הרבנית חנה. כך נקראת אם המלכות. ביום ו' תשרי הקרוב יחול יום היארצייט שלה, יובל שנים להסתלקותה. זהו העיתוי הטוב ביותר לקשר עצמנו אל אישיותה, ללמוד מדרכה ומגישתה אל חיים. מקריאת יומניה ורשימת זיכרונותיה אנו עומדים נדהמים אל מול דמות אצילית ונסוכת אור שמעוררת התרגשות והערצה יוצאת-דופן. ללא שהיא בעצמה נתנה את השם "זכרונות" לרשימותיה, בטח היינו נותנים להן את השם "מגילת חנה" על אותו משקל של "מגילת אסתר". השאלה היא כיצד ניתן להחדיר אל תוך מסגרת חיינו המצומצמת אישיות עצומה שכזאת? קל לבטא בפה או בכתב את צמד המילים "ללכת בדרכה" – אך האם נוכל להכניס את רגלינו הזעירה אל תוך טביעת רגל של ענק? אלא זאת עלינו לדעת, כי הניסיון לטפס אל דמותה המורמת מעם וללמוד ממנה, הוא כניסיון לטפס אל הר של אמת צרופה, שבעבור כל קורטוב שנבקש להשיג ממנה יהיה עלינו להשקיע מאמץ רב.

כשפותחים חלון אל עבר דמותה המלכותית ליבנו עומד נפעם נוכח שלל גווני מידותיה התרומיות: דמותה משקפת מסירות-נפש, הישרדות, אמונה פשוטה, שמחה, נאמנות לעקרונות ולמטרה, יראה, תמימות ופשטות, תקווה, אומץ, יציבות איתנה בפני סערות החיים, עמידה בגבורה מול שבר וסבל ועוד ועוד.

בשורות הבאות ננסה לפתוח צוהר דרכו נביט בהכנעה ובחרדת-קודש אל עבר אישיותה הכבירה, בכדי לתפוס ולו קרן-אור אחת מתוך שלל גווני האור שאישיותה קורנת.

נצטט כאן סיפור שובה לב, אחד מתוך רבים השזורים ב'רשימת זיכרונות' שהיא כתבה. סיפור זה מהווה שיעור מאלף עבור כולנו. הקריאה בו והלימוד ממנו יעניקו לנו כלים מעשיים באמצעותם נוכל לחולל תמורה חיובית בנפשנו בכלל, ובפרט בכל הקשור לגישתנו כלפי קשיים ואתגרים בחיים:

הסנה איננו אוכל

סיפור זה התרחש שבועיים לפני חג הפסח, שנת ה'ת"ש, בכפר ציאילי שבקזחסטן. התקופה שקדמה לכך היתה קשה מאוד עבור הרבנית. היו אלו ימים שחורים, רצופי סבל, ייסורים ופחד נוראי. לא היה בידה כל ידיעה אודות בעלה, רבי לוי-יצחק שניאורסון; לא היכן מקום מושב גלותו, לא אם הוא חי או מת, ואם אכן הוא חי מה מצב בריאותו וכדומה. הסיפור שלפנינו מתאר את השלב שבו הרבנית הצליחה לאתר את בעלה בכפר ציאילי, לאחר שהוא עבר עינויים במאסרו, תלאות הדרך, תנאי המקום הקשים ובדידותו, שערערו מאוד את מצב בריאותו.

כך כותבת הרבנית: "אבוי! מצבנו נעשה בלתי-נעים בעליל – התרוצצות ברחובות שבועיים לפני חג הפסח לחפש מקום מגורים, ובפרט לנוכח כל החסרונות שהיו במקומות המגורים שם. אינני מתאווה כלל לחזור ולתאר את כל פרטי הדברים.
כדי לקצר, אזכיר רק בקצרה את הפתרון שמצאנו לבסוף: לא הרחק מדירתנו הקודמת התגוררה גויה, חובבת בצע גדולה, ותמורת חמישים רובל לחודש היא מסרה לרשותנו חדר עם כניסה נפרדת, דבר נדיר למדי שם, ולא זו בלבד אלא שהיתה בו רצפת עץ – דבר שהיה אף הוא יקר המציאות. לעומת זאת התברכה אשה זו בילדים פראי-אדם, והכל הזהירו אותנו שמגורים בכפיפה אחת אתם לא יהיו אפשריים.

