-
כ"ח סיון: סיפור ההצלה של הרבי והרבנית
כ"ח בסיון תש"א. בשעה 10.30 בבוקר הטילה "סורפא פינטא" עוגן בנמל ניו–יורק. הרבי והרבנית ירדו מהאוניה ועמם ארגז עץ אחד בודד, שהכיל את חפציהם המעטים. הם יצאו לעבר אולם מקבלי הפנים, שם ציפתה להם קבלת פנים מפתיעה… • מסכת ההצלה של הרבי והרבנית מהתופת הנאצית ובואם לארה"ב • באדיבות 'בית משיח' • לקריאה
א
טבת תרצ"ג. ענני דם מכסים את שמי גרמניה. אדולף היטלר ימ"ש, יו"ר המפלגה הנאצית מתמנה לקנצלר (ראש הממשלה) גרמניה במטרה לייצב את המערכת הפוליטית.
הנאצים החלו לבסס את שלטונם ועשו הכול כדי לדכא את החופש הפוליטי בגרמניה. בסדרה של מהלכים פוליטיים, חוקים וצווים שהתקבלו באווירה של הפחדה ואלימות, הביאו הנאצים לביטולן של כל המפלגות האחרות, ושמו קץ לחופש הדיבור וההתאגדות בגרמניה.
כבר בשבועות הראשונים, ניכרה החמרה באווירה האנטי–יהודית ברחוב הגרמני. היהודים הפכו להיות חשופים לאלימות רבה, ונתונים באי–ודאות מעיקה. האווירה הקשה הביאה רבבות יהודים להגר מגרמניה בשנה שלאחר עליית היטלר לשלטון.
באותה עת התגוררו בברלין, נחבאים אל הכלים, בדירה קטנה וצנועה, הרבי מה"מ והרבנית חיה מושקא שהגיעו לברלין זמן קצר לאחר חתונתם. הם חשו היטב בשינוי האווירה במדינה. לימים סיפרה הרבנית, כי פעם בעת שהלכה עם הרבי ברחוב, נתקלו בקבוצת נאצים לובשי מדים מתקרבים לעברם. הרבנית כה נבהלה, עד שביקשה מהרבי להסתתר בחנות קרובה עד יעבור זעם, אולם הוא התעלם כליל מקיומם והמשיך לצעוד בדרכו כמו לא היו.
מספר חודשים לאחר עליית הצורר לשלטון, עזב הזוג הצעיר את גרמניה והיגר לפריז, אליה הגיעו בתחילת חודש ניסן תרצ"ג. כך ניצלו מכל הגזירות הנאציות נגד היהודים שיצאו לאור בימים ובשבועות שלאחר עזיבתם.
ב
בפריז כמו בגרמניה, המשיך הרבי לשקוד בלימוד התורה בהתמדה עצומה, תוך הסתרה עצמית, הרחק מעין רואים. בד בבד הקדיש מעט זמן ללימודים באוניברסיטת סורבון.
מלבד זאת, פה ושם עסק בענייני כלל ישראל, עבודה שנעשתה במסירות רבה על פי הוראות שקיבל מחותנו, אדמו"ר הריי"צ, שישב באותה עת בפולין.
בין כך ובין כך הרחיבו הגרמנים ימ"ש את השפעתם, וקולות מלחמה וחרבות עלו מגרמניה הנאצית, קולות ביעותים שלא העירו את שכנותיה משאננותם. סדרי עולם השתבשו בי"ז באלול תרצ"ט, כאשר רבבות חיילי גרמניה פלשו לפולין השכנה, ומטוסים גרמניים המטירו פגזים על וורשה הבירה. הרבי הריי"צ, יחד עם רבים מהחסידים והתמימים שהו בוורשא הכבושה, תחת אש תופת. קולות הזעקה של "שמע ישראל" של יהודים שהרגישו את מותם הקרב, הדהדו באוזני הרבי הריי"צ עוד זמן רב. המקלט שבו שהה, הופצץ בקול אדירים.
חסידי חב"ד בכל העולם החלו לפעול להצלתו של הרבי הריי"צ ומשפחתו, ובראשם ראשי אגודת חסידי חב"ד בארצות הברית, ש'הפכו עולמות' כדי לחלץ את הרבי ומשפחתו מאירופה הבוערת. הם פעלו גם בקרב דרגים גבוהים בארה"ב להשגת ויזה עבור הרבי ומשפחתו, וביניהם גם עבור חתנו, הרמ"ש, והרבנית חיה מושקא.
