מאת חיה כ, מגזין עטרת חיה

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה…
מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבענייני העולם הזה, ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת שיש בכל נפש מישראל.
ונהרות לא ישטפוה – שגם כאשר מחשבות הנ"ל מטרידות ביותר עד שהן משוטטות במרוצה בתמידיות ללא הפסק כלל… מכל מקום לא ישטפוה לאהבה"
(מאמר דא"ח, מוצאי שבת פרשת נח תשל"ח).

אחח… איזה מאמר מתוק! אני זוכרת שבשלהי אחד ה'תשריים' האחרונים שלי אצל הרבי כבחורה, למדתי את המאמר הזה והוצפתי דמעות… הרגשתי שזה נוגע לי עד עצם הנשמה.

כן. הייתי בתשרי עם הרבי מלך המשיח שליט"א! עם כל המשתמע מכך.

במקום שבו יש עיקר גילוי שכינה. גילוי עצם הנשמה! במקום הקדוש והשמח ו… ו… ו… בעולם! בתפילות! בשעות לא שעות של אלוקות צרופה. עם עיניים טרוטות אך דלוקות… לימוד חסידות בשופי לפני, אחרי ובין לבין…

ופתאום קולטים ש… וואי תיכף חוזרים לארץ ישראל. למים הרבים!!! …לנהרות ששוטפים אותך ואומרים לך ש… הכל טוב ויפה חמודה, היה מקסים, היה
א–ו–ו–רו–ו–ת, אבל תנחתי לארץ! ועדיף שזה יהיה כמה שיותר זריז.

צריך להגיש עבודה בתושב"ע עד ר"ח כסלו. בעוד שבועיים שני מבחנים.

ההנחייה של העבודה הסמינריונית בעיצומה… הצעות שידוכים ברקע.

בתחילת שבוע הבא את צריכה להתחיל סטאז'. טיפולי השיניים מחכים לך. 'מבצעים'… וכו' וכו' כל אחת וטרדותיה היא. בקיצור מים! שיטפו–ו–ן..!!!

השגרה התובענית והדורשת. ובעיקר המקרקעת…!

והתפללתי לה' שבאמת ייתן לי את הכוח, שהאהבה לא תכבה! שאשאר עם החיות חסידית במשך כל השנה! שאהיה חדורה בשליחות היחידה בלי להוריד רגל מהגז.

וזה באמת לא היה פשוט. חוזרים לארץ ישראל, ואחרי תקופה מרגישים – 'מה הייתי אצל הרבי רק לפני כמה חודשים?' מרגישים שעבר זמן כה רב… השיגרה כה מושכת אותנו מטה! מתניעים מפה ומשם התוועדויות, שיעורים, לימוד חסידות… והנשמה מרגישה שחייבים תדלוק רציני מחדש. חייבים להיות אצל הרבי. וסופרים את הימים עד הפעם הבאה…

ועכשיו, כשאני תודה לה' רעיה ואמא לילדים מתוקים, אני שואלת את עצמי "איפה האורות? ואיפה הכלים?"… אה, הכלים בעצם אני כן יודעת איפה הם… הם בערמה מזדקרים לי בחיוך ליד הכיור, מחכים ליד מושיע. אבל האורות? לימוד חסידות והחיות החסידית…? – אם אני מצליחה להגיד חת"ת אני מרגישה צדיק גמור!

פנינו לשליחה באור יהודה הרבנית נחמה פרידמן, אשת חינוך ומנחת הורים שמעצותיה החכמות והשקפתה הבריאה אנו תמיד מחכימים.

אז באמת. איך נשארים עם החיות החסידית, עם התרוממות והרגשת חיבור תמידית לרבי שליט"א גם בזמנים שברוך השם, יש טרדות רבות לדאוג להם: שהבית יהיה נקי ושפוי. שיהיה אוכל חם. לטפל באהבה ובסבלנות בילדים. לצאת לעבוד. לעשות סידורים. טלפונים חשובים. לדאוג איך לסגור את החודש… וכו' וכו' ובנוסף לזה כאמור להרגיש את האהבה הבוערת לרבי. את האמונה ואת הביטחון! את ה'קאך' ב"דבר מלכות"! בקיצור להיות מחוברים!

מחדירים את כל העניינים האלו, רק באמצעות השמחה. אנחנו צריכים לעשות את הדברים הנ"ל, אבל תלוי איך אנו עושים אותם והשמחה היא המפתח לכך.

