אסתי לנצ'נר, מגזין עטרת חיה

את הביקור הזה אצל הרבי ישראלה גור ורבקה לפיד לא ישכחו לעולם. גם היום, 27 שנה אחר כך, עיניהן נוצצות כאשר הן מדברות על הרגע בו עמדו מול הרבי שליט"א מלך המשיח, הרגע בו הרגישו שהגיעו הביתה, הרגע בו גורלן כמו נקשר זה בזה. שתי נשים זרות שחלקו מסע משותף בדרך אל הרבי. כל אחת וסיפורה היא, כל אחת ובקשתה, אחרי שנים רבות של המתנה וציפייה ורגע אחד מול פני קודשו ששינה את חייהן.

אני פוגשת את ישראלה וצביקה, בעלה, בעסק המשפחתי אותו הם מנהלים יחד בעיר עכו. מאחורי השניים ניבטת אליי דמותו של הרבי מלך המשיח בחיוך אוהב. מבט ראשוני עלול להטעות, אולם כאשר הם מתחילים לדבר והמושגים החסידיים קולחים מפיהם בקלות ובמהירות, אני מבינה עד כמה הסיפור המופלא אותו הם חוו חי איתם עד היום.

בני הזוג גור נמצאים בעיצומו של יום עבודה, אך הם עוצרים הכל ומתיישבים איתי לשיחה. ההתרגשות ניכרת בקולם כאשר הם חוזרים לאותו מעמד. "זה ביקור שלא אשכח לעולם. אני מכנה אותו 'מעמד הר סיני' או יותר מכך, 'מעמד הסנה הבוער'" אומר צביקה, "מעולם לא הייתי כבד לשון; במסגרת עבודתי נפגשתי עם לא מעט אנשים רמי מעלה דוגמת יצחק רבין ושמעון פרס ולרגע לא חשבתי שיש אדם שיצליח להשאיר אותי ללא מילים, אולם בעת שעמדתי מול הרבי הרגשתי כאילו נעתקו מפי המילים ואין בכוחי להוציא הגה. האור האלוקי שלו השפיע עליי מאוד. כיום אני מגדיר את עצמי חב"דניק, רק בלי זקן וכיפה".

ברכות של הרבי לא שבות ריקן

"הכל התחיל כעשר שנים קודם אותו מעמד" ממשיכה אותו ישראלה והתרגשות בקולה. "היינו אז זוג צעיר שזה עתה נישא וכמו כל זוג רקמנו חלומות על הבית אותו נבנה יחד. יום אחד חשתי בבליטה מוזרה בצוואר ולאחר בדיקות חוזרות ונשנות במשך מספר חודשים התגלתה האמת הנוראה: אובחנתי כחולה במחלה הארורה בדרגה 4. הרופאים שלקחו אותנו לשיחה הבהירו לנו בפנים חמורות כי נותרו לי שלושה חודשים לחיות, לכל היותר.

ברגע אחד עולמנו חרב עלינו. הייתי אז בחורה צעירה בת 19 שכל החיים לפניה, וקיבלתי כך פתאום את הבשורה האיומה ביותר שניתן לדמיין. במהלך החודשים הבאים קיבלתי כל מיני תרופות ניסיוניות שאיזנו אותי מעט. עם כל המציאות הנוראה שנפלה עלינו, הרצון להביא חיים לעולם היה חזק יותר והחלטנו בהחלטה אמיצה שלמרות המחלה אנחנו רוצים ילדים. על אף הסיכון העצום הכרוך בכך, נכנסתי להריון שהיה בסיכון גבוה ביותר וילדתי את בתנו הבכורה, יעל.

אחרי הלידה מצבי בריאותי הלך והידרדר. מחלתי הייתה מסוג נדיר מאוד ואבחנת הרופאים הייתה כי מלבדי יש עוד שלושה אנשים ברחבי העולם הסובלים מאותה מחלה. טופלתי בתרופות חזקות שהחזיקו אותי בחיים, אולם לא גרמו לשינויים חיצוניים ואנשים רבים שפגשו בי לא ידעו שהאישה הצעירה והמטופחת שלפניהם בעצם נלחמת על חייה.

כשיעל הייתה בת שש מצבי התייצב מעט והרצון לעוד ילדים שב ובער בתוכנו, אבל הרופא לא היה מוכן לשמוע על אפשרות כזו. הוא טען שגופי לא יעמוד בזה. החלטנו בכל זאת ללכת על זה, אולם לצערי ההיריון לא החזיק מעמד".