חודשים מספר חלפו עד שמאמצי החסידים הוכתרו בהצלחה. וביום ט' באדר שני ת"ש ירד הרבי מכבש ספינת "דרטינגהלם" שהביאה אותו אל רציף 97 שבנמל ברחוב וועסט 57 בניו יורק, לקול תשואותיהם של אלפי יהודים שמילאו בהתרגשות את רציפי הנמל, בקבלם את פני המנהיג היהודי שהגיע מאירופה.
בפועל, חתנו הרמ"ש וזוגתו הרבנית, לא הצליחו להצטרף לפמליית הרבי הריי"צ, ונותרו באירופה המדממת. חשופים לסכנה.
עם בואו לארה"ב פתח הרבי הריי"צ בסדרת פעולות מיוחדות בכדי להציל כמה שיותר יהודים מאירופה הבוערת. מאמצים מיוחדים נעשו בכדי להציל גם אדמו"רים, רבנים, וכן את קרובי משפחתו, בראשם שתי הבנות ושני החתנים.
ג
ישיבות ארוכות נערכו במשרדי עורכי דין יוקרתיים בוושינגטון ובערים נוספות, שבהם ישבו גם ראשי "אגודת חסידי חב"ד" בארצות הברית. אלו גם אלו 'שוברים את ראשם' כיצד לחלץ את חתן–הרבי ורעייתו הצעירים מאירופה הבוערת. הצעות עלו וירדו בזו אחר זו, עד שבשלב מסוים הוחלט להגיש בקשות לאשרות ויזה מיוחדות עבור קבוצת אישים יהודים בעלי השפעה, כאשר בבקשות אלו תוארו אנשי הקבוצה כמנהיגים בעלי שיעור קומה רוחני, אשר הצלתם נחוצה ליהדות העולם.
הגשת הבקשה לאשרה הקבוצתית נעשתה בריגה, כאשר בין השמות נמנה הרבי. ליד שמו צוינו גם תפקידו הרבני והוזכרה העובדה שעסק בניהול עסקנות ציבורית, זאת בנוסף לעבודתו בעריכת הקובץ התורני 'התמים'. הרבי תואר כ"הוגה דעות ממדרגה הראשונה", וכ"מי שעשוי לתרום רבות בשטח מדעי היהדות".
אף לא לרגע קט זנח הרבי הריי"צ את צרכיו הרוחניים של חתנו, ובמקביל למאמצי ההצלה, דאג שבתו וחתנו יקבלו מצות מהודרות אל ביתם שבפריז. ואכן, 3 ק"ג של מצות מהודרות נשלחו בדואר אוויר, זמן קצר לפני שהופסק שירות הדואר אוויר מריגה לפריז.
ימים ושבועות חלפו. אט אט הצטרפו עוד ועוד מדינות ביבשה האירופאית לתוך מעגל הדמים הנורא, בניצוחם של הגרמנים. אם בתחילה קיוו הצרפתים שאימת מעצמתם תהא מוטלת על הגרמנים, לא כן היה. הללו לא היססו, וביום ב' באייר ת"ש פתחו הגרמנים במערכה כבדה כנגד צרפת. מערכה זו ארכה כחודש וחצי. פלישה זו סיימה את תקופת "המלחמה המדומה" שבה עמדו צבאות שתי הארצות ובעלות בריתן בחזית המערב זה מול זה ללא לוחמה פעילה, כשהם מחופרים מאחורי שני קווי ביצורים – קו מאז'ינו בצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמני. הגרמנים תכננו בקפידה את מבצע "איבחת מגל" בו פעלו בתחכום רב על ידי הטעיית הצד השני, וכך הצליחו לפלוש במהירות רבה לתוככי צרפת. הסתערותם בתוך ערי צרפת הייתה מהירה ומסחררת, עד שהבכירים הנאצים ובראשם היטלר ימ"ש, השתאו נוכח עוצמת צבאם ותחכומו.
יום אחד, נראתה דמות יהודית עדינה אך נחושה במשרדי הצבא הצרפתי.