ומבחינה טכנית. הרי לאישה יש סדר יום מאוד מאוד עמוס, בפרט בזמנים שב"ה הילדים קטנים. איך אפשר להצליח בכלל להתפלל ולומר חת"ת?

מתפללים תפילה מקוצרת. כל אישה צריכה להתייעץ עם המשפיעה שלה, עם רב בעניין כי באמת בלתי אפשרי שאישה עם ילדים תתפלל כמו בחורה. הילדים שלה זקוקים לה. זה לא השלב בחיים… יש משפט שאומר "תהיי סבתא, תצליחי לפתוח את הסידור". ככה אמרו לי.

יצא לי לדבר עם כמה נשים שמאז שהם ב"ה מטופלות עם ילדים, הם לא הצליחו לפתוח סידור, ואפילו לא לתפילה קצרה…

קשה לי לענות לך בעניין, כי אני באמת מאוד השתדלתי להתפלל, לא להחסיר תפילות אף פעם. זה מה שנתן לי את הדלק! אבל כאמור תפילות מקוצרות.

היו ימים עמוסים שהייתי מתפללת פעמיים מנחה או פעמיים ערבית כי לא הספקתי שחרית או מנחה. או שלא התפללתי ערבית. אבל ממש השתדלתי להתפלל כל יום. כמו שאת יודעת שאת צריכה לאכול, כך את יודעת שאת צריכה להתפלל. כמובן תמיד אכלתי לפני התפילה, כדי שיהיה לי כוח להתפלל.

אני לא רואה את עצמי בלי תפילה. אני מרגישה בתפילה שאני בקשר עם הקב"ה! אני מספרת לו שקשה לי! אני מבקשת ממנו שאצליח!

וואו, את מקפידה על שתי תפילות או אחת?

אני משתדלת להקפיד על 3 תפילות ביום. אבל אני לא יכולה להגיד שבמאה אחוז אני מצליחה. מה שכן אם אני לא מצליחה תפילה אחת אני משלימה בתפילה שלאחריה.

שלוש תפילות? זה נשמע לי כל–כך בלתי אפשרי…
אני זוכרת שהתארחנו אצלכם בשבת, ובסוף סעודת ליל שבת, אחרי שכל היום עמדת על הרגליים ובישלת, וטרחת, והגשת, ונתת תשומת לב לכל אחד מהילדים והאורחים – קמת והשלמת תפילת ערבית של שבת. אני זוכרת שממש נדהמתי(!) מכך.
מה באמת נותן לך את הכוח באמצע היום או בסוף יום אחרי פעילות ועבודה רבה. לקום ולפתוח את הסידור?

אני נהנית מהתפילה, זו הנקודה. אני מרגישה שזה מה שעוזר לי. אני לא מרגישה שהתפילה מעמסה עבורי. אולי בגלל החינוך שקיבלתי להתפלל כל יום. כך ראיתי את הסבתות שלי וכן את אמא שלי שבכל מצב היא תמיד התפללה. וכשהיה לה יום הולדת מה הייתה הבקשה שלה? שנעזור לה בהכנות לשבת כדי שתספיק את התפילה והתהילים.
"אתם רוצים לקנות לי מתנה? זה מה שאני מבקשת!" זה באמת היה חשוב לה.
הנפש הבהמית רואה דבר טוב, דבר שיכול לעזור לאישה, אז היא מנסה בכל כוחותיה למנוע אותה מכך.
הרבנית רחל הנדל אומרת שדבר ראשון שאישה צריכה לעשות בבית, זה להתפלל.
ואחר–כך הכל הולך לה טוב במשך היום. אני באמת לא מצליחה דבר ראשון להתפלל, אבל משתדלת שזה יקרה בתחילת היום.
וזה באמת משתלם, כי כשאת מתפללת, אז הקב"ה עוזר לך, כי הרי איך תשרה ברכה בכל הדברים שאנו עושים, רצים וטורחים עבורם? זה באמת לא אנחנו, זה הקב"ה!

אנחנו מדברות על תפילה. ועולה לי זיכרון נוסף מהשבת. בתפילה בבית חב"ד, כשהחזן הגיע ל–"קדושה" ו"מודים" נעמדת ליד ילדייך הקטנים, ואמרת את הקטעים הנ"ל, מילה במילה עימם בחשיבות רבה.
זה ממש ריגש אותי. יכולים לחשוב: אלו ילדים קטנים, מה כל–כך חשוב שיגידו קדושה. אבל את נהגת אחרת וזה ממש נתן לי חומר למחשבה!

