…ויש לומר שזה מרומז גם בשם הנפטרת – "חי' מושקא":

"חי'" (מלשון חיים) מרמז וקאי על כללות חיי הנשמה (חלק אלקה ממעל ממש), שנמשך ממקור החיים בעצמותו ית'.

בחיות (הנשמה) גופא ישנם בכללות ב' דרגות: (א) חיות פרטי (פנימי) – אור וחיות הנשמה אשר מתלבשת באופן פנימי ופרטי בהגוף (ובכחות הפנימיים), וכן (ב) חיות כללי (מקיף הנשמה) – שלמעלה מהתלבשות (באופן פנימי) בהגוף (ובכללות – הרי זה מתבטא בכחות המקיפים, רצון ותענוג).

ויש לומר שב' ענינים אלו מרומזים בב' השמות "חי' מושקא":

"חי'" קאי (בעיקר) על החיות פנימי, שמחי' את הגוף בדרך התלבשות פנימית, ו"מושקא" – שזהו מן ריח בשמים (ומברכין עליו בורא מיני בשמים), ולכמה דיעות הרי זה א' מי"א סממני הקטורת (מור) – קאי על מקיף הנשמה, כידוע שריח הוא ענין של מקיף (לא כמאכל שטועמים אותו והוא נאכל בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו), וריח משיב את הנפש [שלכן מברכים "בורא מיני בשמים" במוצאי שבת, "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה כו'"], כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף. עד יתירה מזו – הנשמה נהנית מן הריח.

ובכללות – בהחמשה שמות שנקראו לה (להנשמה), נפש רוח נשמה חי' יחידה – "חי'" קאי על חי' יחידה (מקיפים). ובפרטיות יש לומר – ש"חי'" קאי על חי' שבנשמה (מקיף הקרוב אל הפנימי), ו"מושקא" – יחידה (מקיף דמקיף, נשמה לנשמה), עד – לעצם הנשמה (שלמעלה מה(חמשה) שמות שנקראו לה), שמשם בעצם ממשיך הריח חיות חדשה (והנאה ותענוג) בנפש האדם.

וכאשר ב' תיבות אלו ("חי' מושקא") באים ביחד כשם אחד של אדם אחד, הרי זה מורה על חיבור ואיחוד של ב' הענינים יחד – שהגילוי דמקיף ועצם הנשמה (אחד עשר, כנגד הי"א סממני הקטורת) נמשך ומתלבש (לא רק באופן מקיף, כפי שזה על-ידי ריח בלבד, אלא גם) באופן פנימי בהגוף ובעשר כחות פנימיים.

ויש לומר, שזה בא מבחינת יחידה שבנשמה כפי שהיא מאוחדת עם היחידה שלמעלה – "יחידה ליחדך", ויתירה מזה – מעצם הנשמה ("לה") כפי שהיא מאוחדת עם עצמותו יתברך, "ישראל וקוב"ה כולא חד" – שהוא נעלה הן ממקיפים והן מפנימיים, ולכן יש בכוחו לחברם ולאחדם, כל החמשה שמות יחד בגלוי.

וענין זה נפעל בגלוי על ידי התורה (כידוע שעל ידי אורייתא מתגלה איך ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"), אשר גם בתורה ישנם ב' הדרגות וחיבור שניהם [על דרך ב' הדרגות בתורה דעשרת הדיברות ואחד עשר (אנכי, "מיוחד שבעשרה"), וכ"ב אותיות התורה שמחברם]: נגלה דתורה – חיות (פנימי), ופנימיות התורה – ריח (מקיף), "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" שגליא דאורייתא מקשר את גליא דנשמה עם גליא דקוב"ה וסתים דאורייתא מקשר את סתים דנשמה עם סתים דקוב"ה; ועל ידי חיבור שניהם יחד ("חי' מושקא") – בכח העצם (שלמעלה מסתים וגליא) – הם נעשים מציאות אחת בגלוי, שגם הסתים דתורה וסתים דנשמה וסתים דקוב"ה – עד עצמותו ומהותו יתברך– באים בגלוי ממש, בגליא דקוב"ה, גליא דתורה וגליא דנשמה,

[ובלשון הכתוב בריש פ' משפטים – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שגם "תשים" מלשון סימה (ואוצר) שבתורה – פנימיות התורה (שמצד עצמו הוא סתום וגנוז) נמצא באופן גלוי ("ואלה"), עד באופן של "לפניהם", לפנימיותם, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"].

על פי זה יובן הכח שמקבלים לפעול החידוש שניתוסף לאחר כ"ב שבט – שגם העולם (עשר) יהי' מוכן ומוכשר לקבל את הגילוי דאחד עשר (שלמעלה מעולם), דירה לו יתברך בתחתונים בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה:

על ידי זה שעצם הנשמה דבני ישראל (שהיא "כולא חד" עם עצמותו יתברך) נמצא בגלוי בעשר כחות הנפש הפנימיים שלו (כמרומז בשם הנפטרת, נוסף להרמז במספר היום – כ"ב לחודש אחד עשר, כנ"ל [בשיחה] ס"ח), הרי זה נותן לו גם את הכח לפעול בעולם, עד בכל סדר ההשתלשלות (שמתבטא בעשר), את ההמשכה וגילוי דאחד עשר, "אנת הוא חד ולא בחושבן", כך שכל העולם – תחתונים מצד ענינם הם – יהי' דירה לו יתברך, לו ולעצמותו.

על פי הנ"ל יובן מדוע החידוש (דכ"ב שבט) מתבטא דוקא בנוגע (הסתלקותה של) בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:

כשם שבגאולת מצרים, אמרו חז"ל ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", כמו-כן הוא גם בנוגע להגאולה העתידה לבוא (שעלי' כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), שתהי' בשכר ובזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כמאמר רז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט על פי המבואר בכתבי האר"י ז"ל שדור האחרון בגלות הוא גלגול של דור יוצאי מצרים.

שזהו א' מהטעמים להשתדלותו המיוחדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחינוך והדרכה דנשי ובנות ישראל, בכל עניני היהדות, תורה ומצוותי', כולל – בלימוד תורת החסידות והפצת המעינות חוצה – כי להיותו דור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, נוגע אז ביותר עבודתן של נשי ובנות ישראל, שבזכותן תבוא הגאולה.

אם הדברים אמורים בנוגע לכל נשי ובנות ישראל, על אחת כמה וכמה בנוגע לבתו של נשיא דורנו עצמו, שנתחנכה על-ידי נשיא דורנו וכו'. ואף לאחרי הסתלקותה השפעתה ממשיכה, ובפרט שכמה וכמה מבנות ישראל, נקראות על שמה, ועל ידי הנהגתן משמשות דוגמא חי', כנשמות חיות בגופים חיים, שהן התחנכו לפי רוחה ועל פי הוראותי', ובדוגמתה (כבתו של נשיא דורנו).

על פי זה יש לומר הטעם לכך שאחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה של בתו) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם (כדירה לו יתברך בתחתונים) להגאולה, כי שלימות ענין זה נעשה על ידי ובשכר נשי ובנות ישראל.

(משיחות ש"פ יתרו, כ"ף שבט, וליל ויום ב' כ"ב שבט, ה'תשנ")