"רצוני להירשם לגיוס", אמר האיש שניכר עליו כי הוא יהודי, אך בפיו – צרפתית רהוטה. היה זה הרבי מה"מ שהגיע להירשם לגיוס, אך בפועל לא גויס. רישום זה הקל עליו את ההליכה ברחובה של עיר. לא פעם נעצר על ידי שוטרים בדרישה להזדהות, והתעודה שהחזיק בידו, פטרה אותו מחקירות מיותרות או ממעצר כמשתמט גיוס.
רבים מיהודי צרפת החלו לעזוב את הערים הכבושות והחלו נמלטים בחפזה לעבר דרומה של צרפת, שם קיוו למצוא ביטחון.
הידיעות על פלישתם של הגרמנים לצרפת, הגיעו גם לאוזניו של נשיא ישראל ומנהיגו שישב באותה עת בארה"ב, ודאגתו לשלום בתו וחתנו הייתה עצומה. באותם ימים כתב בדחילו וברחימו פ"נ מיוחד לאביו אדמו"ר הרש"ב, בו ביקש לעורר רחמים רבים שישמרו מכל צרה:
אנא לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים .. עבור נכדתו חיה מושקא ובעלה מנחם מענדל בן חנה הנמצאים כעת בעיר פאריז צרפת ומנחם מענדל הוא נאנסעניסט – אינו אזרח צרפתי – ובעת ובזמן המלחמה רשמו אותו בין העומדים לעשות בשביל הצלת המדינה ות"ל לא קראוהו, אנא לעורר רחמים רבים בעדם, שיהיו נשמרים מכל צרה וצוקה נגע ומחלה ולא יקראו אותו ויהיו במנוחה, ויתן השם יתברך דיעה טובה בלב הקונסול האמעריקאני לתת להם את הויזה האמעריקאנית, ולתת להם דיעה ישרה לנסוע לפה ויצליחם השם יתברך בנסיעה כשורה ויבואו להצלחה אלינו ויסתדרו בסדר טוב בגשמיות וברוחניות.
באותם ימים נדמה היה כי אין יום שאין בה פורענות. בדיוק בימים ההם, התברר לעסקני חב"ד, כי נציגי השלטונות בארה"ב לא אישרו את בואו של החתן האמצעי ורעייתו לארה"ב, באמתלות שונות.
גם הרבי והרבנית – אלמוניים עדיין, מכריהם הקרובים כבר ידעו טפח וקצת על גדלותם של השניים – עשו דרכם מפריז דרומה. טרם צאתם את פריז, השמיע הרבי דרשת פרידה בפני יהודי העיר, בה עודד את הנשארים, ועוררם לבטוח בה' יתברך ולעבדו בכל התנאים.
ימי ההכנה לחג השבועות ת"ש. "ויחן שם ישראל כנגד ההר", אך במקום להתקדש בסילודין לקראת חג מתן תורה, נאלצו הרבי והרבנית לארוז את מעט מיטלטליהם ולצאת אל תחנת הרכבת בפריז במטרה לצאת מהעיר. רעש והמולה קיבלו את פניהם. המונים תושבים צבאו על התחנה. רק בגין היות הרבי רשום בצבא, ובזכות קשרים עם אדם שהיה מצוי בתחום, הצליחו שניהם לעלות על רכבת שיעדה לדרום צרפת שטרם נכבש בידי הגרמנים.
בדרך–לא–דרך, רבת סכנות, הגיעו השניים לווישי. השמש נטתה לשקוע כאשר קול צפירת הרכבת נשמע ברמה בתחנה, והיא נעצרה בקול צורמני. הרבי והרבנית, כשכל רכושם אינו אלא הטלית והתפילין ומזוודה קטנה, ירדו במהירות מהרכבת. עוד רגעים קטנים יתקדש הלילה הגדול והקדוש של חג קבלת התורה.
הרבי הותיר את מזוודתם אצל העגלון וביקשו שיביא את הכבודה לבית מלון מסוים בעיר, בעוד הם עצמם צועדים ברגל שעות ארוכות לאחר היכנס החג, מתחנת הרכבת ועד הגיעם אל בית המלון.
אכן, אותו לילה, 'תיקון ליל שבועות' היה, תיקון גדול ולא רק באמירה…
ד
לא ימים רבים נחו הרבי והרבנית על מקומם, שכן זמן קצר לאחר מכן, המשיכו הגרמנים את מסעות הכיבוש בערי צרפת במהירות רבה, בעוד הצבא הצרפתי נסוג אחורה. בי"ד בסיון נכנסו הנאצים לעיר וישי. יומיים אחר כך הודיע צבא צרפת כי הוא נכנע בפני הנאצים. על כתב הכניעה חתם מרשל פטאן שהפך לראש ממשלת צרפת, שלא הייתה אלא ממשלת בובות הכפופה להוראות השלטון הגרמני והיטלר בראשו. צרפת חולקה לאיזור הכיבוש הגרמני – באיזור זה שכנה גם פריז – ולאיזור הנתון בשליטת ממשלת צרפת החדשה שהתיישבה בוישי, ומשום כך כונתה "ממשלת וישי".
שנה תמימה – סיוון ת"ש עד סיוון תש"א – שהו הרבי והרבנית באיזור שלטונה של ממשלת וישי הכפופה לאותם מרצחים שכבר החלו ב"פתרון הסופי".
למרות קושי הגלות, הטלטלות המפרכות גוף ונפש, לא ויתר הרבי על שום הידור מצוה או מנהג. אפילו על תקנת חמיו אדמו"ר הריי"צ להתוועד מדי שבת מברכים, שמר החתן במשך כל חודשים אלו. בכל חודש, כאשר הגיעה שבת מברכים, קיבץ הרבי מספר יהודים מקומיים או פליטים, והיה מתוועד עמם.
כך או כך, ברי היה כי על הרבי והרבנית לעזוב במהירות המרבית את וישי, שכן מי יודע מה יחליטו הגרמנים לעשות ביום המחר?!
בשלהי אותו קיץ שוב יצאו לדרך נדודים, ומוישי הגיעו אל העיר ניצה שבדרום צרפת שהייתה בטוחה יותר, תחת שלטון איטלקי. זה אמנם שיתף פעולה עם הנאצים, אך לכלל השמדת העם היהודי, לא הסכימו.
כשמונה או תשעה חודשים התגוררו הרבי והרבנית בניצה, עד תחילת קיץ תש"א. תקופה מסוימת התגוררו בחדר ששכרו בבית מלון קטן, "רושאנבי" שמו, שהיה סמוך לתחנת רכבת. בחוץ שכלה חרב, ועל כן באותה תקופה מיעט הרבי לצאת לרחוב מלבד בימי השבת, שבהן הלך להתפלל בבית מדרש ששכן בתוך בית מלון גדול שהיה גדוש בפליטים יהודים.
ה
לאורך כל אותה תקופה, נמשכו המאמצים להשגת ויזה עבור הרבי והרבנית, הן בניצה והן, במקביל, בארצות הברית. הרבי הריי"צ פעל בדרכים שונות כדי לנסות ולהציל את בתו וחתנו במהירות האפשרית מן התופת המסוכנת. בהזדמנות נדירה התבטא פעם הרבי כי התקופה בה שהה תחת הכיבוש הנאצי, גרמה עגמת נפש רבה לחותנו: "אצל חותני היו הילדים יקרים מאוד, גם החתנים, ובפרט הבת מוסיא ואפשר לתאר את גודל העגמת נפש שהייתה לו ממצבנו, והוא פעל רבות להצלתינו".
עובדת היותם בסכנה תחת כיבוש נאצי, גרמה לכך שמאמצי ההצלה נערכו בחשאיות רבה. המכתבים והמברקים ששיגר הרבי הריי"צ אל הרבי והרבנית, היו על שם "אברם" – יהודי שהתגורר בניס באותה תקופה ושמו המלא הוא: דובער אבּראם. הוא קיבל את המכתבים עבור הרבי, והעבירם לו במטרה להסוות את המאמצים להצלת הרבי והרבנית.
לאורך חורף תש"א נמשכו המאמצים, ובי"ט כסלו תש"א כתב הרבי הריי"צ מברק ל"אברם" כי אגודת חסידי חב"ד שלחה בעבורו אישור רבנות כדי להקל עליו את בקשת הויזה לארה"ב. הרבי מצדו שלח לאדמו"ר הריי"צ בקשה לשלוח את כל מסמכי הויזה אל העיר מרסיי. בקשה זו פליאה אצל הריי"צ והעסקנים, שכן ידעו שהרבי אינו נמצא שם. ייתכן והיה זה בזכות אישיותו הלבבית של הקונסול האמריקני בעיר, שהיה אוהד יהודים, מול הקונוסול האמריקני בעיר ניצה, שהיה אנטישמי שניצל כל אפשרות כדי להצר את צעדי היהודים.