הייתה אצלנו הרבנית רחל קעניג והיא אמרה לי שהיא מאוד מתרגשת לראות אותי בבית הכנסת עם הבנות – אומרת את ה"קדושה" וכו'. הוסיפה ואמרה: "אמא שלך הייתה בדיוק כך. ואני רואה את אחיותייך בבית הכנסת נוהגות בדיוק כך וזה מאוד מרגש אותי!" אני חשבתי שזה מאוד נורמלי שכל אמא תדאג לילד שלה שיעמוד לידה ויגיד "קדושה". אני זוכרת כשביתי הגדולה הייתה בת 3 וחצי או 4, ואז עדיין לא היה בעיר בית כנסת חב"ד והיינו מתפללים בבית הכנסת המרוקאי. שבת אחת היא ירדה מ"עזרת הנשים" למטה עם בני שהיה צעיר ממנה בשנים, לפתע היא שמעה את הקהל שם אוחזים ב"כתר". היא מיד העמידה את בני לידה, ואמרה אתו את ה"קדושה" מילה במילה…

אני רואה אמהות לילדים צעירים ותינוקות, שכשהן בבית הכנסת, כמעט בלתי אפשרי להתפלל.

אני לא מצפה מעצמי בכלל להתפלל בבית הכנסת, במיוחד לא כשהיו לי תינוקות.

הייתי מגיעה לבית הכנסת בסך הכל ל–10 דקות. רציתי מאוד שיהיה להם כיף ללכת לבית כנסת! שלא ירגישו לא טוב מזה. הייתי לוקחת אותם לפני כן, לגן שעשועים וזו הייתה עבורם ממש חוויה. ולאחר מכן היינו מגיעים לבית הכנסת, שומעים "כתר", "מודים" ו"ברכת כהנים". אומרים קצת "אמן" ויוצאים. זו חווית בית כנסת שהייתה לנו.

מאז שיש בית כנסת חב"ד באור יהודה ונערך קידוש שלאחריו התוועדות. היינו חוזרים הביתה ולאחר–מכן שבים להתוועדות, כדי שלא יפריעו בזמן התפילה. אני לא רוצה שילדיי ירוצו וישחקו בבית הכנסת…

שיחתנו נקטעת מאילוצי "מים רבים" שונים ואנו שבות לדבר.

חשבתי על זה יותר, נפגשתי עם חברות והתברר לי שכמה מהן לא מתפללות. הופתעתי לחלוטין. לקח לי קצת זמן לעכל שיש כזה דבר! ואכן מה התברר? שהן לא ראו את אמא שלהן מתפללת.

זה באמת משפיע!… אבל מה תעשה אישה שלא ראתה את אמה כך?

שמעתי סיפור על בחורה, שבתיכון היא לא הייתה חרדית במיוחד.
כעבור שנתיים–שלוש היא נפגשה עם חברתה שנדהמה לראותה לבושה צנוע וכו', ממש חרדית לכל דבר!
חברתה הנדהמת שאלה אותה: "איך זה קרה לך?".
והיא סיפרה שהיא התארחה אצל משפחה בחו"ל במשך תקופה. וראתה שההורים לא כל–כך חסידיים והילדים ללא חינוך.
ואז היא תפסה את עצמה ואמרה, 'אם אני לא אחנך את עצמי עכשיו, מה יהיה אחר–כך עם הילדים שלי?!'
וזה גרם לה לשינוי מלא. היא אמרה לעצמה, 'אני אהיה הכי צדיקה וחסידית שיש, רק שחס–ושלום הילדים שלי לא ייראו כך'.

וואו. זה עושה לי צמרמורת… ממש נותן חומר למחשבה עד כמה חשובה הדוגמא האישית לילדינו.

מי שלא ראתה בביתה דוגמא אישית וחווה קושי בעניין, שתאמר לעצמה: "האם אני צריכה שגם לילדה שלי יהיה קשה?
הרבה דברים עושים בשביל הילדים, יותר מלעצמנו – האם לפעמים לא אוכלת ולא שותה רק כדי לדאוג לילדיה. אז זה דבר שאפשר לעשות למען הילדים, אם לא למען עצמך!

