המניין האחרון של ערבית עוד מחפש את המשלים הקבוע כשיהודה רואה לפתע את זלמן חברו הטוב נוטל ידיו בחפזון, מתכונן לתפילה. הוא היה המום שכן את זלמן לא פגש מאז החתונה של שלוימי וגם אז זה לא היה כמו שצריך.

הם התחבקו בחיבוק חסידי חם כמו שרק 'תמימים' שישבו יחד על אותו ספסל לפני כמה עשורים טובים, יכולים להתחבק. יהודה זכר היטב את זלמן ככר נרחב להתייעצויות.

בסיום התפילה הוא מולל בזקנו פעם ופעמיים. בפעם השלישית התיישב לצידו זלמן מחייך. "נו, דאגה בלב איש ישיחנה…" אמר מבטו. יהודה ליטף את הרמב"ם שוב ושוב. אחרוני המתפללים נראו יוצאים את בית הכנסת. ככלות הכול, זהו מנין מעריב האחרון, ובעשר בלילה רוב האנשים אינם מחפשים להתעכב לחינם. שיריים אחרונים של התלבטות אם להשיח מדעתו או להשיח את דעתו חלפו במוחו, בכל אופן זו לא רק בעיה שלו. הוא הכריע וזלמן התיישב לידו, ממש כמו אז בישיבה. מאזין.

•      •      •

שיינדי תיקנה את פאתה המסודרת להפליא. זר הפרחים עמד על השולחן בסלון, מחכה כבר לצאת לדרך. שלוימי החתן (חתן!!!) ניסה לפרוק את המתח שלו בעיון בכמה ספרים, אותם הוא פתח וסגר בזה אחר זה, ויהודה ניסה לשחרר אותם מהלחץ והצליח בדיוק כמו שאדם לחוץ מצליח להרגיע. אחרי מספר דקות נוספות של  המתנה מרוגשת, מצאו את עצמם השלושה ליד הדלת, נוסעים לבית הכלה.

האם המאושרת החלה לדמוע עוד במכונית תוך כדי שהיא עוקבת בקפדנות אחרי הרגלי הנהיגה של האב המאושר לא פחות. ("תזהר, כמעט נכנסנו בו… תראה, יש כאן פניה…") ושלוימי רק  קיווה כל הדרך (כמו שמצא עצמו מקווה בחלקים נכבדים מחייו) שבחירתו תמצא חן בעיני הוריו, אימו בעיקר.

עד היום שיינדי לא מבינה ויהודה טוען שזה נס ממש, שהם הצליחו לרדת מהרכב, להיכנס לדירת המחותנים, לערוך עימם הכרות ואפילו לשוחח איתם שיחה של ממש. טוב, כמעט שיחה של ממש. שיינדי הביטה בנערונת סמוקת הלחיים שאמורה להיות כלתה. כלתה היחידה בעצם.

היא הייתה נבוכה למדי וכמעט לא הגיבה לפטפוטיה העליזים של שיינדי. גם במצבי הרגיעה שלה ידועה שיינדי כנואמת בחסד (כלומר, בלי גבורה…) וכעת בהשפעת ההתרגשות הייתה ממש כמעין המתגבר. מתגבר להטביע את מנוחי הכלה שישבה ושיחקה עם הפלאפון שלה במבוכה, מנסה לתפוס את מבטו של שלוימי שהיה שקוע בשיחה עם אבא שלה.

כשהערב הסתיים ידעה המשפחה הקטנה שהם יוצאים לדרך ארוכה ומשמחת. הזמנה, צלם, תזמורת. החתן טס, מחפשים דירה. רק בשמחות… אבל רק יהודה הצליח בהבטה אחת על שיינדי לקלוט שהדרך לפניהם רק התחילה.

