נ. ברנשטיין

"בנות, אל תשכחנה, היום בערב, בשעה 7 ליד שער בית הספר מבחוץ. ההסעה תגיע בדיוק בזמן, אין המתנה למאחרות. אה, ועוד משהו חשוב", טון הדיבור של המורה דסי נעשה שקט יותר, אך נחוש. "בבקשה תסתכלו על המראה לפני שאתן יוצאות. זה לא טיול, זו נסיעה למבצעים, אנחנו צריכות להראות כמו חיילות של הרבי מלך המשיח, אנחנו בתפקיד. לא נוכל להעלות להסעה מי שתשכח את הפרט החשוב הזה".

המורה דסי סקרה במבטה את 32 התלמידות שמולה, ונעצה מבט משמעותי בעיניהן של הבנות, שהמשפט הזה מיועד להן. כמו למשל חיה לאה.

חיה-לאה קלטה מצוין את המבט, הישירה את הגב והחזירה מבט לא מחייב. "אני לא מתכוונת לשקר לאף אחד. זו אני", הרהרה לעצמה. "טוב למורה דסי, מצוין. לא טוב, גם טוב".

*

שש וחצי. חיה-לאה פתחה את ארון הבגדים המפוצץ לעייפה.

"אוף, אין לי מה ללבוש. חצאית פסים- יש, אבל החולצה הצהובה שמתאימה לה – בכביסה. חולצת פסים יש, אבל החצאית שחורה – קיבלה כתם אקונומיקה קטן מניקיון המטבח אמש. הירוקה – מקומטת, והמגהץ לא משהו. הו, הינה החומה, וגם הסריג פה, אוף, חולצת הבסיס הלבנה, גם בכביסה.

יו…. אין לי בגדים, ואמא שלי לא מאמינה לי. כל פעם שאני מתלוננת, היא פותחת לי את הארון ומראה לי שהוא בקושי נסגר. לכי תסבירי לה את הסודוקו שצריך לעשות עד שאת מצליחה להוציא הופעה נורמלית. טוב, נתפשר על החומה עם חולצת הטריקו המשובצת".

חיה-לאה כמעט קיבלה החלטה, אבל אז נזכרה: "אויש. המורה דסי. היא לא תאהב את זה. פתוח מידי, צמוד מידי, צועק, לוחש, לא יודעת מה זה אומר, ואיך בדיוק יכולה חולצה לצעוק לאחרים, אם אני עצמי לא שומעת אותה בכלל. נו, זה מה יש וזהו. מבצעים זה חשוב וחבל לוותר בשביל חולצה".

עוד רבע שעה מול המראה, לסדר את השיער, קרמים, סיכות לתלתלים הסוררים, טיפה פן, מבט לימין, לשמאל. מצוין.

חיה-לאה אצה רצה במורד המדרגות. נותרו חמש דקות בלבד, וכשהמורה דסי אומרת שעה, היא מתכוונת. אפילו שהיא חב"דניקית מבטן ומלידה.

חבורת בנות עליזה עמדה ופטפטה להנאתה בשער בית הספר, מדברות על הא ועל דא, על הא – הלימודים, המבחנים, כמה שושי הספיקה, ושלא תלחיץ, כי נחמי בקושי התחילה. ועל דא – מה בדיוק אומרים במבצעים לאנשים, איזו נקודה יש משיחה של הרבי לחנוכה, קליל, קליט וגאולתי, עדיף מדבר מלכות. לחני בטוח יש רעיון.

לתוך הקלחת הזו, נכנסה חיה-לאה מתנשמת ומתנשפת ומחויכת כמו תמיד. חיה-לאה התקבלה בחיבוק ומה נשמע, וב"ה הכל בסדר. חני הסתכלה בה מהצד וליבה נפל, "רק שהמורה לא תשלח אותה הביתה…"

המורה דסי, שעמדה בצד ומיינה שקיות וארגזים עם נרות, חנוכיות ועלונים, סיימה את מלאכתה ופנתה לקבל בלבביות את כל אחת מתלמידותיה החביבות.

