אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, ניצל ממחנה ההשמדה אושוויץ בגיל 17. הוא הפך לנואם מבוקש בנושא השואה בעולם כולו, וגם לכותב מפורסם. הוא שמר על קשרי ידידות חמים עם הרבי, ופעם, אחרי ביקור בחצר חב"ד בברוקלין, הוא כתב: "ימים לאחר שאני חוזר משם, אני מתהלך תחת הרושם שעיניו מלוות אותי בכל צעד וקוראות כל אחת ממחשבותיי".

אבל פעם אחת, קטע את שרשרת המכתבים הלבביים מכתב ביקורת חריף. באופן יוצא דופן הרשה לעצמו הרבי להתייחס לחייו האישיים של ויזל, אל מול תפקידו הציבורי. זה קרה באמצע שנות השישים. ויזל פרסם את המאמר "והעולם שותק", עם זיכרונותיו הקשים מהשואה, טקסט שהפך אחר כך לספרו הראשון.

הרבי חשב שזה לא מספיק לדבר ולכתוב על השואה. מי שרוצה לנצח את "הפתרון הסופי" של היטלר צריך לפעול בדרך ההפוכה לדרך ההשמדה – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ!". מי שבאמת רוצה להנציח את הקורבנות, צריך ליצור חיים חדשים תחתיהם.

הוא כתב לויזל כך: "אני מרשה לעצמי לומר בכל התוקף, שמבלי הבט עד כמה חשוב לספר לדור הנוכחי מה שקרה עימנו, ועד כמה קשה להשתחרר מאותם זיכרונות וחוויות, החובה הראשונה, לפי הבנתי… צריך אתה לעשות כל מאמץ להתנתק בשלב זה מאותם מאורעות ולהיכנס לסדר חיים, חיים יהודיים, להקים בית יהודי ומשפחה יהודית".

ויזל קרא, והפנים. בשנת 1969, בהיותו בן 41, התחתן עם אסתר מריון, ולשניים נולד בן יחיד. הם קראו לו שלמה אלישע, על שם אביו של ויזל, שלא שרד את צעדת המוות.