ראשית שנות הנו"נים, כשהרבי החל להסעיר את העולם היהודי ובמיוחד את עדת החסידים בציפייה דרוכה ויוקדת למשיח, הדגיש לא פעם ואמר, שהדרך הישרה לביאת משיח היא לימוד ענייני גאולה ומשיח.

הדברים נכונים במשנה תוקף בחודש אב, בו הובטחנו שיבנה 'אריאל'.

הרבי מה"מ ביקש ללמוד את הלכות בית הבחירה, משתי סיבות מרכזיות:

א. הלימוד בעניינים אלו יעורר את הכיסופים והגעגועים לבית המקדש, מה שיקרב עוד יותר את בניינו.

ב. הלימוד נועד להכין אותנו, לבניין בית המקדש שקרוב היום מאי פעם.

היות שכך נעסוק במאמר זה בעבודת הקטורת שהיא אחת מהעבודות החשובות במקדש, אם לא החשובה בהן.

כתר של זהב

לפני שנתחיל לעסוק בקטורת ודרכי עבודתה, חשוב לזכור שכל המצוות הקשורות במקדש,  קיימות גם היום. בתוך כל יהודי יש בית מקדש פרטי שאותו אף אחד לא יכול להחריב, אמנם יש מצוות שלא ניתן לקיימן בגשמיות, בזמנים שונים, אבל התורה נצחית היא, והיות שכך לא יתכן שיש מצוות שלא ניתן לקיימן בהווה, כולל אלו התלויות במקדש, אלא שבכל מצווה יש מימד גשמי ומימד רוחני, למימד הרוחני מעלה מיוחדת, וממילא כשנבצר מאיתנו, מסיבה כזו או אחרת, לקיימה בגשמיות, בידינו האפשרות  לקיים את מימדה הרוחני, כפי שאנו אומרים בעת אמירת הקורבנות: "יהי רצון… שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו… והקטרנו הקטורת בזמנה שנאמר, ונשלמה פרים שפתנו".

משמע מכאן, שגם בימינו, יש באמירת הקטורת כפשוטה מעלה גדולה ביותר, ויתרה מזאת, יש מה ללמוד ממנה בעבודת האדם, כפי שנראה בהמשך על-פי שיחות הרבי.

התנא האלוקי רשב"י אומר בספר הזוהר: "אם בני אדם היו יודעים כמה עליון הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה ושמים אותה על ראשם ככתר של זהב.

וכל מי שעוסק בפרשת הקטורת, צריך להתבונן בדעתו במעשה הקטורת, ואם יקרא את פרשת הקטורת בכל יום ויכוון בה, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא ויסתלק המוות ממנו ומהעולם, וינצל מכל הדינים של העולם ומכל רע ומדין גיהינום ומדינן של מלכויות אחרות".

ובמקום אחר אומר רשב"י: "הקטורת משברת את יצר הרע".

ועוד: "אין לך דבר בעולם המשבר את כוח הסיטרא אחרא כמו הקטורת".

מתנת חיים או מוות?

המדרש מספר שכשעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה באו מלאכי השרת לפני ה' וטענו שהתורה צריכה להישאר בשמיים, "מה אנוש כי תזכרנו…" טענו המלאכים, חבל להוריד את התורה לבני אנוש – "תנה הודך על השמיים…".

אמר הקב"ה למשה: משה, החזר להם תשובה ומשה משיב למלאכים את התשובה הידועה, כלום יצר הרע יש בכם, לשם מה לכם התורה, התורה ניתנה לבני אדם שחיים בעולם גשמי עם תאוות ויצרים, לא למלאכים.

והודו לו המלאכים ואף העניקו לו מתנות שנאמר: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהילים סח, יט).

בין המתנות השונות ישנה מתנה מעניינת שנתן מלאך המוות למשה רבנו, איזו מתנה כבר יכול לתת מלאך המוות? אומרים חז"ל שגילה למשה את הסוד העצום שטמון במעשה הקטורת.

עבודת הקטורת היא עבודה שנעשית על ידי הכוהנים בלבד, ובעניין זה התורה מאוד נחרצת ופוסקת בחומרה "והזר הקרב יומת".

מהתבוננות אל העבר, ידוע לנו על שני אירועים טראומתיים הקשורים בקטורת שהוקרבה שלא כהלכה, וגבתה מחיר כבד מן העוסקים בה.

האירוע הראשון מתרחש בימי משה. קורח ועדתו מערערים על כהונת אהרון ובניו, "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", הם טוענים.

משה שומע את הטענות הקשות ונופל על פניו.