אופס. מבטה נח על חיה-לאה, תלמידה חביבה לה מאוד, מלאת חיות, לבבית ואהובה על החברות. רק החולצה…

"אויש, מה עושים עכשיו?", הרהרה לעצמה. "למה היא לא יכולה לכבד?! ביקשתי, הזכרתי ואמרתי שוב ושוב. זו יציאה למבצעים. זה הכבוד של הרבי. אם היא תצא כך למבצעים – המילה שלי היא לא מילה, ובפעם הבאה, יצוצו עוד כמה פטריות אחר הגשם. אם אשלח אותה הביתה – היא תפגע עד עמקי נשמתה, ומי יודע אם לא נאבד אותה, חלילה".

7:30, הנהג כבר ממתין, הבנות כמעט כבר עולות, מוכרחים לקבל החלטה. בהבזק של רגע, עלה בה רעיון מצוין:

"חיה-לאה, בואי אלי בבקשה", לחשה ליד אוזנה בעדינות. חיה-לאה נבוכה מעט, ופנתה הצידה עם המורה, כשהחברות מלוות אותה במבטן.

המורה דסי הורידה את הצעיף הצבעוני שכיסה את צווארה ואמרה לה: "חיה-לאה, אני מאוד אוהבת אותך ומאוד חשוב לי שתשתתפי במבצעים, אבל החולצה שלך… את יודעת היא, איך לומר, גם פתוחה, וקצת צמודה, וקצת אה… הצבע שלה. קחי את הצעיף שלי, תשימי עליך וזה יהיה בסדר".

חיה-לאה, שתמיד שמרה על ארשת פנים בטוחה ומחייכת, החווירה מעט. עד כאן! היא לא הולכת ללבוש את הצעיף של המורה דסי כל הנסיעה, בושות נוראות. שלא לדבר על הצבעים שכל קשר בינם לבין הבגדים שלה – מקרי בהחלט.

היא הנהנה בראשה לאות לאו. "תודה, המורה, באמת יפה מצדך. אני מעדיפה לחזור הביתה".

המורה דסי לא ידעה מה לעשות. האם לאפשר לה בכל זאת לעלות? אוח, איזה מצב מביך. אבל חיה-לאה כבר לא נתנה לה להתלבט. "המורה, את צודקת. זה לא מתאים שאסע ככה למבצעים, זה לא כבוד של הרבי. אני אחזור הביתה".

"אולי…" ניסתה המורה בכל זאת.

אך חיה-לאה כבר לא הקשיבה. החברות עלו כולן לאוטובוס, שקועות בפטפוטיהן הבלתי פוסקים. חיה לאה העדיפה לא לעשות פרסומי ניסא ולהפוך את סיפור חייה לשיחת היום. המורה עלתה אחרונה, והיא – פשוט נשארה מאחור, בשעה שדלת האוטובוס נסגרה.

רק אחרי שהאוטובוס יצא לדרכו, הבחינו החברות כי חיה-לאה חסרה. הן קלטו מיד מה קרה והחלו להתלחשש בלב נסער על מה שקרה מול עיניהן, "מה זה להעיף על דבר כזה?", "אבל, סליחה, היא ידעה את זה מראש! עשתה את זה לעצמה!", "זכותה לבוא איך שהיא רוצה, זה לא בית ספר…" ועוד כהנה וכהנה. והמורה דסי – שותקת.

*

קרא.. קרא… עורב שחור השמיע קול צורמני ואחר פרס כנפיים ועף, עד שנח על חוטי חשמל שחורים כמוהו.

טיפות קטנות של גשם החלו לרדת ורוח קלילה נשבה. חיה-לאה פתחה את המטריה ששכנה לה בתיק דרך קבע. "דווקא לא היה מזיק לי צעיף עכשיו", גיחכה לעצמה.

אחר החלה לחשב את צעדיה. לחזור הביתה? היא כבר שמעה באזניה את תמיהתה של אמה: "מה קרה, אין בסוף מבצעים?"