מחוסר ברירה הסכמנו להצעה, ושבוע לפני חג הפסח העמסנו את רכושנו על עגלה, והובלנו אותה אל הדירה החדשה. עשינו זאת בחוסר ברירה, על-אף שקשה היה לי לראות את בעלי מוביל בעצמו (יחד עם גולה נוסף) את העגלה.

בעלת-הבית סיפקה לנו שתי מיטות, אך היו מלאות כל-כך במקקים, שקיננו בתוך הקרשים, עד שלא ניתן היה לנקות אותן, ומובן מאליו שהיה קשה מאוד גם לישון עליהן. למרות הכל התאמצתי בכל דרך אפשרית להשרות אווירת יום-טוב כלשהי.

בדרכי לציאילי הובלתי עמי שני סירים חדשים, אותם השגתי סוף-סוף לאחר יום שלם של עמידה בתור, אך הם, כצפוי, אבדו בדרך. שלחתי מברקים מציאילי למוסקבה וליקטרינוסלב במטרה למצוא את הסירים, אולם מאום לא עזר, והסירים לא נמצאו, אם-כי הובטחו לי כפיצוי שבעה רובלים – כדי לקבלם היה עלי לנסוע לטשקנט, שם נמצא הרכבת הראשי. מובן מאליו שהדבר לא פתר את הבעיה – הסירים, מכל מקום, לא נמצאו.

מאחר שבעלי הצהיר נחרצות שלא ייגע בשום מאכל במשך כל החג בשל העובדה שאין ברשותנו כלים כשרים לפסח – החלטתי לעשות משהו בנידון.

במרחק כארבע שעות נסיעה מכפרנו היתה קבוצה של גולים מקייב שהתגוררו כולם יחד, היה שם רב, שוחט, גביר מקייב ועסקן ציבורי בשם קוליקוב, במילים אחרות – קבוצה מאורגנת למדי. לשם נסעתי כדי לעשות דבר-מה לפתרון הבעיה הגדולה שעמדה בפני. בסופו של דבר שהיתי שם יומיים, שבמהלכם הוכן עבורי סיר מפח חדש. כמו-כן הזמנתי אצלם בשר ודגים לפסח, והורתי להביאם אלי בערב החג.

נוסף לכל אלו – בדרכי חזרה, בהיותי כבר בבית-נתיבות, העניקו לי גולים אלו למעלה מקילוגרם לחם שחור, שכיום  איני מבינה כיצד יכולנו לאוכלו (כדאי לציין שאכילת לחם קלוקל זה לא הזיקה לנו מעולם; אדרבה – כשחליתי מאוחר יותר, בקיץ, בדיזנטריה, החלמתי בעזרת לחם שכזה…).

אין לשער את גודל השמחה ששררה בחדרנו כשנחשפנו לתוצאתו המוצלחת של המסע ולסיר-הפח החדש והנוצץ.

מעתה התנהלו החיים כסדרם. לחג הפסח אף הזמנתי אורח.

הדברים שהבאתי מביתי היו נקיים עדיין. מקרשי-עץ בנינו כעין שולחן, ופרשנו עליו מפה לבנה. פיו של הקאזאח שהביא את העוף והדגים לא פסק מלהלל את ה"עושר" שראה בחדרנו (העוף והדגים שהביא הקאזאח, אגב, התקלקלו מרוב חום במהלך ארבע שעות הנסיעה, עד כדי כך שהיתה זו סכנה לאוכל מהם…).

כך ישבנו לסדר בשלושה. תחת החלון עמדו להם "שקצים", שלעגו עלינו וחיקו את "יללותינו" (כדבריהם); אולם בבית פנימה – אמרנו ברגש ובקול רם "זמן חרתנו", "ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו"… ואכן היתה זו האמת, שכן בהשוואה לפסח הקודם, בבית-הכלא – נחשב מצבנו עתה טוב יותר.