משה מציע הבה נעשה ניסיון, ממנו נדע את מי בחר ה' לקרב. בואו מחר לפתח אוהל מועד, עם מחתות הקטורת בידיכם, ונראה במי יבחר ה'. הרי על הקטורת נאמר והזר הקרב יומת.

הם מסכימים ולמחרת מגיעים אל פתח אוהל מועד עם קטורת בידם, קורח, דתן ואבירם ו-250 נשיאי העדה כולם ראשי סנהדראות.

עוד בתחילתו של האירוע, מזהיר ה' את משה ואהרן להתרחק מהעדה הרעה הזאת, כי לא מומלץ להיות במחיצתם ברגעים אלו, ואז מתחולל מאורע שייזכר לדראון עולם בתולדות העם: האדמה פוערת את פיה ובולעת את עדת קורח וכל אשר לה, אש יוצאת מאת ה' ומכלה את 250 נשיאי העדה מקריבי הקטורת.

הסיפור לא נגמר כאן, עכשיו מתקהל כל העם על משה ומתלונן על ההרג המיותר.

בשלב זה הקב"ה כבר 'מאבד את הסבלנות', כביכול, ומבקש לכלות את כל העם ולהותיר רק את משה ואהרן, ומהם להתחיל עם חדש, כמובן שמשה מסרב בתוקף.

מגיפה קטלנית פושטת בעם, המצב גרוע.

ואז נכנסים משה ואהרן לפעולה, משה 'נזכר' במתנה שהעניק לו מלאך המוות

ומצווה לאהרן לקחת את המחתה, לשים עליה קטורת ולמהר אל העדה! אהרן לא מתמהמה ועושה כדבריו – "ויעמוד בין החיים ובין המתים ותיעצר המגפה", לא לפני ש-14,700 איש משלמים בחייהם.

רואים מכאן את העוצמה הגדולה שטמונה בקטורת לטוב ולמוטב, מחד הקטורת היא זו שהרגה, כשהשתמשו בה שלא כהלכה ומאידך, היא גם זו שעצרה את המגיפה שחללים רבים הפילה.

על מקרה נוסף של הקטרת קטורת שלא כהלכה אנו קוראים בתנ"ך.

מדובר בעוזיהו המלך, שבכלליות היה מלך צדיק שעשה הישר בעיני ה', אך למרבה הצער נכשל במעשה הקטורת ונענש בחומרה.

כיצד? פעם אחת נכנס עוזיהו לבית המדרש ושמע חכמים לומדים בהתלהבות.

הוא התעניין בעיסוקם ונענה שהם עוסקים ב"הזר הקרב יומת", דין זה, הסבירו לו, מתייחס לעבודת הקטורת השמורה לכוהנים בלבד והזר הקרב יומת.

עוזיהו מתקשה לקבל את הדבר ומבקש להקטיר קטורת בעצמו, אמר עוזיהו: 'הקב"ה מלך ואני מלך, מה יותר נאה ומכובד ממלך שיקטיר למלך'.

עשרות כוהנים מנסים להניא אותו, אך עוזיהו המלך בשלו, מתעקש להקטיר, וכך למרות מחאתם, התראתם והזהרתם מפני המהלך המסוכן, העלול להסתיים באסון, הוא נכנס להיכל עם קטורת בידו.

באותו רגע מתחוללת רעידת אדמה בעוצמה אדירה (10 בסולם ריכטר…), שגורמת להיכל להיבקע, הכוהנים והמלך בורחים בבהלה החוצה, ואז מגלה עוזיהו שעל מצחו התפשטה צרעת.

ההתרחשות המהירה והמטלטלת לא מותירה מקום לספקות, עוזיהו מבין שטעה טעות חמורה, פורש מהנהגת המלוכה, גוזר על עצמו נידוי ועובר לגור בבית העלמין, בבית שנחצב למרגלות הר הזיתים ונקרא 'בית החופשית', ולמה נקרא כך, כי במתים חופשי (חופשי מן המצוות), והרי מצורע חשוב כמת, ושם הוא מבלה את שארית ימיו.

מעניין שכשזכריה הנביא מתנבא על מלחמת גוג ומגוג (זכריה י"ד) הוא מתאר רעידת אדמה בעוצמה גבוהה מאוד, וכדי להמחיש עד כמה גבוהה הוא מזכיר את רעידה האדמה בימי עוזיהו.

מעשה הקטורת

אם כן, הבה נלמד מהי עבודת הקטורת הנחשקת ומה יש בה שסגולות כה רבות ונפלאות נכרכו סביבה.