בנוסף לתפילה, אלו דברים נוספים יכולים לעזור לנו כנשים להיות חדורות בענייני הרבי
כבחורה יש יותר נגישות וזמינות לפתוח שיחה וללמוד, אבל כעת?…

כשעסוקים בשליחות ויש לך שיעור שאת צריכה למסור פעם בשבוע. אז אין לך ברירה אלא לשבת ולפתוח ספר – כי השיעור מגיע ואין לך מה למסור… לי זה באמת עזר, כי אחרת את טובעת בטרדות ה'מים הרבים'.
השליחות עוזרת להיות בעניינים ובפרט לימוד ה"דבר מלכות" של שנות נ"א–נ"ב.
אם קשה ללמוד לבד אז אולי אפשר למצוא חברותא בטלפון, וללמוד אפילו "דבש מלכות" (הקיצור). זה לא בשמים. זה אפשרי!
אני מרגישה שאני נהייתי אישה אחרת כשהתחלתי ללמוד את ה"דבר מלכות"…

מה זאת אומרת?

מה שקורה הוא שהעיסוק בגשמיות מגשם אותנו, ואנחנו מסתכלים דרך הראיה הזו על החיים.
וכשלומדים "דבר מלכות". מקבלים פרופורציות מה באמת קורה בעולם הזה! ובלי ללמוד את זה שוכחים.

ואת הצלחת ללמוד כשהיו לך ילדים קטנים?

היו שנים שיותר למדתי היו שנים שפחות, לא הצלחתי כל השנים ללמוד.
מה שכן עם החת"ת ראיתי ממש דבר מופלא. לפעמים בעקבות זמני עומס, בשביל שאצליח לחטוף משהו מהחת"ת הייתי אומרת חת"ת מקוצר.
וכל פעם שהיה לי קושי והתמדתי בחת"ת המלא, ראיתי ישועות למעלה מדרך הטבע!

באמת?
בכל קושי שהוא! חת"ת, רמב"ם, כמה שיותר הקפדתי עליהם ראיתי יותר ישועות. לכן אני כל–כך משתדלת להתמיד בזה. ראיתי על בשרי שמתי שלא הקפדתי פתאום נקלעתי לאיזו שהיא בעיה. הקפדתי על חת"ת מלא, הבעיה עברה.

את אומרת להתפלל, ללמוד חת"ת, דבר מלכות, רמב"ם, זה נשמע לי ממש חלום מתוק!
איך זה אפשרי עם מירוץ היום–יום? כשמגיעים לערב עם לשון בחוץ… מאידך, אני בטוחה שלכולנו יש זמנים שאנחנו 'שורפים' על דברים שוליים. אבל עדיין…

פעם אחת הייתה לי שיחה עם אישה שאמרה לי: "למה הבית שלך לא תמיד מסודר? את צריכה להשקיע בו יותר זמן וכוחות. זה חשוב לחינוך של הילדים שלך".
אמרתי לה: "ב"ה, אני עם קטנטנים צפופים, ואני לא תמיד מגיעה לשלימות בעניין".
אז היא שאלה אותי: "אז איך את מגיעה לכך שאת אומרת עם כל ילד, כל יום, את הפרק האישי?
כי זה חשוב לך! אם גם זה היה חשוב לך, אז היית מגיעה לזה".
נכון, כשהילדים ב"ה, היו צפופים היינו מגיעים לערב וכל הבית היה חוגג כמו בית יהודי טיפוסי שיש בו ילדים.
אבל הרוחניות שלהם הייתה לי חשובה יותר.
אבל זה נכון, לכל אישה יש סדרי עדיפויות, אין מצב שלאישה לא חשוב משהו אחד יותר ממשהו שני ובו היא משקיעה. תלוי ממה העונג שלה.

מה מניע אותך מתוכך להקפיד על הדברים האלה? מה מבעיר אותך מבפנים?

ב"ה, גדלתי במשפחה חסידית. למשל כשהרבי יצא במבצע של שינון שנים–עשר הפסוקים, היינו קטנים. הייתי כבת שלוש וחצי–ארבע. ההורים שלי לא זזו מאיתנו, לא עשו שום דבר בעולם הזה, חוץ מלפעול שנדע את 12 הפסוקים, ויהי מה.
הם נתנו לנו מלא שוקולדים, סוכריות… העיקר שנדע בעל–פה. אין מצב שלא. אם הרבי אמר שילדים צריכים לדעת בעל–פה, אנחנו חייבים לדעת!