כך בילינו יחדיו עד השעה שתיים בלילה. אז פנה האורח לביתו כדי לישון, כשלפניו דרך ארוכה ללכת בין השדות.
ראוי לציין שלפני חג הפסח עוד ערכנו בדיקת חמץ וביעור חמץ. ציאילי לא חלמה על כך מעולם, וגם אני לא ראיתי מעולם בדיקת חמץ וביעור חמץ שכאלו…

רוב הרהיטים שלנו היו עשויים מקופסאות החבילות שהצטברו מחדרנו במשך הזמן. מקופסאות אלה הרכבתי ארונית, ובאותו חלק מהחדר שכונה "מטבח", וכן על השולחן, יצרתי מעין מזנון קטן ועוד חפצי-בית מאולתרים דומים. לצורך בדיקת חמץ הוצאו כל אלו אל "החצר", כלומר – אל צידו השני של החדר…

בליל ערב פסח, בעוד אני טרודה בהכנת כל צרכי החג, עברה על בעלי מין חוויה יוצאת-דופן בשעת התהליך הממושך של בדיקת החמץ. לאחר-מכן, למחרת בבוקר, בשעת שריפת החמץ, בכה בעלי כל העת בכיות כה רבות, עד שהיה קשה לי לראות ולשמוע זאת. מעולם לא התבוננתי בדקדקנו בפרטי הנהגתו של בעלי; הפעם רק שמעתי את המילים הספורות: 'כשם שאני מבער את החמץ מביתי ומרשותי, כך תבער את כל'… מעבר לכך לא יכולתי לשמוע ולו מלה אחת. כך הוא בכה בדמעות, והמילים נבלעו בפיו.

כך עבר לו ערב החג, והחל החג עצמו – החל מליל הסדר הראשון, שאותו כבר תיארתי לעיל. האורח היה אצלנו גם למחרת בבוקר ולסדר השני, ואכל אצלנו במשך כל שמונת ימי החג.

מטבע הדברים עשינו כל שהיה ביכולתנו כדי להכניס רוח של יום-טוב ולגרש את אווירת ימות החול. בסביבה זו ובנסיבות אלו לא היתה זו משימה קלה כלל, אך אט-אט עלה הדבר בידנו. האווירה החגיגית התבססה, כמובן, על זכרונות העבר, שכן לא שבענו הרבה נחת; אך רצינו לקוות שהעתיד יהיה טוב יותר." (חוברות ז-ח)

השיעור שלנו

סיפור מטלטל, מצמרר ומרטיט. צריך לקחת נשימה עמוקה בכדי לנסות להיכנס לתוכו; לא מספיק רק לומר: "וואו איזה סיפור מדהים" – אלא צריך לאזור אומץ בכדי לקחת אותו כשיעור לחיים, ללמוד מהליכותיה כיצד היא עמדה איתנה גם במצבים הקשים ביותר מבלי שנשברה ברוחה; יכולתה הקסומה להפוך את הדבר המר ביותר לדבר המתוק ביותר מעוררת התפלאות. השאלה היא מאיזה נקודת קושי בחייה עלינו להתחיל את השיעור שלנו? האם מאותם שבועיים קודם חג הפסח שקרקעת העולם נשמטה מתחת רגליהם ולפתע הם מצאו עצמם חסרי בית בעולם עוין? האם מן הסכנה שנשקפה לחייהם בצל פראי-אדם? האם משתי המיטות שקיבלו שהיו מלאות מקקים? האם משני הסירים החדשים שהיו מיועדים לחג הפסח ואבדו בטלטלות הדרך? האם מאותה נסיעה ארוכה בה היא נאלצה לצאת לבדה למקום סכנה ולו רק בכדי לאתר פתרון לבעיית הכלים החדשים לפסח? האם מאכילת הלחם הקלוקל? האם ממחלת הדיזנטריה שחלתה? האם ממטרד היתושים והזבובים שהיו דיירי קבע בדירתם? האם מהעוני והרעב שדחק בהם? האם מן הבדידות? האם מהעוף והדגים שהתקלקלו משום החום ומרחק הדרך? האם מאותו ליל סדר שתחת חלונם עמדו "שקוצים" שלעגו ולגלגו להם? האם מרהיטי הבית שהיו עשויים מקופסאות החבילות שהצטברו?

מהיכן מתחיל השיעור שלנו?