הקטורת היא תערובת של 11 סוגי בשמים, שנשחקו היטב. עשיית הקטורת הייתה מלאכה שדרשה מומחיות מיוחדת. בימי בית שני הוכנה על ידי משפחת בית אבטינס, ששמרה בקנאות על סוד עשייתה. בהכנת הקטורת היה צריך להקפיד במיוחד על דיוק רב בכמויות הסממנים, ואף נפסק שאם עושה הקטורת החסיר אחד מהם – חייב מיתה. לכן גם היום, כמנהג הרבי מה"מ, יש הנוהגים למנות באצבעות ידיהם בעת אמירת סממני הקטורת.

עדות על טיבה של הקטורת הייתה העובדה שהייתה מעלה עשן שהיה מיתמר בצורה ישרה כלפי מעלה, אם העשן היה מתפשט לצדדים הקטורת נפסלה, ובזה כאמור התמחו בני משפחת אבטינס.

תערובת זו היו הכוהנים מקטירים פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים על מזבח הזהב, שהיה בהיכל ונקרא גם מזבח הקטורת.

ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקטיר קטורת, דקה מן דקה, (שנשחקה יותר משאר ימות השנה) בקדש הקדשים, בין בדי ארון הברית.

הקטורת הצטיינה בריח חזק. חז"ל מספרים ש"עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת" ושכלות בירושלים לא היו צריכות לצאת מבושמות בשל ריחה החזק של הקטורת".

על פי המסורת, הכהן המקריב את הקטורת – מתעשר, ולפיכך כל כהן יכול היה להקטיר רק פעם אחת. כשמידי יום התקיימה הגרלה מיוחדת בין כל הכוהנים שעדיין לא הקטירו.

שלימות הכל

ננסה לעמוד מעט על מעלת הקטורת כפי שמבאר הרבי בשיחותיו הקדושות.

את הקטורת הקטירו באמצע הטבת הנרות. עבודה זו לא נעשתה ברצף אחד, אלא הסדר היה כזה: כהן אחד זרק את דם התמיד, אחריו נכנס הכהן שמיטיב חמש נרות. כשסיימו יצאו שני הכוהנים הנ"ל מההיכל, ואז נערכה הגרלה שקבעה מי יזכה להקטיר באותו היום, או אז נכנס הכהן הנבחר לבדו לקודש, ומקטיר את הקטורת על מזבח הזהב, משסיים יצא מן הקודש ואז נכנס הזוכה בדישון המנורה להטיב את שני הנרות הנותרים.

אומר הרבי מה"מ (שיחת פר' תצווה תשנ"ב), רואים מכאן שיש קשר הדוק בין הדלקת הנרות לקטורת, לומדים זאת גם ממבנה הפרשה עצמה, פרשת תצווה פותחת בעבודת המנורה ומסיימת בעבודת הקטורת. מכאן ברור שיש קשר בין שתי העבודות הללו.

בכלל, נראה שעבודת הקטורת לכאורה לא מופיעה במקומה הטבעי בפרשה.

באופן כללי פרשת תרומה עוסקת במשכן וכליו ופרשת תצווה עוסקת בעבודת אהרון ובניו במשכן.

אם כן לא ברור מדוע פרשת תצווה פותחת בעניין המנורה ומסיימת בקטורת, היה מתאים יותר שעניינים אלו יהיו בפרשת תרומה.

ומסביר הרבי: כתיבת פרשת הקטורת שלא במקומה באה להדגיש את המעלה המיוחדת של הקטורת, כיוון שעל ידה נשלמה כוונת המשכן.

ובאמת כשסיימו להכין את המשכן וכליו, הקריבו קורבנות ולא ירדה שכינה, רק כשהקטירו את הקטורת ירדה השכינה!

יחידות

איך הקטורת קשורה לעבודת האדם?

אומרים חז"ל: "ושתי מזבחות היו, אחד של זהב (מזבח פנימי) כנגד נפש של אדם,  ואחד של נחושת (מזבח החיצון) כנגד גופו של אדם, כשם שהגוף אוכל, כך מזבח הנחושת קרבנותיו למאכל, וכשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח לכך לא היה נקרב במזבח הזהב, אלא קטורת סמים, דבר העשוי לריח"

שני המזבחות שהיו במשכן הן כנגד האדם: מזבח הנחושת, הוא כנגד הגוף ולכן ההקרבה בו על ידי קורבנות, בשר גשמי שנאכל על המזבח ולעיתים גם על ידי הכהנים והמקריב – יש כאן גם הנאה גופנית, מה שאין כן במזבח הקטורת מדובר בהנאה ריחנית ורוחנית, הנאה שממנה נהנית הנשמה.