מי שלא גדלה בכזה בית, איזה צ'אנס יש לה בעניין? איך היא יכולה לפעול בעצמה את הלהט בעניינים הללו?

מה שנראה לי שמאוד חשוב לאישה, בשביל שיהיה לה בית חסידי, זו קביעות שבועית של השתתפות בשיעור תורה. לדעתי זה מה שמעצב את האישה. כי כל מה שהיא למדה בעבר וכו', אם לא משמרים את זה אז זה לא נשאר!

ונסיים בעניין שהתחלנו. ציינת בתחילת הראיון שאת כל העניינים הרוחניים ממשיכים באמצעות השמחה…
ידוע שהגבר הוא יותר שכלי, ואישה יותר רגשית ומטבע הדברים היא יותר מושפעת מהמצבים בבית. נוסף לכך ב"ה במשך החיים היא במצבים משתנים: לפני לידה, אחרי לידה… והיא יותר רגישה, ולפעמים מאוד מורכב עבורה להיות בשמחה. מספיק לדוגמא, שכל הבית יהיה הפוך, הילדים יפצחו במריבה והבעל יאחר – כדי שמצב רוחה ירד פלאים… איך באמת חיים בשמחה?

זו עבודה רבה ולא קלה. חשוב דבר ראשון להודות לה' וכשמודים, אנחנו כבר במצב חיובי.
דבר שני, כשהבעל מגיע, להשתדל מאוד שבעשר דקות הראשונות נדבר עימו על הדברים החיוביים. לא להוריד לו את המצב רוח, שיישאר בשמחה.

בדרך כלל, מרגישים צורך מיידי לשתף את הבעל בכל מה ש"עבר" עלינו עד שהגיע.

לכן אני בקשר עם חברות או אחיות, ולהן אני מספרת את הקשיים לפני שהבעל מגיע. שכאשר הוא יגיע – העומס הראשוני ירד כבר מהנפש. הבעל יכול למצוא את כל הסיבות להיעדר מהבית, הוא ימצא התוועדויות, שיעורים, ואלף דברים… ולמה? כי קשה לו שכל הזמן מקבלים אותו כך. חייבים להשתדל לקבל את הבעל בשמחה! וכמובן בזמנים אחרים לדבר איתו על הקשיים ברוגע.

כשילד עושה בטיטול, ניתן לקחת זאת באופן חיובי – "ב"ה, שהוא עשה והתפנה", ואפשר באופן שלילי – "אוף, שוב הוא עשה, אין לי כוח להחליף". יש לנו בחירה חופשית כל שניה באיזה אופן להתייחס לקורה עמנו.

לפעמים כשאני לא מגיעה למה שציפיתי. אני אומרת לעצמי: "זה הכי טוב שהגעתי אליו! ב"ה, שיש לי ילדים! ב"ה, שזה בית חסידי שמח, איזה מסכנים אנשים שאין להם". אפשר ליצור את השמחה כשמכוונים את המחשבה לכיוון החיובי. ובפשטות מוח שליט על הלב.

זה לא כה פשוט להיות במצב של "מוח שליט על הלב"… כשנמצאים בחוץ הרבה יותר קל להיות חייכנים ולהשפיע. אבל כשנמצאים בתוך מטלות הבית קשה תמיד להיות בשמחה.
אי אפשר תמיד (מחייכת)…

זה כבר מעודד.
קורה שמצוברחים, אבל תמיד יש להשתדל ולשאוף להיות בשמחה. וברגע שהמצב רוח לא הכי טוב, לתפוס את עצמנו, ולדעת שחייבים לצאת מזה כי זה לא טוב לילדים, ולא לאמא. לשים מוזיקה, לרקוד, לעשות דברים שישפיעו. ילדים מאוד אוהבים לרקוד וזה מכניס שמחה לאמא. נכון שזה חיצוני אבל זה משפיע! זה בדוק.

וואו ממש נהניתי, אני מרגישה שהדברים כבר מחלחלים…
משהו לסיום?
אפילו שהקהל נגמר. אנחנו עושים כל ערב התוועדות עם הילדים, לומדים גאולה ומשיח ונכנסים לאווירה. אתן מוזמנות לנסות!!!