מי את, נחמי מזרחי?

גדלתי במשפחה של שליחות בערד, הורי ניצחו לאורך השנים על מלאכת השליחות וגידול הילדים גם יחד: אבי רב הקהילה ואימי גידלו שלושה עשר ילדים במסירות נפש באופן של 'אורות' ב'כלים'. ואני שליחה של הרבי במושב גבעתי (בדרום), אבל לפני הכל, אני משתדלת להיות אמא ורעיה.

שליחותי במושב מתבטאת בסיוע לבעלי שהוא רב המושב, ואני כמובן אחראית על כל ענייני שמירת המצוות של נשים: הדרכת כלות, שיעורי נשים, ביקורי בית ועוד… אני גם משגיחה בערב על נשים המקיימות את מצוות הטהרה.

בנוסף לזה אני מחנכת כיתות א' – ב'. וכמובן, התואר הנכבד: אם לתשעה בנים.

איך זה להיות מוכתרת בשלושה כתרים – אמא למשפחה ברוכה, שליחה ומחנכת?

ברמה הפרקטית – אין לי תשובה איך מסתדרים, כי זה באמת רק בכוח האמונה והברכות שהרבי מעניק. גם הרצון שלנו – מאז שנישאנו – שהיה ברור ומוחלט לצאת לשליחות, סייע לנו (גם בעלי מגיע משליחות – בארגנטינה). התחברנו לבקשת הרבי לצאת לשליחות, לכוח ולקירבה שהרבי מעניק לשלוחים, ולחלק שהשלוחים נוטלים בהפיכת העולם לקראת הגאולה.

כיום, בשליחות ובגידול הילדים, אנו רואים במוחש שישנם 'רווחים' מן השליחות: ילדי השלוחים מפתחים אחריות, בגרות, שמחה, יראת שמים והתקשרות לרבי, דברים שאולי חלקם לא היו מובנים מאליהם בשכונה חב"דית/חרדית. כמובן שיש גם הקרבה וקשיים שבסביבה חב"דית לא קיימים, אך עם הרבה השקעה, ליווי צמוד ו'אני מאמין' – אפשר להשלים גם את זה.

רעיה ואם שהיא גם שליחה, זקוקה לסדר עדיפויות ברור: הבסיס הוא להיות רעיה ואם לילדים – זו הוראה של הרבי, זו שליחותינו בחיים, וזה אף הצורך הנשי של כל אחת מאיתנו. ואחרי שזה נעשה בשלימות, מצטרפת לזה גם השליחות 'בחוץ'.

איך התגובות במושב שלכם?

ב"ה, אנשים מאד מעריכים את משפחתנו הברוכה. זה לא מובן מאליו, וזה חסד מהשם. אך השלוחים צריכים להשקיע בכך – לדאוג שהילדים יהיו מסודרים ולבושים יפה ונקי, להזכיר להם להתנהג בצורה יפה ומכובדת. כי אנשים מעריכים משפחה גדולה, דווקא כשנראה כלפי חוץ שטוב לילדים. כשהילדים שמחים באמת, כתוצאה מתחושה שאשריהם.

מביטים בנו כל העת – על צורת הדיבור שלנו עם הילדים, על התגובות למעשיהם, על הסבלנות או חוסר הסבלנות אליהם. אנחנו שומעים כל העת הבעות התפעלות על הרוגע הנצחי שלנו (למרות שאני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על כך), ועל כך שלמרות שיש לנו גדוד בנים, אני לא מסכנה, אלא מאושרת. לדוגמא, אחת הנשים במושב ילדה את ילדה השישי כשאני הייתי לקראת לידת בני השביעי. הייתה לה דילמה אם ללדת ילד נוסף, וכשראתה ש'הרבנית' ילדה ילד נוסף, זה גרם לה לרצות גם ולהאמין בעצמה שהיא יכולה ומסוגלת. הילדים החמודים של הרב והרבנית עשו לה חשק לילדים נוספים.

וכעת נעבור לרגעים השמורים לאמא שהיא שליחה ומחנכת.

