מאת בלומי לנדא, מגזין עטרת חיה

על נס החנוכה של דינוש אין אחד שלא שמע ולא ראה. אנשים מכל גווני הקשת היו שותפים ועקבו אחרי ההתפתחויות המרגשות. כשהתקשרתי לחיה ריבקין, אמא של דינוש, לשמוע את סיפור הנס מכלי ראשון היא אמרה לי: "את לא הראשונה. אני מקבלת בלי סוף פניות ובקשות להתראיין, בכל סוגי העיתונים והאתרים. לא לכולם אני יכולה להיענות אבל לעיתון חב"די, של הרבי, אני לא יכולה לומר לא. אני חייבת לרבי תודה על הפלא שזכינו לראות ולחוות בימים האחרונים.

דינוש שלנו רק בת 4.5 אבל הספיקה לעבור כל כך הרבה… ולמרות הכל היא ילדה מתוקה ומאושרת, מלאת שמחת חיים. דינוש נולדה עם בעיה חמורה ונדירה. הוושט שלה הייתה (מוזר לי לדבר בלשון עבר…) מחוברת לריאות במקום אל הקיבה. מיד כשנולדה היא נותחה על מנת לנתק את הוושט מהריאות אך בניתוח אירע סיבוך והיא אושפזה בטיפול נמרץ והייתה בסכנת חיים".

איך מתמודדים עם כזו בשורה?

תקופה מאד ארוכה דינוש לא יכלה לאכול כלום והקיאה כל מה שנכנס לה דרך הפה. לא יכולתי ללכת איתה לאף מקום ולהתגאות בבכורתי כי לא ידעתי מתי הפעם הבאה שהיא תקיא פתאום. בהמשך הרופאים החליטו על הזנה דרך זונדה בלבד ומאז ועד לפני כמה ימים הזונדה הזו צמודה אליה בכל מקום וזמן.

זה אומר שכשכולם אוכלים מסביב, דינוש יכולה רק להסתכל, להריח ולרצות גם… במטבח שלנו יש קופסא מיוחדת שם שמים את כל הדברים שדינוש כל כך רוצה רק לטעום. "אנחנו שומרים לך את זה", אני אומרת לדינוש, "כי אין לנו ספק שיום אחד יקרה נס ואת תוכלי לאכול רגיל, כמו כולם". בהתחלה הרופאים אמרו שבגיל שנה זה יסתדר, אחר–כך הם אמרו "בגיל שנתיים זה יעבור, תנו לה את הזמן". ובהמשך הם הבטיחו שבגיל שלוש יחול השינוי לטובה. לאחרונה חלה החמרה במצבה כי הוושט החלה לדמם אל תוך הריאות והומלץ לנו על ניתוח דחוף בבית הרפואה לילדים בבוסטון, מהטובים בעולם, שהעלות שלו היא 1.5 מיליון ₪.

מה חשבתם לגבי הניתוח?

ידעתי שהגיעו מים עד נפש ואי אפשר עוד לתת לדינוש להיות בסכנת חיים אך מאיפה נשיג סכום אדיר שכזה? פתחנו קמפיין מיוחד למטרה זו אבל אמרתי לעצמי, "בחב"ד יש כל כך הרבה קמפיינים והתרמות, מוסדות ובתי חב"ד, למה שמישהו יתרום לנו? למי בכלל יש כסף בחב"ד?" אבל אז כשהסכום נאסף תוך 48 שעות וכולם שאלו אותנו 'איך???' אז הרגשתי את החיבוק החם ושכל חב"ד עוטפת אותנו באהבה ובחום. אפילו אנשים שאנחנו לא מכירים נרתמו ותרמו, התעניינו ועקבו והיו יחד איתנו כל הזמן!