נשאל את עצמנו שאלה אחת שתיקח את כל עוצמת הסיפור אל תוך חיינו: האם התעוררנו בוקר אחד ליום חמוץ כלימון? התשובה ברורה – כן! כולנו חווינו בוקר או יום שלם שטעמו היה חמוץ, ממש כלימון עסיסי וגדוש בחומצה ציטרית. בלימון עשויה תכולת החומצה הציטרית להגיע עד כדי 8% מהמשקל היבש, אולם אצלנו, בתודעת החיים הלא מתוקנת, החומצה הזו עשויה להימצא באחוזים גדולים הרבה יותר, לעיתים היא תופסת כ-‏100% ממכלול היממה שלנו.

אין ספק שלעיתים פוקדים את חיינו פרקי זמן חמצמצים, מעיקים ומכווצים כלימון – ונכון שמחלקם כמעט בלתי אפשרי להתחמק. השאלה היא איך אנחנו עוברים את אותם רגעים? מהי צורת ההתייחסות שלנו אל אותן תקופות קשות?
זה אכן השיעור שלנו! את זה עלינו ללמוד מגישתה של הרבנית כלפי מצוקות בחיים:

הבה נתבונן כיצד היא מכנה דירת חדר קטנה ומתפוררת, עם רצפת עץ רקובה, בגלות בכפר נידח ובסביבה עוינת: "דבר יקר המציאות." שימו לב לתגובתה לאחר שהיא קיבלה שתי מיטות רעועות שבתוך הקרשים שלהן מקוננים מקקים שלא ניתן להסיר: "למרות הכל התאמצתי בכל דרך אפשרית להשרות אווירת יום-טוב כלשהי." הביטו איך היא מתייחסת לעובדה ששני הסירים שהשיגה לאחר שעמדה בתור יום שלם עבורם, ואחר-כך היא טלטלה אותם עימה ימים רבים במסע לציאילי, עד שלבסוף הם אבדו בדרך, וברור לה שאם היא לא תשיג סיר חדש לחג הפסח בעלה, הרב, לא יכניס דבר אל פיו, למרות שבאותה העת הוא חולה מאוד: "נסעתי (ארבע שעות) כדי לעשות דבר-מה לפתרון הבעיה הגדולה שעמדה בפני." שימו לב כיצד היא מתייחסת ללחם הקלוקל שניתן לה: "אכילת לחם קלוקל זה לא הזיקה לנו מעולם; אדרבה – כשחליתי מאוחר יותר, בקיץ, בדיזנטריה, החלמתי בעזרת לחם שכזה." ראו איך היא מסכמת את המסע המייגע והמפותל בעקבות הסיר החדש בערב חג הפסח: "אין לשער את גודל השמחה ששררה בחדרנו כשנחשפנו לתוצאתו המוצלחת של המסע ולסיר-הפח החדש והנוצץ." בערב החג, לאחר כל קושי הדרך, האם לא מובן מאליו שהיא תבקש לנוח ולא תרצה להתראות עם אף אחד? אולם איך היא נוהגת: "מעתה התנהלו החיים כסדרם. לחג הפסח אף הזמנתי אורח." כשאין לה רהיטים בבית מה היא עושה: "מקרשי-עץ בנינו כעין שולחן, ופרשנו עליו מפה לבנה… רוב הרהיטים שלנו היו עשויים מקופסאות החבילות שהצטברו מחדרנו במשך הזמן. מקופסאות אלה הרכבתי ארונית, ובאותו חלק מהחדר שכונה "מטבח", וכן על השולחן, יצרתי מעין מזנון קטן ועוד חפצי-בית מאולתרים דומים." כאשר הם נאלצו לערוך את ליל הסדר תחת פחד השכנים המלעיגים, איזו אווירה שררה אז בביתם: "בבית פנימה – אמרנו ברגש ובקול רם "זמן חרתנו", "ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו"… ואכן היתה זו האמת." שימו לב כיצד היא מסכמת את החוויה השלילית והבלתי נתפסת שהיא עברה בכפר ציאילי: "מטבע הדברים עשינו כל שהיה ביכולתנו כדי להכניס רוח של יום-טוב ולגרש את אווירת ימות החול. בסביבה זו ובנסיבות אלו לא היתה זו משימה קלה כלל, אך אט-אט עלה הדבר בידנו. האווירה החגיגית התבססה, כמובן, על זכרונות העבר, שכן לא שבענו הרבה נחת; אך רצינו לקוות שהעתיד יהיה טוב יותר."