כשתמו צלילי החתונה והזוג התמקם בדירתו הקטנטונת הגיע הרגע הגורלי. מנוחי ארזה את המזוודה הקטנה, שלוימי עזר לה קצת, הבית ננעל מאחוריהם והם בדרך לשבת הראשונה אצל השוויגער. הכלה מתרגשת ושלוימי הרגיש גוש רציני של דאגה עולה ומזדחל במעמקי גרונו. תחושת בטן מבוססת לחשה לו שיש כאן קונפליקט כלשהו, הוא ניסה לאחוז ב"תחשוב טוב – יהיה טוב" והצליח. עד שהדלת נפתחה…

•      •      •

שיינדי התיישבה ליד השולחן נסערת, חותכת סלט ומחממת חלה ל'מלוה מלכה'. דמעות של רחמים עצמיים בעיניה. היא משתפת את יהודה או יותר נכון שוטפת את המלפפונים במטר מילים. "תאמין לי, כאילו חיתנו אותו עם אילמת. היא כמעט לא מדברת הבחורה. אצל מי לא בררנו? מישהו אמר לנו שהיא נציב מלח? לך תאמין היום לאנשים. הוי, מסכן שלוימי. כזה בחור טוב, כזה מוכשר. מזל שיש לו כזו סבלנות אליה. אני לא מבינה איך הוא מסתדר עם השתקנות והאדישות שלה. בבית כל כך פעיל ופטפטן כשלנו…" יהודה ישב. הוותק שלו בתור בעל עמד לו להקשיב לדברים עד הסוף. כששיינדי סיימה את קינתה היטיב יהודה להבין שהם בבעיה. הוא מצא עצמו קצת מתגעגע לימים בהם בנם יחידם היה תינוק בעגלה. אפילו כילדון חיידר ובחור ישיבה הכול עבר בסדר גמור. "אחח, ילדים קטנים בעיות קטנות" גרס את הפתגם הידוע וחייך לשיינדי, שהתאוששה בינתיים וקמה אחריו ליטול ידיים.

בבית הקטן שלהם, גם מנוחי התיישבה ליד השולחן הקטן, מוציאה מהמקפיא פרוסות לחם ל'מלווה מלכה' מנסה להסתיר את מצב רוחה העכור משלוימי ללא הצלחה יתירה. טוב, האמת שגם לא ניסתה במיוחד. היא חכתה שישים לב שהיא מצוברחת. מה? הוא לא רואה? אוף, תמיד היה לה קשה לשתף. שיבין לבד וזהו.

בין לגימות מהמרק כשהיא מוסתרת היטב מאחורי קערת ההגשה הגדולה הרשתה לעצמה. "שמת לב שאמא שלך מתנהגת קצת, כלומר, מוזר. היא… היא… לא מפסיקה לדבר איתי, לשאול, לתחקר, לספר, להעיר, לייעץ. זה… זה קשה לי." זהו. זה יצא לה סוף סוף. יחסית ברוגע ובלי להאשים. טוב, כמעט בלי להאשים. זה הרי ברור שלא היא אשמה כאן, נכון? היא ראתה שהחתן הטרי שותק. מעודדת מההקשבה, המשיכה. "חוץ מזה, היא כל הזמן בלחץ, זה ממש לא בריא כל הלחץ הזה. הרבה יותר טוב להיות רגועים."

שלוימי התפלל שהמרק לא יכלה מצלחתו או משהו כזה. הוא נהנה לחסות בצילו המרגיע, כי הוא ממש אבל ממש לא ידע מה לומר. היא אמא שלו. הוא גדל איתה כל השנים האלו ועד כמה שהוא זוכר זה לא היה כזה גרוע. הוא ניסה לעודד את מנוחי בזה שהיא תתרגל. לא היה נראה שזה הצליח במיוחד ובשתי הבתים רבו השתיקות באותו ערב, לפחות מצד עזרת הגברים ותשעת הקבין נכנסו לשימוש סוחף. גם של דיבור וגם של דמעות.

מנוחי החליטה להירגע מכל הבלגן הזה. כך היא שיננה לעצמה וכך גרס גם שלוימי. לכן הם החליטו לצאת לחתונה של מושקא חברתה הטובה מוקדם כל כך. היא תראה חברות, תהנה, תשתחרר ותזכור שיש חיים אחרי השויגער…

כך צעדו להם הזוג נהנים ממזג האוויר הסגרירי, מנוחי הרגישה איך היא הולכת ונרגעת וחוזרת להיות שלווה כמו שהייתה תמיד.

זה החזיק מעמד בדיוק עד אחרי החופה. מנוחי הייתה עסוקה בפטפוט נמרץ (יחסית…) עם  רבקי. יחד הן חיפשו את שטערני וחני, חברותיהן הטובות, כדי לשבת יחד. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת כי ליד השולחן אליו הצעידה אותה רבקי בחן, ממש לצד חני ושטערני ישבה לה לא אחרת מאשר השוויגער שלה. עליזה ופטפטנית כתמיד.

"אז אתן חברות של מנוחי. כמה נחמד. איך קוראים לך? ומה את מהבית?" שיינדי החלה בתחקירים – הפטפוטים הרגילים ומנוחי הלכה והאדימה. התזמורת הרועשת בישרה שהחתן והכלה נכנסים. שיינדי קמה מיד, ממהרת לאם החתן ופוצחת איתה במחול נמרץ תוך שהיא מפנה מבטים תוהים לעבר מנוחי שנשארה דבוקה לכסא. מתאוששת.

"למה היא לא קמה לרקוד? לא זזה… איזו אדישות. זו הרי חברה שלה שמתחתנת." חשבה לעצמה בין סיבוב לסיבוב. מנוחי הייתה באמצע לתכנן איך היא יוצאת מהחתונה הזו שפויה בדעתה ובלי טראומות עתידיות שילוו אותה לאורך כל חתונות חברותיה. שמישהו יסביר לה איך הייתה יכולה לדעת שהשוויגער שלה היא החבירה הכי טובה של אמא של החתן. איך?

שיינדי שבה אל השולחן, עייפה כולה מהסיבוב הארוך. התיישבה ליד השולחן מוזגת לעצמה מהתוספות. "למזוג לך גם?" שאלה את מנוחי בנימוס. מנוחי סירבה, גם כן בנימוס. "את מרגישה טוב? הכול בסדר?" נעצה בה שיינדי מבט שוויגערי מפורסם. "את כל הזמן שותקת, לא רוקדת." חידשה לה.

רבקי קלטה בינתיים שהעניינים הסתבכו וניסתה לחייך לעבר מנוחי חיוך ניחומים.

מנוחי הגיעה למסקנה עגומה למדי בסיום החתונה. מסתבר שאם היא חשבה שיש חיים אחרי השוויגער הרי שהיא טעתה. ובגדול.

•      •      •

זלמן הנהן בראשו, מביט ביהודה ברחמים. "לא פשוט, לא פשוט בכלל…"הגיב לדבריו של יהודה שתובלו בחלקיקי דברים ששמע משלוימי. זלמן הבטיח לחשוב על פתרון כשהוא קורץ קריצה לא ברורה ליהודה. הלה נבהל מהשעה ומיהר הביתה. לשיינדי שביום שלישי בשבת עוד מבכה את השבת שעברה עם הכלה.

בבוקר למחרת הגיע סוף סוף יום רביעי. שיינדי התמלאה בציפייה והרגישה קצת כמו אי שם בשנות התיכון העליזות, כשהייתה לוקחת את הילקוט ויוצאת ללימודים. אחחחח. מי שהמציא את המושג השתלמויות היה פשוט גאון. ככה קצת חוזרים להיות תלמידים, מתחדשים ברעיונות יצירתיים והעיקר, ומבחינתה של שיינדי זה העיקר, פוגשים חברות. או מייצרים אותם מקהל המשתלמות.

השבוע בכלל הייתה שיינדי עמוסת ציפיות באופן מיוחד. לכבוד חודש שבט: י' שבט, ט"ו שבט וכ"ב שבט ארגנו להן הרצאה שלא מן המניין. היא עיינה בכותרת "צמיחה באתגרי המשפחה לאור החסידות". המילה משפחה הזכירה לה כמה דברים שרצתה לשכוח אבל כשראתה את שם המרצה החליטה להיכנס. חברתה הטובה מימי הסמינר העליזים הייתה כתובה שם כמנחת הורים ומשפחה ושיינדי החליטה לנסות.

"כשה' ברא את העולם היה צמצום. צמצום רק באופן זמני, אבל צמצום. והצמצום הזה היה הרצון האמיתי של ה'. רק כך התאפשרה הבריאה של דירה בתחתונים וגילוי עיקר שכינה דווקא פה." נאמה רבקה'לה בביטחון. כלומר, רבקהלה לשעבר. היום גב' רבקה לינגר. ליתר דיוק.

"הצמצום הוא כלי. אנחנו נבראנו "בצלם אלוקים" – ביכולתנו ללמוד לתת מקום לשני, רק על ידי צמצום עצמנו אפשרי נתינת מקום לזולת. אחרת, אנחנו ממלאים את כל החלל עם התכונות שלנו והנחות הייסוד שלנו. מה שאנו רגילים ומה שאנו חושבים וזהו. ואין לאף אחד מקום להיכנס. כלומר יש," מיהרה רבקהלה להסתייג. "אבל מדובר רק בבעלי אישור כניסה שמסתדרים עם התוכניות שלי ועם האני שלי, וכשזה לא קורה זו בעיה".

"נאמר…" התנשמה המרצה בוחרת דוגמא, "כלה שהיא מאוד מאוד מסודרת ושוויגער בלגניסטית. בת מופנמת לאמא פתוחה ומשתפת. נער יצירתי לאמא שמרנית וממוסדת. אם אנחנו נשכיל לצמצם קצת את הנוכחות של הנפש הבהמית שלנו ולחשוב על העומד מולנו: הבעל, הילד או הכלה, הרי שנוכל לראות את השני ופחות את עצמנו ואז גם נכיל אותם יותר. הסיבה היחידה שתכונה הפוכה לנו מרגיזה אותנו היא כי אנו מלאים ורואים רק את עצמנו…".

המרצה המשיכה להסביר על מעלת היכולת לצמצם את הנוכחות שלנו, כמה הדבר מצמיח את ההורים, תורם לביטול שלנו לה' ושבזכותו נדע גם להקשיב יותר טוב ולהאזין לשני, בלי לחפש ללא הרף את עצמנו בשיחה.

ההרצאה הסתיימה בקול רעש גדול ושפע נשים מרוצות התגודדו סביב רבקה. עליהן נמנתה גם שיינדי שמעבר למחמאות על ההרצאה רצתה פשוט לפגוש חברה שלא ראתה כבר שנים.

"הניצוץ השובב בעיניים שלך לא כבה…" צחקה, ורבקה'לה נענתה קורצת "אולי כי אני עדיין עושה מעשי שובבות מידי פעם".

•      •      •

"זוכר את רבקה שהייתה חברה שלי בסמינר, נו… זאת שפטפטתי עליה פעם ליד השוויגער שלה וככה שידכנו אותם. זוכר?" יהודה התעורר באחת. וודאי שהוא זוכר, הרי את זלמן, חבירו הטוב שהוא גם בעלה, פגש לפני יומיים מחוץ לבית הכנסת. הוא גם נזכר על מה הוא דיבר עם זלמן ולכן המהם משהו לא מחייב.

שיינדי סיפרה לו על עיקרי התובנות. "האמת שידעתי את כל הדברים האלה, אבל כשהיא  קישרה את זה למקור חסידי הרגשתי שזה נותן לי יותר כוח לצמוח ובאמת לעשות עם זה משהו".