בכ"ו באדר תש"א – יום לאחר יום הולדתה הארבעים של הרבנית – בישרו הרבי והרבנית במכתב אל הרבי הריי"צ ובני משפחתו, כי הקונסול אכן הבטיח לתת ויזה. בגלל המצב המלחמתי, כתבו את דבריהם בשפה הרוסית וברמזים. את גוף המכתב כתבה הרבנית:
"…שמחתי מאוד היום בקבלת מכתבכם מהעשירי בפברואר בפעם הזאת המכתב קצת יותר מפורט ואני מאושרת מאוד שכולכם יקירי מרגישים את עצמכם טוב. איזה ידיעות קיבלתם מהילדים? הקונסול האמריקאי הבטיח לתת לנו ויזה. כשתגיע הויזה נוכל לנקוט בצעדים המתאימים לקבל תעודות.
"כואב שבשביל הויזות הללו אתם צריכים לבזבז כל כך הרבה כוחות…
"שלכם מוסיא.
בסיום המכתב הוסיף הרבי מילים אחדות:
"לפי החישוב, תקבלו מכתב זה קרוב לפסח, ואני שולח בזה איחולים הכי טובים לפסח שמח ושקט בכל המובנים לכל אחד מכם במיוחד. בהצלחה וכל טוב.
"שלכם מענדל".
ו
חג הפסח הלך והתקרב, ומצות לא נראו באופק. בימי מלחמה אלה, לאיש לא היה פנאי לחשוב על אפיית מצות או על מצרכים לחג. אולם את הרבי הדברים הטרידו בהחלט. דווקא בשל מוראות הימים ההם, החל הרבי לחשוב על פתרונות להשגת צרכי ליל הסדר זמן רב לפני החג. הבעיה המרכזית, כמובן, הייתה להשיג מצה עבודת יד שנאפתה בהידורים הראויים.
לבסוף הגיעה חבילת מצות משוויץ בזכות מר בעזבאראדקא, ממכריו של הרבי בניצה, שבשנות המלחמה עסק ביצירת מראות עבור צוללות הצי הצרפתי. לשם כך קיבל אישור מיוחד לנסוע לשוויץ לימים אחדים. הרבי ליווהו לתחנה וביקשו להשיג בעבורו מצה שמורה וכן חריין לקערת הסדר.
יום רביעי של חול המועד פסח תש"א. חג הגאולה.
כאותם ניסי גאולה שנעשו לאבותינו במצרים, כך נעשה לרבי באותו חג הפסח, כאשר באותו יום התקבלו סוף כל סוף הויזות המיוחלות. רק כעת ניתן היה להתחיל לעסוק בנושא ההפלגה לארה"ב, מעבר לאוקיינוס.
לאחר בירורים עלה, כי הפלגה לארה"ב עלולה לצאת מהעיר ליסבון שבפורטוגל – מדינה שנותרה נייטרלית בכל שנות המלחמה. דא עקא, כדי להגיע לפורטוגל היה צורך להשיג כרטיסי הפלגה באוניה וכן ויזות מעבר.
שוב החל הרבי הריי"צ, להפעיל שתדלנות מסועפת. הוא שיגר מכתבים, לחץ בכמה מקומות, ולבסוף הרבי והרבנית קיבלו את כרטיסי ההפלגה לפורטוגל וכן את ויזות המעבר.
המלחמה על כל מוראותיה שיבשה את כל סדרי החיים התקינים, ואפילו זוג כרטיסי הפלגה בספינה, היו מצרך שכמעט בלתי ניתן היה להשיג. מעטות היו הספינות האזרחיות שהפליגו לים הגדול באותם ימי מלחמה, מאימת הצוללות הגרמניות. אך בדרך נס הצליחו הרבי והרבנית לקבל זוג כרטיסים שנרכשו עבור יהודים אחרים, אך ברגע האחרון לא יכלו להגיע למקום ההפלגה. השמות הוסבו ל"שניאורסאהן", הכרטיסים נמסרו לרבי ולרבנית.