מלימון ללימונאדה

עתה הגיע הזמן לעמוד מול האמת: איך אנחנו מתייחסים לדירת הפאר שלנו? לפינה שניתנה לנו להניח בה את ראשנו? למזון שבא אל פינו? איך אנחנו נראים בערב חג הפסח לאחר הניקיונות והקניות? איך אנו מגיבים אם מעט צבע התקלף מהכורסא החדשה שרכשנו? התשובה בשלוש מילים: החיים חמוצים כלימון! הדירה לימון, קושי הניקיונות בערב החג מחמיץ את פרצופנו כלימון, הכורסא שצבעה התקלף מחמיצה לנו פנים ועוד ועוד לימונים.

זהו המבחן עבורנו: האם כשיש לנו יום חמוץ כלימון אנו משתדלים לעשות ממנו לימונאדה, או שאנו נוהגים ככסיל? הכסיל ברגע הראשון שלשונו חשה חמיצות בחיים הוא מעדיף להסתלק מהתמודדות ולומר: "נוצחתי. העולם גדול עלי. הכול קשה. אין לי כל סיכוי להצליח בחיי." אך לכסיל לא די בזאת. הוא לא מנסה רק להתחמק מהתמודדות עם קושי, אלא על-פי רוב הוא גם מאשים את כולם על מר גורלנו. הוא מטיח ביקורת כלפי כל הסובב אותו. הוא מקונן מרה על בן-הזוג שלו, על ילדיו ועל כל מי שרק אפשר.

מצד שני, חכם מה הוא אומר? "מהי המשמעות הטמונה בקושי זה? מה הוא מלמד אותי? איך אוכל לתקן את מצבי? במה אוכל לשפר את מצב רוחי? איך אוכל להפוך לימון ללימונדה?

אם אנו כל-כך מדוכאים עד שאנו מרגישים כי אין לנו כל תקוה להפוך את הלימונים שלנו ללימונדה, קריאת הסיפור הנ"ל מעניקה לנו מפתח שימריץ אותנו לעשות משהו בנידון: א – לרצות לשנות את המצב ולהצליח; ב – גם אם לא נצליח מיד, עצם הניסיון להיפנות אל הטוב הגנוז בכל דבר ובכל מצב בעולם מחדיר אל תוך חיינו אור. הוא יעקור מלבנו מחשבות שליליות ויביא במקומן מחשבות חיוביות. הוא ישחרר מנפשנו מרץ יוצר, וימריצנו להיות כל-כך טרודים עד שלא תהיה לנו כל שהות או נטיה לבכות על מה שנדמה שחסר לנו.

עתה עלינו לקחת את הקולמוס בידנו ולכתוב עימו את "הזכרונות" שלנו. אם חשבנו לכתוב משפט כמו: "כשל כח סבלי. לא אוכל לשאת את החיים האלה אפילו רגע נוסף. טוב לי שלא נבראתי משנבראתי." פרק זה מחייה של הרבנית חנה מלמד אותנו שיעור מאלף: האושר איננו מורכב רק מתענוג, אלא שרובו מורכב מהניסיון לנצח את הקושי! האושר מורכב מן ההישגים שקוצרים אלו שעומדים ומתמודדים מול הקשיים שבחיים; מהפיכת השלילה לחיוב. מהפיכת לימון ללימונאדה.

האתגר החשוב ביותר בחיינו הוא לא לעשות הון מהרווחים שלנו. את זה כל כסיל יודע לעשות. הדבר המאתגר ביותר הוא להפוך את ההפסדים לרווחים: לקחת ארגז, לפרוס עליו מפה לבנה ולהפוך אותו לשולחן חג חגיגי; לקחת לחם קלוקל ולהפוך אותו לתרופה; להכניס אורח ושמחה לבית, למרות קושי הניקיונות לפסח. אתגר זה דורש תבונה מיוחדת, ובזאת נעוץ ההבדל בין החכם לכסיל. כדי לטפח גישה רוחנית שתנחיל לנו אושר ושלוות-נפש, עלינו לאמץ לחיינו את הכלל: "אם התגלגל אל פתחנו לימון – ננסה לעשות ממנו לימונאדה."

– וכפי שכתוב ב"מגילת אסתר": "והימים האלה נזכרים ונעשים" (ט, כח) כך כשקוראים את "מגילת חנה" היא מעוררת בנו רצון ללכת בדרכה.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה