פרשת קורח הינה פרשה מורכבת ולא פשוטה, מבחינת הסוגיה שלה. דווקא בגלל שקורח ועדתו היו אנשים מלומדים, בעלי תפקידים נישאים, מנהיגי העדות והיתה להם טענה טובה. בניגוד לחטא העגל, מרה ועוד סיטואציות שבהן מרדו בני ישראל במציאות ה', דרשו לחזור ממצריים, סירבו לצאת מהגלות הפנימית שבתוכם, התלוננו והתאוננו בלי הרף, הפעם הם באים, משלחת בכירה עם טענה חדשה, משה ואהרון, אתם הוצאתם אותנו מצרים והכל טוב ויפה, אבל הלו, מי קבע שאתם בעמדה הזאת לנצח? מה עם האחרים? מתי יגיע תורנו, ובכלל משה רבנו, מי קבע שזה דווקא אתה? מה הופך אותך, איש גדול לכל הדעות, למנהיג האולטימטיבי? איפה הדמקורטיה, בחירות, רצון העם?

תכל'ס, צודקים. יש משהו בטענה.

ומה עונה משה?

"וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו."

כלומר, משה בכלל לא מתייחס עניינית לטענה. הוא לא שולף תירוצים ונימוקים, אילן יוחסין או מסמך חוזי כלשהו. למרות שגם העם וגם משה רבנו ראו ושמעו יותר מפעם אחת על בחירתו של משה כמנהיג לעם ישראל, הוא לא מביא זאת כטיעון. מה הוא אומר? בוקר—ויודע ה' את אשר לו.

כלומר, חכו לבוקר, והקב"ה הוא זה שיתן את המענה וההכרעה לכל הטענות שלכם, אני בכלל לא צד בעניין. מעניין.
1. מדוע משה רצה לחכות לבוקר? הלא נוח לו ולכולם לקבל מענה מיידי שישתיק במקום את המחלוקת ולא ינפח את הפרובוקציה של קורח ועדתו למימדי ענק

2. מדוע לא ענה משה בעצמו? מי שעלה לשמיים להוריד את התורה וענה למלאכים ושרפים טענות נגדיות כנגד רצונם להשאיר את התורה בעולמות עליונים, לא יכול לענות לחבורת האופורטוניסטים הזאת מענה הגיוני והגון?

אלא, שמשה רצה להעביר פה מסר א-מילולי שפועל חזק יותר מכל טענה וויכוח:

בוקר- "אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולין אתם לערב יום בלילה?!… אם יכולין אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו" כלומר עצם ההמתנה לבוקר היתה אמורה להיות סוג של מסר בעבור אנשי קורח- חברים, אתם תאלצו להתאזר בסבלנות, לחכות למעבר של לילה ליום ועל הדרך להבין שאם אתם לא יכולים לשנות סדרי בראשית, אז כנראה שיש פה משהו שגדול מכם, וגדול גם ממני.

ויודע השם- משה אומר, חברים, מה אתם באים אלי? אני התנדבתי לתפקיד הזה? יש בו כבוד? כסף? הנאה? לתפקיד הזה בחר אותו הקב"ה נגד רצונו, ולקול מחאתו לא כי מדובר במינוי פוליטי אקראי אלא כי הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד ואין רוטציה. ליהוק אחד של איש אחד וזהו.

זה נשמע לנו הגיוני בפרספקטיבה של אלפי שנים. אך מה עם היום? האם אנחנו מודעים לעובדה כי בכל דור ישנו את "משה רבנו שבדור" או כמו שקוראת לזה הגמרא "אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא", אדם שהוא כתובת ברורה, עם שם, עם נוכחות פיזית. לא רעיון אמורפי, או מבחר אנשים. אדם אחד. יחיד. ומיוחד. בדור, בכל דור.
ובדור שלנו, האדם היחיד הזה, שהוא התפשטותו של משה מדור המדבר ועד ימנו הוא- משיח.
למה?
תשאלו את הקב"ה. הוא החליט.