ושוב חל מהפך לא צפוי של הרגע האחרון – מברק בהול שהגיע מהרבי הריי"צ, הורה להם שלא לעלות על הספינה הראשונה העומדת לצאת לניו–יורק, והם עלו רק על הספינה השניה שיצאה אף היא לניו–יורק באותו יום.
בצהרי יום י"ז בסיון תש"א, עלו הרבי והרבנית על ספינת "סורפא פינטא" שהרימה עוגן, ובקול צפירה רמה ניתקה עצמה ממימי פורטוגל. איש מנוסעי הספינה לא שיער את הנס שארע לכל אלו שלא עלו על הספינה הראשונה שיצאה באותה דרך, אותו יום בבוקר. התברר כי נוסעי הספינה הראשונה נשבו על ידי האיטלקים, והם נותרו בשבי עד תום המלחמה.
מעל סיפון הספינה שלח הרבי מברק (באמצעות טלגרף אלחוטי) לרבי הריי"צ, בו הודיע על עזיבתם את שטח המים הטריטוריאליים של אירופה.
ז
כ"ח בסיון תש"א.
בשעה 10.30 בבוקר הטילה "סורפא פינטא" עוגן במימי נמל ניו–יורק. הרבי והרבנית ירדו מהאוניה ועמם ארגז עץ אחד בודד, בלבד, שהכיל את חפציהם המעטים. הם יצאו לעבר אולם מקבלי הפנים, שם ציפתה להם קבלת פנים מפתיעה.
הרבי הריי"צ שלא יכול היה להגיע ולקבל את פני בתו וחתנו, שלח משלחת לקבל את פניו. על חברי המשלחת נמנו ארבעה מחשובי החסידים ונכבדיו: המשפיע הרב שמואל לויטין, ושלושה מחברי אגודת חסידי חב"ד שפעלה להצלתם: הרב ישראל ג'ייקובסון יו"ר אגודת חסידי חב"ד, והחברים הרב שלמה אהרן קזרנובסקי והרב אליהו יאכיל סימפסאן.
לילה קודם לכן, התבקשו הארבעה להיכנס אל הרבי הריי"צ, והוא מינה אותם לשלוחיו לקבל את פני חתנו ובתו: "אני ממנה אתכם כשלוחים, שתלכו ותקבלו פניו של חתני המגיע מחר".
להפתעתם הגדולה, החל הרבי חושף בפניהם כמה ממעלותיו של חתנו: "אגלה לכם מי הוא: הוא עורך 'תיקון חצות' בכל לילה. הוא בקי בעל פה בבבלי עם הר"ן הרא"ש והרי"ף, בירושלמי ונושאי כליו. ברמב"ם וב'ליקוטי תורה' עם כל ה'עיין'ס [הגהות הצמח–צדק בתוך הליקוטי תורה הנפתחים בדרך כלל במילה 'עיין']". הרבי הוסיף ואמר: "ומכל מקום הולך עם הכובע כלפי מטה". בהתכוונו לכך שהרבנים נוהגים בדרך כלל ללכת עם כובע רבני מורם, ואילו הרבי הולך עם כובע קנייטש מופנה למטה…
כמו כן הורה הרבי הריי"צ, כי בעת שיגיע הרבי ל–770, ייצאו תלמידי הישיבה ויקבלו את פניו.
למחרת אכן נסעו חברי המשלחת אל הנמל, ושמחו לקבל את פני הרמ"ש והרבנית חיה מושקא. כפי שביקש הרבי, כל תלמידי הישיבה יצאו לקבל את פניהם.
למרות הגעגועים, הקשיים, הפרידה הארוכה, הדאגה שכרסמה במשך חודשים ארוכים – הרבי הריי"צ לא מיהר לקבל את פני בתו האמצעית וחתנו האהוב. הפגישה יצאה לפועל רק יומיים לאחר מכן.