אני אזכיר מצב מסויים ואת תאמרי מה הוא מזכיר לך או מהו בשבילך…

רגע של אמא

עם כל הכבוד לשליחות בחינוך או במושב, לפני לידה או אחרי – הילדים שבבית צריכים להרגיש שאמא לגמרי איתם לפחות כמה דקות ביום. אם זה בארוחת ערב (בשל תפקידי, לרוב אני לא נמצאת בשעה זו בבית), או לומר איתם שמע ישראל כשהם במיטות, להוציא אותם ללימודים בבוקר מתוך שלווה, חיוך וסנדוויץ' מושקע.

גם בזמנים שאני בלימודים, ב'מבצעים' או בעבודה, אני לא שוכחת להרים טלפון ולשמוע מה איתם ואיך הם מרגישים. אם הגעתי הביתה לזמן קצר ואני בדרך ליציאה נוספת, למקד את עצמי כמה דקות אליהם: לתת לטיפה, לשאול "מה נשמע? איך היה בתלמוד תורה? איך היה במבחן? אתה צריך משהו?" הם כבר דואגים למלא את הזמן הזה ברגע שהם מרגישים שאמא איתם.

רגע של בית

אוכל של בית, שאמא תבשל דווקא. שמישהי תנקה – לא אכפת לי, מישהי שתקפל כביסה – גם בסדר מבחינתי. אבל יש דברים שאמא צריכה לעשות: טיפול פיזי בילד, לבשל ולהגיש לילד את האוכל. חשוב שהבית כולו ירגיש ריח של אוכל ואפיה יהודיים של אמא.

רגע של התמודדות

התמודדות עם עומס בחוץ וטיפול בילדים. דוגמא מהשבוע האחרון: ביום ראשון חזרתי מהלימודים, בעלי היה אצל משפחת אבלים, ומיד אחר כך נסע לאסיפת הורים של הישיבה, אני נדרשתי לצאת לעבודתי בעת ששוקעת השמש… וגם פתחנו ארגון 'שפרה ופועה', וזה דרש ממני לארוז כמה חבילות שי ליולדות. ומעל כל זה חזרתי הבייתה והילדים מחכים לאמא שתטפל בהם… זה לא היה קל, הרצון הראשוני שלי היה פשוט לעצום את העיניים, במיוחד שכבר בנהיגה הרגשתי שאני עייפה להחריד. את התרגילים אני עושה לעצמי לפני שאני נכנסת הביתה: נשמתי נשימה עמוקה, ביקשתי מהרבי שיעזור לי, הזכרתי לעצמי להסתכל על העיקר ולא על הטפל. לשדר כמה שיותר רוגע – וזה נתן את הכוח בפועל.

כאשר ישנה סיטואציה של לחץ ואני רגועה – הסביבה גם היא משדרת רוגע. אם מגיע שלב של לחץ, חשוב לקחת פסיעה אחורה ולהירגע, כי אם האמא לחוצה – האחרים יחוו מתח עוד יותר ממנה.

צריך לקחת בחשבון שיכול להיות שיהיו דברים שיידחו: אולי הילדים ילכו לישון קצת יותר מאוחר, או הכלים של ארוחת ערב לא יישטפו. אבל אם תפקדת במצב סביר והילדים הלכו לישון רגועים – זה שווה.

רגע של מחנכת

זה השם הנרדף שלי – זה בנשמתי. יש מחנכת בבית, ויש מחנכת בשדה השליחות בבית הספר. בחינוך בבית: לצאת קודם כל מנקודת הנחה שהכל בסייעתא דשמיא. כל הפסיכולוגים, ההנחיות, והספרים לא יתנו לך כלום, אם לא תהיה לך עזרה מהקב"ה. אז לשאת המון המון תפילות, ואחר כך לנהוג בהרבה עקביות וקו ברור בחינוך, ואז ברורה הדרך לילדים והם אינם מבולבלים.

חשוב להעביר לילד את הכללים בצורה שלא משתמעת לשני פנים, וכך הרבה יותר פשוט לו לקבל אותם. ומצד שני ביחד עם זה, כמחנכת בבית צריכים להיות רגישים לצורך השונה של כל ילד: כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם. למרות שכולם ילדים לאותם אב ואם, ואצלי אפילו כולם בנים… לכל אחד הנשמה והגוון שלו, הרצונות, הדעות והכיוונים שלו. כדאי להקשיב להם, ואם הכיוון אכן טוב – אז אדרבה, שימשיכו, ואפילו לתגמל אותם על כך.

