פריחה מאוחרת

" וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים";(בראשית כ"ד פס' א)

הרב אורי זוהר, בעברו במאי מפורסם התבטא באחת מראיונותיו בשנים האחרונות ואמר משפט נוקב: "החיים שלפני החזרה בתשובה-הבל".

כלומר, 42 שנה מחייו, כמעט מחצית מחיי אדם ממוצע היו להבל ולריק. כלום ושום דבר. האמנם?

ישנו סיפור בגמרא על אדם שכל חייו חטא וברגע אחד של התעשתות, חזר בתשובה, בכה את נשמתו למוות מצער, ומת. יצאה בת קול משמים והודיעה שהוא זכאי לחיי העולם הבא ומכאן נטבעה אמירת חז"ל "יש אדם שקונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת"

מעבר לסיפור המצמרר, נשאלת שאלה פשוטה: האם אדם שכל ימיו חטא יכול לעשות 'קפיצת דרך' ולזכות במה שאחרים שעמלו שנים רבות על תיקון המידות בהרף רגע?

האם זה פייר, והגיוני שחיים שלמים של הבל כהגדרתו של אורי זוהר יתחלפו בשעה אחת של הארה רוחנית?

כן, ולא. תורת החסידות מסבירה לנו היטב את העניין על פי סיפורו של אברהם.

על אברהם אבינו נאמר "ואברהם זקן בא בימים". והפרשנים אומרים על הביטוי בא בימים- "שכל ימיו באו איתו" כלומר, כל רגע ורגע בחייו מוצה באופן יסודי. לא בזבז דקה. מצד שני, אנחנו יודעים כי לאברהם אבינו היו אי אלו שנים שבהם לא הכיר בבוראו, לא עבד אותו ולא לקח חלק משמעותי בתיקון המידות. מה עם אותן שנים?

אמנם, בגיל שלוש הכיר את בוראו, אך חז"ל אומרים כי רק בגיל 48 (!) החל לעשות משהו בנדון. אם כן להיכן הלכו אותן שנים אבודות ואיך אפשר לומר שהן חלק מאותם רגעים ממצים שעליהם נאמר "בא בימים"?

אומר הרבי מליובאוויטש על כך בשיחה מכוננת שאלו לא היו שנים אבודות כלל. אמנם הוא הגיע להכרת הבורא ולעבודתו רק בגיל שלוש (או ארבעים, ארבעים ושמונה), אבל מכיוון שגם בשנים שקודם לכן עסק בחיפוש האמת – כפי שכותב הרמב"ם: "התחיל לשוטט בדעתו… עד שהשיג דרך האמת" – נחשבות גם השנים הללו חלק מעבודת-ה'.

אמנם אי-אפשר להגדיר את השנים הללו "שמע אברהם בקולי", מכיוון שבפועל עדיין לא הכיר את הבורא ולא עבדו, אבל מבחינת ניצול ימיו לא היה כל חיסרון, אלא אדרבה, זו הייתה השלמות האפשרית ממנו באותו זמן.

אותם השנים של חיפוש, של הליכה לאיבוד, של ניסוי וטעיה, ותהיה ובהיה, הן שנים בעלות ערך! אין לזלזל בהן, כל מה שלמדנו בהן הוא הכנה לצעד גורלי, גם אם הוא בא מאוחר מאוד. כמו ספורטאי שמתאמן שנים סיזיפיות לקראת המרתון הגדול. מישהי חכמה שאני מכירה אמרה פעם: אנחנו לא טועים, אנחנו זזים.

כלומר, המקום שהיינו בו אתמול הוא אולי היה טוב עבורנו אתמול. היום זזנו משם למקום טוב יותר, זה לא אומר שהמקום הקודם הוא טעות מוחלטת אלא הוא טעות יחסית למה שאנחנו היום. כך צריך להסתכל על הדברים.

נכון שמי שעבר תהליך אישי יכול להסתכל אחורה ולומר שהוא בזבז את חייו להבל ולריק וכעת הוא חי באמת, אבל תורת החסידות מלמדת אותנו שכל שלב תורם לנו משהו בהבנה ובתנאי, שלא נתקענו שם לנצח, כי אז זאת תהיה החמצה אמיתית.

אגב, דוגמא מצויינת לכך יש גם בחיינו היהודיים- עכשוויים: בר או בת המצווה מסמלים כניסה לעול תורה ומצוות. אך השנים שקודמות אליהן הן לא שנים מבוזבזות. אלו שנים של הכנה וחינוך לקראת רגע זה. כך גם לגבי הגאולה והגלות. כל רגע בגלות מכין אותנו לשלב של הגאולה שיקרה כהרף עין.

אותן שנים ארוכות בגלות כנגד אותו רגע של קפיצה לגאולה. נכון שאין מידתיות בין שתיהן, אבל אי אפשר לזו בלי זו. התפקיד העיקרי שלנו כיום הוא לרוץ אחורה ולזנק פנימה לתוך הגאולה, תפקיד הגלות-הסתיים!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 61)

שבת שלום ומבורך

פרשת חיי שרה לקריאה

מוקדש  לרפואת דורית בת לובה, יובל בן אורלי, יוסף בן יוכבד מרים, אפרת נעמי בת דבורה, אשר בן מזל, איתן טוביה גירשום בן נורית פלורה, משה רז בן דליה חסייה , ולעילוי נשמות אביה הודיה בת נחמיאל, טובה בת זלמה, שלמה בן חסיה, אדל חיה בת רפי, חנה בת סעדה ושלום בן אסתר, שחר בן מירב ,מתיתיהו בן ג'ני, הרב נח ויינברג בן הינדה זצ"ל, יוסף ג'ון בן רוזה, שלומית ביאטריס בת אסתר , נתן בן קלו , קורין דורה חיה בת מיחה, סילביה  בת פאני בת-ציון (ציונה) בת אסתר שולה בת הינדה, סילביה בת תמר , שחר הדר בת אורית, אסתר רינה בת מזל לינדה,  איריס בת לאה יואב בן שפיקה, בת ציון (ציונה) בת אסתר ומלכה בת גולדה, לזיווג הגון דויד בן אשגרו