כעבור עשרות שנים, סיפר הרבי בעצמו לר' גרשון בער יעקובסאן את אשר ארע אז:
"בדרך חשבתי באם להיכנס לכ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שאלך למקווה או אחרי זה: כי יש סברא לומר להיכנס מיד מצד הענין ד'חטוף ואכול' וכו', אך מצד שני הרי נכנסים אל הרבי…
"אל חמי לא התאפשר להיכנס סתם, ולכן כאשר הגעתי, הודעתי על זה וחיכיתי שכ"ק מו"ח אדמו"ר יקרא לי, אך הוא לא קרא לי. בינתיים כבר הספקתי ללכת למקווה, וגם התפללתי תפילת מנחה – מאותו הספק אם להתפלל לפני שאכנס או לאחר מכן, כי יתכן שאשהה בפנים כמה שעות – ואף הספקתי לאכול, התפללתי מעריב, ועדיין לא קרא לי.
"עלינו לחמותי וגם שאר בני המשפחה היו שם, והתוועדנו כל הלילה, דבר קטן הוא?! ילדים ניצלו מהנאצים! … ובמשך כל הזמן הזה ישב כ"ק מו"ח אדמו"ר בחדר השני, ואף על פי כן לא קרא לנו, וגם למחרת לא קרא לנו. ביום השלישי לבואנו [ל' בסיון] כחצות היום, שלח כ"ק מו"ח אדמו"ר לקרוא לנו שנכנס אליו, אבל בנפרד אני לבד, ומוסיא לבד".
ר' גרשון בער שאל את הרבי מה באמת הייתה הסיבה להנהגת הרבי הריי"צ שלא פגשם עד היום השלישי לבואם?
השיב על כך הרבי: "אולי יש לומר הטעם בדבר, כיון שמורי וחמי היה כידוע בעל התפעלות גדול, ואפשר לתאר את גודל ההתפעלות שהייתה מתעוררת אצלו באם היינו נכנסים מיד, וביחד כו', והרי חסידות תובעת שיהיה מוח שליט על הלב – לכן הוא המתין ימים אחדים, מבלי להתחשב בגודל הצער – שאפשר לתאר – שהיה לו מזה שנאלץ לחכות כמה ימים עד שיראה אותנו".
ח
ימים ספורים לאחר מכן, אור ליום שישי ב' בתמוז, ניאות הרבי לבקשת החסידים לכבדם בהשתתפות בהתוועדות שנערכה לרגל בואו. למעלה משש שעות הצטופפו סביבו חסידים ותלמידי הישיבה ב–770, שותים בצמא כל מילה שיצאה מפיו. ההתוועדות החלה בשעה תשע בערב והשתתפו בה יותר משני מניינים, ביניהם רבנים וזקני החסידים.
הרבי נכנס עם סידור בידו וישב ליד השולחן להתוועדות. תחילה ביקש הרבי מהנוכחים לדבר, אך הם ביקשו לשמוע אותו. הרבי ביקש לדעת האם למי מהקהל ישנם שאלות בחסידות; כמו כן שאל אחדים לשמם ולשם אמם. לאחר שמספר חסידים שאלו את שאלותיהם והציגו את שמותם – פתח הרבי בשיחה בעניין "ארבעה צריכים להודות" כשהוא דורש על כל אחד מהארבעה ומבארם על פי נגלה קבלה וחסידות.
בתוך הדברים דיבר על מאסר וגאולת אדמו"ר הריי"צ ואמר כי הרבי הריי"צ בירך 'הגומל' כשהגיע לביתו ולא כאשר יצא מהמאסר או מהגלות, בגלל שאין מברכים "עד שיחזור לבוריו לגמרי", כפי הנכתב בהלכות ברכות הנהנין. בהמשך השיחה קישר הרבי את הביאור עם שמות הנוכחים בהתוועדות ואף תירץ את השאלות שנשאלו.
לאחר שהרבי סיים את דבריו ביקש שוב מזקני החסידים לדבר, הללו סירבו והרבי המשיך להתוועד עד השעה שלוש לפנות בוקר, כשהוא מותיר רושם עז על הנוכחים. בימים הבאים שיגר הרבי הריי"צ מכתבים לכמה מחשובי החסידים בהם הודיע כי הרבי והרבנית הגיעו בשלום לניו יורק. גדולי תורה רבנים וחסידים שיגרו מברקים ומכתבי 'מזל טוב' אל הרבי הריי"צ.
• • •
לימים הפך יום זה, כ"ח בסיוון, ליום חג אותו מציינים חסידים בליובאוויטש. יום זה היה יום של פתיחת 'צינורות חדשים' בעבודה הציבורית למען כלל עם ישראל.
כתבות נוספות שיעניינו אותך: