לא מרימים ידיים

"אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ–נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ")בראשית ו,ט(

קרה לכם פעם שהשקעתם במשהו מאוד מאוד, התחברתם אליו מבפנים, האמנתם בו, רציתם מאוד שיקרה, הייתם משוכנעים שזה אכן יקרה כך- ובסוף קרה ההיפך הגמור? ולא רק שקרה ההיפך מהתוצאה הרצויה, נגרם נזק חמור ובלתי הפיך?

מן הסתם.

התחושה היא של כישלון, עצבות, חולשה וחוסר אמונה זמני בדרך. אולי טעיתי? אולי לא עשיתי נכון? אולי לא הייתי צריך לנסות מלכתחילה?

לעיתים היאוש מקנה תחושת: מיציתי. עשיתי כל מה שיכולתי ומכאן- שהעולם יסתדר בלעדי. אני את נפשי הצלתי.

אלא שבפרשת השבוע שלנו, פרשת נוח- ישנו שיעור בדיוק לרגע הזה בחיים ויש להפנימו.

על הפסוק "נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו" יש מחלוקת בקרב המפרשים, עקב המילה המסייגת: בדורותיו.

יש הטוענים שהכל רלטיבי לדור שבו חיים ולו חי היה נוח בדור של צדיקים- היה אף צדיק יותר, ויש הדורשים זאת לגנאי- שאילו נוח היה חי בדורו של אברהם- לא היה נחשב לכלום

עוד לפני שנכנס בעובי הסוגיה צריך לשאול: התורה שכל כך נזהרה שלא לראות שום דבר בעין שאינה חיובית, משאירה כאן מקום לגנאי לנוח? אפילו בבעלי חיים נזהרה התורה לומר: "והבהמה אשר לא טהורה" על אחת כמה וכמה אנשים, ואיש כדוגמאת נוח לא זכאי לחזקת החפות?

אלא, שהדיון הוא לא לגופו של אדם- אלא לגופו של עניין. נוח הוא לא הנושא כאן אלא מה שהוא מייצג בעיני הדור.

אם כן- מה היה עניינו של נוח שמצאו מקום לדרוש לגנאי את המילה "לדורותיו" אף כי התורה כותבת שצדיק תמים היה? מדוע ההסתייגות?

חז"ל אומרים, שלמרות שהשתדל להניא את אנשי הדור מחטאיהם ולמנוע את עונש המבול, הוא לא ביקש רחמים על בני דורו – שלא כמשה רבנו שהתפלל אף על עושי העגל. כלומר: נוח הוכיח את אנשי הדור על מעשיהם, ראה שרעים הם וחטאים, התיאש והלך. בנה תיבה, נכנס לתוכה ושלום על ישראל, כפשוטו.

אמנם, משה רבנו היה יכול לבקש רחמים על סמך זכות האבות שיש לישראל, ואילו לדור המבול לא הייתה זכות כזאת להסתמך עליה, כיוון שבדורות ראשונים עסקינן. אך אין זה משנה. עצם העניין של אי-בקשת רחמים הוא דבר הראוי לגנאי.

זוהי ההלכה שמלמדים אותנו אותם חכמים הדורשים את "בדורותיו" לגנאי: יהודי צריך לדעת, שבכל מקרה ובכל מצב עליו לבקש רחמים על זולתו. גם אם הזולת מתנהג בצורה השלילית ביותר – חייבים לבקש עליו רחמים. עלינו להתנהג כמשה רבנו, שביקש רחמים על בני-ישראל, ולא כנח, שלא ביקש רחמים על בני דור.

כלומר, גם אם קרה משהו שמביא לייאוש, לרפיון ידיים, לתחושת- עשיתי כל מה שיכולתי ודי לי בזה, ואפילו לתחושת נבגדות, עלבון, פגיעה, כישלון צורב- "לעולם אל יתיאש אדם מן הרחמים"

ואם על דור המבול (דור חוטא ומושחת) היה צורך לבקש רחמים, על-אחת-כמה-וכמה על דורנו זה, הדור של עקבות המשיח, שעליו פסק הרמב"ם: "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". ודאי אפוא שצריך לבקש רחמים על כל יהודי בדור הזה, ועצם בקשת הרחמים תגרום לכך שהלה יעשה תשובה, ועל-ידי התשובה תבוא הגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש!

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 19)

שבת שלום ומבורך!

הנה הפרשה במלואה לקריאה- פרשת נוח

מוקדש  לרפואת דורית בת לובה, יובל בן אורלי, יוסף בן יוכבד מרים, אפרת נעמי בת דבורה, אשר בן מזל, איתן טוביה גירשום בן נורית פלורה, משה רז בן דליה חסייה , ולעילוי נשמות אביה הודיה בת נחמיאל, טובה בת זלמה, שלמה בן חסיה, אדל חיה בת רפי, חנה בת סעדה ושלום בן אסתר, שחר בן מירב ,מתיתיהו בן ג'ני, הרב נח ויינברג בן הינדה זצ"ל, יוסף ג'ון בן רוזה, שלומית ביאטריס בת אסתר , נתן בן קלו , קורין דורה חיה בת מיחה, סילביה  בת פאני בת-ציון (ציונה) בת אסתר שולה בת הינדה, סילביה בת תמר , שחר הדר בת אורית, אסתר רינה בת מזל לינדה,  איריס בת לאה יואב בן שפיקה, בת ציון (ציונה) בת אסתר ומלכה בת גולדה