מה תגיד, "אה כן, לא רציתי ללבוש את הצעיף של המורה אז חזרתי הביתה". חבל להתעמת עם אמא עכשיו, ועוד יותר חבל לצער אותה ולגרום לה להזיל דמעה על ביתה הסוררת. אמא מעולם לא התמודדה עם ניסיון כזה, בגדים לא מעניינים אותה, אופנה מלפני עשר שנים, היא עכשווית בשבילה, וכתם קטן של אקונומיקה – זה באמת לא סיפור. "אולי, אולי בגלל זה, אני הקצנתי לצד השני?", הרהרה לעצמה, "לפעמים אני פשוט מתביישת בשבילה. כמה שאני משכנעת אותה לחדש לעצמה איזו חולצה – אבל לא אצל שושנה, בחנות נורמלית – זה להבל ולריק. אומרים שככל שמתבגרים קשה לעשות שינויים…"

חיה-לאה פנתה שמאלה לכיוון תחנת האוטובוס. הביתה היא בטוח לא חוזרת עכשיו. היא לא תחזור מידי מאוחר, כדי לא לעורר מהומות, אבל גם לא מידי מוקדם, מאותה הסיבה.

קו 38 בעוד שתי דקות, הראה הלוח הדיגיטלי. "מתאים לי", חשבה לעצמה ופשפשה בארנקה לוודא שיש כסף בארנק, ליתר ביטחון. חיה-לאה תמיד יוצאת עם ארנק, ועם כסף, על כל צרה שלא תבוא. איזה נס.

חיה-לאה לא החליטה עדין איך היא בדיוק הולכת למלא את הזמן, אבל היא זורמת. האוטובוס הגיע, והיא עלתה.

על הצג הופיע: תחנה הבאה 'שוק נהרה'. נהרה עלתה על שפתיה. תמיד אהבה להסתובב בשווקים. היה לה חוש מיוחד לקנות בזול, ולהראות מיליון דולר.

*

טיקיטיקתם.. תם… טיקיטיקיתם…תם… ווי, כמה שאהבה להסתכל על דוכן הדרבוקות, "הוא מתופף נהדר המוכר הזה. חבל שאין לי חוש בתיפוף, אחרת בטוח הייתי קונה אחת".

"וואו, איזו סיכה יפה. ממש מיוחדת", התבוננה על השלל שנח בדוכן הסמוך, "כמה היא עולה?"

"עשרה שקלים", אמרה המוכרת, חושפת שיני זהב בוהקות.

"את עושה לי את זה בחמש?"

"בשבילך- שבע", פסקה המוכרת.

"אוקיי", חיה-לאה הוציאה מארנקה שבעה שקלים בדיוק והושיטה לה.

בדיוק אז, נראו שתי בנות מתקרבות ממרחק, עמוסות בשקיות שקופות, מהן מציצות חנוכיות, נרות ועלונים.

"אוי, לא. חברות שלי??? אבל זה לא יכול להיות! הן לא הלכו למבצעים לשוק!"

משהתקרבו, רווח לה. זה לא הן. הן בכלל לא מ'עטרת רבקה'

"סליחה", פנו אליה בחיוך לבבי, "תרצי לשמוע הדלקת נרות חנוכה, היום נר ראשון ומדליקים…"

חיה-לאה נבוכה, "כן, כן, אני… יודעת. אין צורך. אני חב"דניקית".

עכשיו תורן היה לרגיש לא נעים, "אה, סליחה… אז, רגע… אם את חב"דניקית אולי את רוצה לעשות אתנו מבצעים? נשמח מאוד לעזרה".

חיה-לאה נתנה מבט נוסף על החולצה שלה, "דווקא חשבתי היום ללכת למבצעים, אבל לא, זה לא בשבילי. החולצה שלי… אני לא רוצה לעשות חילול השם. אחר כך יגידו שחב"ד עושים מבצעים אבל איפה הצניעות שלהם. אני לא רוצה לייצג את חב"ד ככה, בפומבי".

"צודקת", אמרה הגבוהה עם הקוקו הארוך, שהציגה את עצמה כאסתי, "אבל מצד שני, חבל שתפסידי, ועוד יותר חבל, שאנשים אחרים יפסידו הדלקת נר חנוכה בגלל החולצה שלך".

הרוח עוד נשבה בקרירות, אבל כל זה לא הפריע לאסתי להציע רעיון נועז. היא שלפה את הצעיף החום, העבה והארוך שענדה על צווארה, וכרכה אותו על צווארה של חיה-לאה בלי אומר ודברים. "עכשיו את נראית נהדר!"

"זה אפילו מתאים לחצאית!" צחקה חיה-לאה, ולקחה מהן שקית שקופה אחת, ממנה בצבצו עלונים, נרות צבעוניים וחנוכיות זוהרות.