טסנו לבוסטון ואיך שאנחנו נוחתים למינוס 15 מעלות, תשושים ולחוצים עם כל המזוודות ושפה שאיננו שולטים בה, בעלי מקבל טלפון מהארגון שדואג לדירות למשפחות החולים. כבר מראש סיכמנו איתם את זמן ההגעה שלנו והם אמרו שהדירה תהיה מוכנה, אך כעת הם מצטערים, רק מחר הדירה תתפנה. הם אמרו שיש לנו שתי אפשרויות. או להשכיר חדר בבית מלון או להתארח אצל משפחה שמוכנה לארח אותנו.

הרגשתי מאד לא נעים להתארח אצל משפחה זרה אך כשהגענו הופתענו מאד כשאת פנינו קיבלה משפחה חב"דית. מאותו רגע ועד לחזרתנו ארצה, משפחת הומינר לא עזבה אותנו. הם דאגו לכך שכל אחת ממשפחות חב"ד בקהילה תשתבץ בהכנת ארוחות עבורנו. יום יום קיבלנו ארוחות מושקעות הכוללות את כל המנות ואפילו מנה אחרונה מפנקת. היינו בהלם מכל האהבה והמסירות שהקהילה הרעיפה עלינו.

שבת אחת הגיע שליח לבקר אותנו בבית הרפואה. הוא עלה 10 קומות ברגל רק כדי לומר לנו "גוט שבת!" היינו המומים ומרוגשים! שליחה אחרת הגיעה באופן קבוע, ישבה ליד דינוש במשך שעות וסיפרה לה סיפורים חסידיים ואנחנו יכולנו קצת לנשום. באחת הפעמים שהגיעה הארוחה, סיפרה השליחה: "פתאום אני רואה שמישהי אחרת השתבצה פעמיים ואני עוד לא הכנתי. סליחה! אני לא מוותרת!".

בינתיים דינוש עברה הרבה בדיקות, חלקן לא פשוטות ובהרדמה מלאה והרופאים גילו בעיות נוספות ההופכות את הניתוח למורכב הרבה יותר. דרך המתורגמנית הם הסבירו לנו שניתוח אחד לא יספיק ויצטרכו שניים או שלושה ניתוחים. היה לי מאד עצוב לשמוע את זה. כמה ילדה אחת קטנה יכולה עוד לעבור??? ביקשנו ברכה מהרבי וקיבלנו על עצמנו החלטה טובה והנה נכנס הרופא ואומר: "נצטרך רק ניתוח אחד…". כך הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. הרגשנו את הרבי איתנו, מלווה ותומך בכל שלב.

כל התאריכים החסידיים של חודש כסלו עברו עלינו שם ובכל תאריך שכזה בעלי אמר לי היום יד'/יט' כסלו, את תראי שהרופאים יגידו שיש שיפור, שאנחנו משתחררים" וכדו' וכך היה!

מועד הניתוח התקרב ואנחנו הכנו את דינוש. אמרנו לה: "הרופאים יוציאו לך את הזונדה ותוכלי לאכול רגיל". דינוש שאלה: "כל מה שאני רוצה?", "הכל!" אמרנו לה.

הניתוח הגורלי, שעתיד בעז"ה לשנות את חייה של דינוש, נקבע לשעה 7:30 בבוקר ואנחנו ליווינו אותה לשם עם הרבה תפילות ודמעות. לאחר 12 שעות שלא נגמרו, יצא המנתח הראשי ואמר לנו: "הכל בסדר! הניתוח הצליח ויותר היא לא תצטרך שום ניתוח בחיים!".

איך הרגשתם עם הבשורה הטובה הזו?

"הרגשתי שאני רוצה רק לומר תודה לרבי ולכל מי שעזר לנו להגיע לרגע הניסי הזה", חיה בוכה ואני יחד איתה, "החלטנו שכשנשתחרר מכאן ונחזור לארץ ישראל, נעבור דרך 770 להודות ולהלל".

"הרופאים אמרו שהניתוח היה מאד מסובך ויתכן שייקח לדינוש חמישה ימים להתעורר, אך כבר למחרת בבוקר היא פקחה עיניים ואמרה: 'אמא, מים'. למחרת כבר הורידו את מינוני התרופות וכולם היו בהלם מהמהירות שהילדה הזו מתאוששת ומחלימה. הרופאים אמרו שייקח לה שבועיים לצאת מטיפול נמרץ אך לדינוש כבר אחרי שלושה ימים לא היה מה לעשות שם. בהתחלה הם אמרו – תצטרכו לשהות כאן לפחות שלושה חודשים, אבל אנחנו היינו בדרך הביתה כבר לאחר חמישה שבועות".

ואיך היה להגיע ל–770 אחרי כל זה?

"תמיד חלמתי לזכות להיות בהדלקת חנוכייה ב–770 והנה בנסיבות אלו זכיתי לכך. הגענו ישר להדלקה ולשירת 'הנרות הללו'. בשבילנו היו אלו רגעים מחשמלים. אמרתי לרבי: "אני לא רוצה כלום, רק לומר לך תודה!". כשכולם שרו 'להודות ולהלל' ו'על נסיך ועל נפלאותיך', אני לא יכולתי להפסיק לבכות. אני מסתכלת על דינוש ב'ראלי' של הילדים, אוכלת סופגנייה ומלקקת את האצבעות ואני צובטת את עצמי. לא מאמינה שזה קורה.

דינוש מבקשת ממני דף ואחר כך היא מבקשת במתיקות: "אמא, תציירי לי כאן לב גדול, אני רוצה להביא את זה לרבי ולהגיד לו תודה שאין לי עכשיו את הזונדה ואני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה!"

איך הייתה החזרה לארץ ישראל ולשגרה?

"בתחילה דובר שהאשפוז יארך הרבה יותר זמן אז תכננו שבעלי יישאר עם דינוש ואני אחזור הביתה. דינוש היא הבכורה ובארץ ישראל נשארו שני הקטנים שלנו בני השלוש והשנה וחצי. ההורים המדהימים שלי שמרו עליהם במשך כל הזמן הזה – בגיל מבוגר הם חזרו להחליף טיטולים.

בשדה התעופה חיכתה לנו קבלת פנים מרגשת ומחממת לב. 20 בובות ענק שהרכיבו את דינוש על הכתפיים ורקדו איתה. שלטים של 'ברוכה הבאה דינוש', עיצובים של בלונים וצלמים מכל עבר. כל המשפחה הגיעה עם מתנות לדינוש הגיבורה. כולם רצו לחזות ולהיווכח בפלא המהלך. רק אני לא ראיתי את כל זה. חיפשתי במבטי רק את הקטנים שלי, שלא ראיתי כל כך הרבה זמן, הלב שלי נקרע מגעגועים!"

מה הכי מרגש אותך עכשיו, אחרי שדינוש כבר חוזרת ב"ה למסלול הרגיל?

"בכל בוקר מחדש אני לא מאמינה שאני שומעת את עצמי אומרת: "דינוש, מה לשים לך בסנדוויץ' לגן?" כן, דינוש היא בדיוק כמו כל ילדה! ואחר כך כשאני מבשלת ארוחת צהריים, אני פתאום קולטת כמה צריך להודות על הדברים שאינם מובנים מאליהם. הנה, אני מבשלת במטבח שלי, לאחר תקופה ארוכה שנמנע ממני לעשות זאת, ותיכף תשב כל המשפחה וכולם יאכלו ביחד. אפילו דינוש תשב פה איתנו קרוב קרוב לשולחן ותאמר: "אמא זה טעים, אני רוצה עוד!" ועוד ועוד… כי ככה זה כשבגיל 4.5 טועמים בפעם הראשונה אוכל של אמא!"

כעת, לאחר הגאולה הפרטית של דיני, אני מחכה בקוצר רוח לטעימה של דיני וכולנו משור הבר והלוויתן".