הקרבנות ככלל פועלות לקרב בין האדם לקב"ה בעוד שהקטורת פועלת, לא רק קירוב, אלא קישור וחיבור ממש בין האדם לבורא, עד שנעשים מציאות אחת עם הבורא כלשון הזוהר "בחד קטירא אתקטרנא".

מכאן מובן שעיקר הכוונה במשכן נעשית דווקא על-ידי הקטורת.

באופן כללי המשכן והמקדש, נועדו ליצור קשר וחיבור בין ה' לישראל, והיות שכך במשכן ובמקדש נעשו כל מיני עבודות שתכליתם קרוב ישראל לאביהם.

עבודת הקורבנות למשל, היא עניין נעלה ביותר וכל מטרתה קירוב כל הכוחות והחושים להקב"ה, ועם כל זה, אומר הרבי מה"מ, אין מעלת הקרבנות מגעת למעלת הקטורת, ובמיוחד למעלת הקטורת שהוקרבה אחת בשנה, ביום הכיפורים.

שכן עיקר החיבור והקשר עם ה' נפעל באמצעות הקטורת ודווקא בה מודגש עיקר ושלמות הקשר עם הבורא.

כאמור לעיל, הכהן המקטיר נכנס לבדו להיכל, וכל העם שבהיכל פורשין מן ההיכל ומבין האולם.

עבודת הקטורת נעשית כשהכהן נמצא ביחידות עם הקב"ה, מה שמעיד על התקשרות ברמה הכי גבוהה, של היחידה שבנפש עם הקב"ה.

עבודת הקטורת שבכל יום היא מעין הקטרת הקטורת על ידי כהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים! שאז בא לידי ביטוי, ביתר שאת, שלמות הקשר וההתאחדות של יחידה שבנפש עם הקב"ה.

הבדל נוסף בין קורבנות לקטורת, מביא הרבי בפרשת קדושים תשי"ז.

את הקורבנות לוקחים מן הבהמה ודווקא בהמה טהורה, מה שאין כן בהכנת הקטורת אין הגבלות כאלו, לוקחים גם ממין הצומח ואפילו ממין שאינו טהור, כמו למשל המור שהוא מגיע ממין טמא. ופה רמוז הבדל נוסף בין שתי העבודות, הקורבנות מרמזים על עבודת הבירורים שהיא בסדר והדרגה, ואילו הקטורת היא למעלה מהגבלה ושייכת בעיקר לזמן שלפני ביאת משיח, במצב שמשיח כבר עומד אחר כותלנו וממתין לגאול את ישראל ואז אין זמן לעבודה מסודרת, ואין אנו יודעים מה קרוב ומה רחוק ולכן זה הזמן לחטוף ולפעול בכל המזדמן, גם אם הבירור לפעמים הוא מן הטמא, מן המור.

כפי שצוין לעיל עבודת הקטורת נעשית באמצע הטבת הנרות ולא בכדי, שכן יש קשר הדוק בין שתי עבודות אלו.

מעלת הקטורת – חיבור וקישור של עליונים ותחתונים – נמשכת, מתגלה ומאירה בעולם על ידי הנרות דווקא.

וזו גם הסיבה, שפרשת תצווה, שכל עניינה רמוז בשמה, תצווה מלשון צוותא וחיבור, פותחת בעבודה העיקרית של אהרן ובניו במשכן והיא הטבת הנרות, שעל ידי עבודה זו ממשיכים את אור השכינה בעולם; הפרשה חותמת ומסכמת את ענייני המשכן והעבודה בו, במזבח הקטורת דווקא, שכן כאמור בקטורת בא לידי ביטוי עיקר שלמות המשכן, החיבור והקישור בין ישראל עם 'קודשא בריך הוא'.

למעשה, אמירת ה"קטורת" בכל יום לפני התפילה צריכה לפעול על עבודת היום כולו! שהיחידה שבנפש תחדור בכל העניינים. וזאת באופן של הדלקת המנורה – להאיר ולהשפיע בכיוון זה על בני הבית והסביבה כולה.

"ועיקר כל העיקרים – שמהקריאה והלימוד בתורה בעניין הדלקת הנרות והקטרת הקטורת נזכה תיכף ומיד לקיום מצוות הדלקת הנרות והקטרת הקטורת על ידי כהן גדול בבית המקדש השלישי שבנוי ומשוכלל יבוא ויגלה מן השמיים"

(מקורות: שיחות הרבי לפר' תצווה תשנ"ב ותשי"ז, וסדר פיטום הקטורת לרב המקובל בניהו שמואלי).