הרבנית יפה קדוש, מגזין 'עטרת חיה'

בכל שנה כשמגיע כ"ב שבט, צפים ועולים שני דברים מרכזיים. כל מה שהרבנית הייתה בחיי חיותה ואיך שהרבי מלך המשיח התייחס להסתלקותה.

אחד המאפיינים הבולטים בכל הסיפורים אודותיה, הוא ביטולה לרבי. כשהרב בערל יוניק סיפר לרבנית שהרבי אמר בהתוועדות להפוך את הכוס, היא עשתה זאת מיד בעצמה. היא הפכה את הכוס בלי לשאול ובלי לחשוב. פשוט כי כך הרבי, הראש, אמר.

אצל כל חסיד צריך להיות המקום הבטל הזה, שלא שואל שאלות, שסומך על דברי הרבי בעיניים עצומות, שעושה בגלל סיבה אחת פשוטה לגמרי. כי הרבי אמר.

הדבר מזכיר את השיחה של הרבי על תלמידי האריז"ל שיצאו לקבל פני שבת בשדה תפוחים. ברגע של התעוררות מלמעלה אמר האריז"ל לתלמידיו "בואו ונעלה לירושלים". אמרו תלמידיו "נלך ונימלך בנשותינו". התוצאה מתגובה זו הייתה, שהם פספסו את הרגע. כל הדור פספס את ההזדמנות להיגאל.

הרבי שואל – הרי על–פי "שולחן ערוך" יש להתייעץ עם האישה, זאת–אומרת שהם ביקשו דבר לגיטימי?! והרבי עונה שעצם זה שעלה בדעתם שהאריז"ל יבקש משהו מנוגד ל"שולחן ערוך", זוהי טעותם. הם הכניסו את הראש שלהם, את השכל וההיגיון.

הרבי מביא זאת בשיחה ומדבר בעצם אלינו.

קראתי סיפור על אחד מתלמידי הרב המגיד שירד, לא–עלינו, מהדרך. יום אחד, ישבו איתו תלמידי אדמו"ר הזקן כשהיה שתוי לגמרי ואותו תלמיד חזר בפניהם מאמר חסידות שלם! שאלו אותו: "הרי אפילו תפילין לא הנחת הבוקר, אז איך אתה מסוגל לזכור ולחזור כך מאמר חסידות?" וענה: "מה אתם מתפעלים? המגיד הוא הראש שלי, והראש הולך איתי לכל מקום".

אם הרבי אומר, צריך ביטול מוחלט. נוכל ללמוד זאת מהרבנית. בשבילה הרבי הוא הראש ולכן אין מקום לחשיבה נוספת ולשאלות.

העניין השני הוא איך שהרבי התייחס לכ"ב שבט. הרבי מסביר שמעל דרגת העשר, השלימות, יש את דרגת האחד עשר, וכ"ב זה אחד עשר כפול. וכל זה קורה בחודש שבט – חודש האחד עשר. שלוש פעמים אחד עשר זו דרגה גבוהה מאד – של עצמות. ביום זה החלה תקופה חדשה בעולם. אם נפנים זאת, נראה הכל דרך המשקפיים החדשים, נראה משהו חדש שקורה בעולם. בתקופה החדשה כבר ישנה מציאותו של משיח. אם חסר, זהו רק בהתגלות. כמו השמש שאינה נראית בערב, אך היא ודאי נמצאת, ועוד כמה שעות נוכל לראותה. אמנם יש קשיים וניסיונות, אך זו עובדה שמשיח כאן.

כחלק מסדר היום, צריכה כל אחת לשאול את עצמה, מה עשיתי היום כדי שמשיח יבוא? האם אני רק נאנחת או שגם עושה פעולות? האם ברגע הנתון הזה אני, כמו שאני, מוכנה לקבל את פני משיח?

צריך להקדיש זמן, לחשוב ולהתבונן, להתאמן ולדמיין את המראות, איך בית–המקדש יורד מלמעלה, איך כולם מאושרים. לעשות את זה נגיש, לעשות את זה חלק מהחיים. להחדיר את זה בפרטים הכי קטנים. לדעת שכל תוכנית היא רק אם ח"ו משיח לא יתגלה עד אז.

נשים צדקניות מצפות לאיזו משימה מוגדרת, אבל הרבי רוצה מאיתנו לחיות כל רגע במצב של גאולה. להתיר את הכבלים של חיי היומיום, של השגרה האפורה והפשוטה. וכשיהיה לנו ברור שמשיח כבר כאן, כי זה מה שהרבי אמר, בין אם אני מבינה ובין אם לא, כשזה יהיה מונח בפשטות ויתבטא כבר ב"בוקר טוב" הראשון שנשמע בבית ועד לדברים המשמעותיים יותר בהמשך היום, אז תרגיש סביבתנו גם בלי דיבורים, אווירה של גאולה. אז תכנס הגאולה לתוך הבית ולעולם בפועל ממש.