•      •      •

מנוחי  הגיבה בהתחלה בהלם, מלווה בחוסר אמון. אחר כך היא חזרה קצת על "החלצו" והתחילה להפנים שהמצב משתפר, אין לה מושג למה, אבל משהו בינה לבין השויגער עולה וצומח. והוא כבר לא עכור וחוסם אלא ירוק ומלבלב. גם אם העלים שלו קטנים עדיין…

כך חשבה בדרך להתוועדות כ"ב שבט. היא נהנתה ללכת לאט, בין טיפות הגשם. נהנית מהשקט המבורך ושמחה שלא התפתתה לנסוע באוטובוס. אין כמו השקט של הליכה ברגל.

השקט נקטע בשלום לבבי של בתיה, גם היא בדרך להתוועדות. בתיה הייתה כולה תחת השפעת "באתי לגני". "את קולטת שה' צמצם את עצמו כדי לברוא דירה בתחתונים. בשביל למלא את התאווה שיהיה בעולם גילוי עיקר שכינה יותר ממה שהיה קודם הצמצום, ה' צמצם עצמו." כך הן המשיכו לפסוע מדברות שיחה שרק  כלות בדור השביעי מסוגלות להפיק.

"תגידי," פתחה לפתע בתיה. "את מכירה אנשים של הרגע האחרון?" מנוחי הנהנה בראשה לחיוב. חושבת על אמא שלה, אחותה הגדולה וכמה חברות טובות שלה. חושבת על כולן רק לא על בתיה.

"מה נזכרת בהם פתאום. את כל כך לא כזו." בתיה הסתכלה ימין ושמאל על העצים נוטפי המים בטרם שיתפה את חברתה בסוד האפל.

"בעלי הוא… הוא….הוא. הוא פשוט כזה. את השבת מכניס שתי דקות לפני השקיעה. לכולל יגיע דקה אחרי הזמן, מתנשם ומתנשף, ואני כל הזמן שואלת אותו: 'למה לא בנחת?' החיים כך הרבה יותר רגועים." סיימה בתיה.

מנוחי לא ידעה אם החיים ביגרו אותה או שהיא סתם נהייתה חכמה יותר לאחרונה. היא מצאה את עצמה שואלת את בתיה "למה זה נראה לך כל כך נורא שהוא עושה דברים ברגע האחרון?!" חברתה פתחה בהרצאה ארוכה על מעלות ההתארגנות וסיימה ב"ככה אני רגילה" עלוב. מנוחי הוסיפה "אם תצליחי להוציא את עצמך מהתמונה אז תחשבי על דברים מהכיוון שלו. מה הוא מרוויח מההתנהגות שלו? זה נראה לך רע רק כי זה שונה ממה שאת רגילה. אם תצמצמי את עצמך תוכלי לראות אותו ואת ההתנהגות שלו באור אחר ולראות שזה לא מאיים עלייך." מנוחי התנשמה ובתיה נאנחה בהתפעלות, מנסה להפנים.

הן נכנסו יחד לאולם המואר, מתיישבות. זה לא לקח לבתיה יותר משניה לקלוט אותה. "תגידי הרבנית, זו לא השוויגער שלך שיושבת שם ליד השולחן?"

הרבנית, הלא היא מנוחי נתקפה בהלם קל, משולב במאבק נפשות קשה.

היא התלבטה לרגע אם להתחפר בשולחן מרוחק עם בתיה ולהתעלם או לגשת.

לקבל או לדחות?

לפנות מקום?

היא צעדה לעבר השולחן של השוויגער יודעת שגם אם היא לא תצליח לגמרי להצטמצם, אלא רק קצת וגם אם זה יהיה לה מאוד קשה, אולי דווקא לכן. כשהרבי יתגלה עכשיו באמצע הכנס, הוא בוודאי יהיה גאה בה מאוד.

הרבי שליט"א חייך אליה מהתמונה הגדולה שעמדה מאחורי המרצה וגם היא השתדלה לחייך. לחייך למרות הצמצום. בעצם, בגללו. כי רק כך אפשר לבנות באמת דירה בתחתונים.