אך אם אני מזהה שהכיוון סטה הצידה – ולא מתאים לילד חסידי (לא היות שלי זה לא מתאים ולא מתחשק לי) – אז בראש ובראשונה צריך להבין שזה לא קל לו, ואחר כך לכוון אותו למקום המתאים בצורה ברורה. חשוב לפתח את הכישרון הייחודי לכל ילד, ולזכור שלא הכל מתאים לכולם באותו מקום וזמן.

בחינוך בכיתה – השנה זו שנתי ה–17 בחינוך ילדים מכיתות א'–ב' בבית ספר ממ"ד, ואני יודעת שאני מעצבת נפשות צעירות, ולשם כך אני צריכה הרבה אכפתיות, אחריות, עיקביות.

רגע של הורות

אחידות בין ההורים בחינוך – שלא תקרה סיטואציה שאמא תאמר משהו אחד ואבא יאמר אחרת. גם אם קורה שדעות ההורים לא שוות, 'ניישר קו' קודם שנאמר משהו לילדים.
הילדים יודעים שאבא הוא המחנך של המשפחה, ואמא עוזרת לו ברמה הרעיונית והביצועית. אומנם היא מחנכת בפועל כי היא נמצאת רוב שעות היום עם הילדים. אבל אבא הוא מעל הכול.

רגע של שליחות

חשוב מאד שהשליחות לא תצטייר בעיני הילדים כמועקה ושלא ימאסו בשליחות, חלילה. לשם כך אפשר לשתף את הילדים בצורה "כייפית" וטובה. בנוסף – ששליחותי לא תהיה מעמסה על כתפיו של בעלי, אלא במקום הראשון תעמוד שליחותו, והתמיכה שלי בכך, ולאחר מכן אני עם שליחותי. ו…לא לשכוח שהשליחות העיקרית שלי היא להיות אמא…

רגע של ילדים בשליחות

ישנו סיפור על ר' בערל בוימגרטן, שביקש לבוא אל הרבי בראש השנה, והרבי אמר לו: "אתה חושב שכשאני תוקע בשופר אני חושב יותר על אלו שמצטופפים סביבי? אני חושב דווקא על אלו שנשארו בשליחות"! סיפור זה נותן לנו ולילדנו הרבה כוח וחיזוק.

אלו שנמצאים בשכונה חב"דית ושומעים תפילה חב"דית, גדלים בצורה שונה מילדינו שרואים מראות שיכולים לפגוע ברוחניותם. אך רואים שיש ברכה של הרבי: ילדי שלוחים מגיעים מזן אחר, פשוט בגלל שהם עצמם שלוחים. ההורים שלהם כבר בחרו בשליחות, והם נולדו לזה, ומקבלים אותה באהבה ובשמחה. וגם מקבלים עידוד מהרבי… יש להם משימות שליחות בחגים ובאופן קבוע. הם גם שותפים בשליחות הוריהם באופן נוסף: בשמירה על האחים הצעירים – כי פה אין בייביסטר… הערב יצאתי להתוועדות, בעלי היה במשפחת האבלים. והבן בן ה–12 נשאר בבית עם אחיו הקטנים. בן השנה וחצי הקיא, והוא טיפל בו במסירות ואחריות. זו שליחות. הוא קיבל – כמובן – מחמאות ו'פידבק' על כך, כי זה לא מובן מאליו.

רגע של מנוחה

חובה לכל אמא! זה דבר שצריך לעבוד עליו, כי ביומיום – אין לזה מקום מבחינה מעשית. אני יכולה לומר שהיום אני הרבה יותר עסוקה מפעם, אבל היום אני יותר נותנת למנוחה מקום. פעם לא היה שייך שאני אכנס לחדר ואנוח. הילדים לא הכירו מושג כזה, כי כל עוד היה מישהו ער בבית הייתי חייבת להיות ולהשגיח עם יד על הדופק על כל דבר. כשהבנתי שזה לא צורך של הילדים אלא מבוסס על דאגה מיותרת שלי – למדתי להרשות לעצמי מנוחה קצרה. במקביל אני דואגת שהם יהיו עסוקים במשהו טוב, ורואה שהם מקבלים זאת יפה. כאשר איני מצליחה לנוח, אני פחות אפקטיבית בערב.

יש גם מנוחה נפשית: לשבת לקרוא 'בית משיח', ללכת להתוועדות או ערב נשים (לא לערב שאני מארגנת…) זה גם חשוב. בשעונים שבהם מחוג השניות לא עוצר אף לרגע, הבטריה נגמרת מהר יותר. אז זה לא פינוק או עצלות, אפילו רק בשביל הצורך להמשיך לתת – חובה לנוח.

המנוחה החשובה ביותר עבורי – היא אצל הרבי מלך המשיח שליט"א. כשהייתי בחנוכה שעבר, בשבילי זה היה חמצן לכמה שנים. מנוחה לגוף ולנשמה…

רגע של נס

באחד מלילי השבתות, כשיצאתי לעבודתי החשובה, הילדים נשארו לבד עם האח הגדול התורן שהוא טרם בר מצוה ולכן פחות קריטי שיתפלל במניין. אותו ילד אירגן מסיבת שבת והשתמש בדגל צבאות השם שלנו – בו תמונת הרבי ושם המושב: גבעתי. כשסיימו את מסיבת השבת שהתקיימה בבית, כי היה יום קר מאד. הם הניחו את הדגל ליד השולחן עם הנרות.

ו…כאן אני נכנסתי הביתה, והמחזה שנגלה לעיניי היה דגל בוער באש!!! תינוק זוחל על הריצפה!!! וכל הסלון מלא בילדים שבדיוק החלו להילחץ!!! לא יודעת באילו כוחות תפסתי את הדגל הבוער ורצתי איתו החוצה. כמה ניסים עשה ה' עמנו אז – שהדגל התחיל לבעור רק כשהגעתי הביתה ולא קודם, שהאש לא התפשטה… התינוק היה על הריצפה, ולא היו זוכרים אותו אם היו בורחים… ועוד ועוד…

הסברתי לילדים שזה בגלל שאמא יצאה לעבודה חשובה – והם עסקו כמה דקות קודם במסיבות שבת. בגלל זה השם שמר עליהם. אגב, הדגל – שהתלקח כולו אך תמונת הרבי שעליו נשארה שלימה – שמור אצלנו כהודיה על הנס.

רגע של נחת

יש הרבה רגעים, תודה להקב"ה. הנחת מאד מורגשת. בסעודת השבת, כשכל המשפחה שהקב"ה נתן לנו יושבת סביב שולחן אחד (גם כאשר הבנים הגדולים בישיבה – הם ב"ה במקום שאנו רוצים שהם יהיו, אז שולחן השבת לא מרגיש את חסרונם), ויש לילדים מקום להתבטא עם דפי הקשר ודברי תורה.

הילדים שיחיו מסבים לנו הרבה נחת גם בכך שהם עוזרים אחד לשני, יוזמים ומארגנים 'הקהל' לאחים ולשכנים, ולוקחים החלטות טובות ומיישמים אותם.

רגע של שמחה

כשנפגשים ב'עולם' החיצוני לומדים יותר ויותר להודות ולשמוח על מה שהקב"ה נותן לנו. וזה כיוון מחשבה שמאד חשוב להעבירו, כי ילדים זה 'עם' שמאד אוהב להתלונן, יש להראות להם כל הזמן כמה הקב"ה נתן לנו, ונמצא איתנו, ואשרינו וכמה אנו צריכים לשמוח. יש כל כך הרבה על מה לשמוח! תודה להשם – על משפחה ברוכת ילדים, כולם בריאים, אוהבים אחד את השני, שמחים והולכים בדרך של הרבי, בעלי גם משפיע בישיבה וגם בשליחות ומצליח לשלב בין השניים. ועוד הרבה שמחה וטוב… רק להודות.

רגע של נתינה

שליח במהותו הוא נתינה אחת גדולה. לא ממקום של כפיה וקושי אלא ממקום שמחה ותענוג. יש גם נתינה של 'תן וקח' בתור רעיה ואמא, כי כשאמא מכבדת, היא מכובדת. את מעניקה לילדים ומספיק החיוך שאת מקבלת והעזרה שהם רוצים לתת כי הם רוצים 'לשלם'. הלכתי לאסיפת הורים של אחד מילדי, והוא כתב לי שם על השולחן: "תודה רבה אמא, על כל הרגעים שישבת איתי ללמוד ועזרת לי בהכנת שיעורי בית". אני כלל לא יושבת איתו הרבה, אבל כנראה הדקות האלו שכן ישבתי רק איתו, עשו לו המון…

ויש גם דברים שנותנים כי כך צריך, ולא תמיד רואים את התמורה. בשליחות זה קורה פעמים רבות – שמשקיעים ולא בטוחים אם יצא מההשקעה הזו משהו בכלל. מסופר על הרב גוטניק שפתח שיעור טהרת המשפחה, ובמשך כל סידרת השיעורים, הגיעה רק אישה אחת. הוא כתב לרבי באכזבה. וקיבל תשובה מדהימה: גם למשה רבינו הייתה אמא אחת, וממנה יצא נשיא ישראל.

רגע מיוחד

כשיהודים מתחברים לרבי – זה מיוחד! ועושה לי טוב. זה גם סיפוק ענק: בשיעור היום, שמעתי נשים שאינן חב"דניקיות אומרות: "שהרבי יעזור", "הרבי שומר עליך", או: "נעשה נחת לרבי" אני מרגישה עם זה סיפוק גדול בשליחות.

רגע של טיפ

יש מסקנות שמגיעים אליהן במשך החיים אחרי ששילמנו "שכר לימוד"… אבל לא תמיד חייבים ללמוד מטעויות, כדאי יותר לשמוע למישהו גדול וחכם ממני. יש היום הרבה הרצאות, כתבות וספרים בנושאי שלום בית, חינוך, העצמת הילדים ועוד… חשוב לקרוא, לשמוע, 'לשים בכיסים', להפנים – אולי זה מה שיעבוד אצלי דווקא ויציל אותי.

חשוב גם שאמא תיראה טוב, תטפח את עצמה ותראה שהיא מאושרת ושמחה, זה נותן הרבה כוח לבעל, לילדים ולכל הסביבה.

בנוסף: לימוד חסידות מאד עוזר בחיבור לרבי, מאד מרגיע ונותן כלים מעשיים, וכמובן שהברכות נותנות הרבה כוח. ומעל לכל – ביטחון בקב"ה לדעת שלא אני משחקת את התפקיד, אני רק חייל במשימה ויש מי שמוביל את החיילים. ושום דבר זה לא סוף העולם כי 'אין עוד מלבדו'.

ולסיום, מה יש לך לומר לכל האמהות?

כאמהות, מוטלת עלינו אחריות כבידת משקל בכמה תחומים:

תפקידנו, לשמור על כבוד בין בעל לאישה ובין ההורים לילדים – זה נותן לילד חוסן להתמודד לאחר מכן בעולם שבחוץ.

חשוב להיות דוגמא אישית, אי אפשר להגיד לילדים: 'תעשו' ובסוף הם רואים שההורה עושה אחרת. וגם אם זה לא קל להיות דוגמא אישית זה 'must'. להראות לילדים שמקפידים על שולחן ערוך קלה כבחמורה. 'המבצעים' לא הופכים אותנו להיות פשרניים ח"ו, גם אם זה דורש שהם יחזירו ממתק שקיבלו והוא לא כשר, או לא יטעמו כלום אצל משפחה ביישוב, למרות שזה יכול לפגוע או מבייש. אין פשרות ביראת שמים. לא תמיד נחייב אותם לנהוג ברמת החומרות של ההורים, אבל הם יראו ויפנימו שאבא ואמא עושים יותר וישאפו להיות כמוהם בהמשך.

והחשוב מכל: להנחיל לילדים שהרבי מלך המשיח הוא הרמטכ"ל – והשאיפה הראשונה והראשית שלנו היא לעשות לו נחת רוח. אחר כך אבא ואמא ואחר כך חברים…

•

בסיום הכתבה נוסיף, שלאחר קיום הראיון, ילדה בשעה טובה האמא והשליחה נחמי מזרחי תחי' בת. נאחל לה נחת חסידי מכל ילדיה וסיפוק בשליחותה בבית ומחוץ.