צביקה: "בשלב הזה נכנס לתמונה הרב שלמה פראנק מעכו שיעץ לנו לכתוב לרבי. אני בא מבית של ניצולי שואה. גדלתי באווירה רחוקה מאוד מכל מה שקשור ליהדות, אבל כעת נאחזנו בכל דבר שיכול היה להציל את ישראלה. התשובה של הרבי הייתה חד משמעית: לשמור על טהרת המשפחה, והוא הוסיף ברכה לבריאות. אחרי קורס מזורז בנושא התחלנו לשמור על טהרת המשפחה, אך במקביל מצבה של ישראלה רק הלך והורע".

"הגעתי למצב קריטי. הרופאים אותתו לנו שזה הסוף. הייתי מאושפזת עם בצקות ענקיות ברגליים, גופי היה מלא נוזלים והייתי נפוחה מאוד ובמצב בריאותי קשה ביותר" מתארת ישראלה.

"באותו לילה" נזכר צביקה, "חזרתי הביתה מבית הרפואה שבור ורצוץ. עצרתי בתחנת דלק שם פגשתי את הרב פראנק. התפרקתי מולו וסיפרתי לו על מצבה הקריטי של ישראלה ושאלתי בכאב: 'מה עם הברכה של הרבי? מאז שבורכנו המצב רק מידרדר!' הרב הרגיע אותי ואמר שברכות של הרבי לא שבות ריקם וזה רק עניין של זמן שהכול יתהפך".

"באותו הלילה קרה הנס" משלימה ישראלה את חלקה בסיפור. "נכנסתי לשירותי המרכז הרפואי והרגשתי שאני מתחילה להתרוקן מנוזלים. ביליתי שם לילה שלם ורוקנתי 10 קילו נוזלים. בבוקר קמתי בן אדם אחר. הנפיחות ירדה והבצקות נעלמו. אחרי המקרה הזה המחלה שקוננה בגופי במשך כמעט עשור החלה להראות סימני נסיגה.

התחלתי להתאושש מעט ובעידוד הרב והרבנית פראנק החלטנו להצטרף אליהם לנסיעה לרבי – להודות לו על הנס וגם לבקש ברכה לילדים נוספים".

"הרבי ידע בלי שאמרתי מילה"

בחודש אב תש"נ טסו בני הזוג גור לרבי. "כל הדרך עברה עלינו בהתרגשות עצומה, לאורך כל שעות הטיסה עשינו חזרות ושיננו שוב ושוב מה אנחנו רוצים לבקש מהרבי.

והנה הגיע הרגע המיוחל, התור התקדם והנה אני כבר ניצבת מול הרבי, חשה כיצד אור גדול ועצום מציף אותי, כאילו הילה של קדושה מקיפה אותו. אני עומדת מול הרבי ומרגישה שאני לא יכולה להוציא מילה מהפה. תוך שניות אני מוצאת את עצמי כבר מתקדמת לכיוון היציאה מבלי שאמרתי מילה או שקיבלתי ברכה.

'בואי, הרבי קורא לך לחזור' אני שומעת את הרבנית פראנק, וחזרתי אחורה רועדת. ביקשתי ברכה לבריאות ולילדים נוספים. הרבי נתן לי שני דולרים וברך לבריאות "ולבנים ובני בנים". ולפתע הרבי מוסיף ברכה לאבי שיחי' שהיה זקוק באותה העת לפרנסה. הייתי המומה, תכננתי להוסיף את אבי לברכה אבל זה נשמט מפי, הרבי ידע מבלי שאמרתי לו מילה.

יצאתי החוצה בוכה ונרגשת מעוצמת החוויה. הרגשתי קדושה כפי שלא חשתי מימיי" מסכמת ישראלה. "לאחר כל שנות הסבל שעברנו, שכללו ארבע הפלות, הייתה לי הרגשת רוגע עצומה שהנה ברכת הרבי הולכת להתממש בקרוב".

צביקה: "נפגשנו בחוץ וגילינו כי קיבלנו יחד ארבעה דולרים ואף בורכנו באותן הברכות. אני פירשתי את זה כברכה לארבעה ילדים כפי שתמיד חלמנו".

ישראלה: "חזרנו לארץ ישראל ותקופה קצרה אחר כך נכנסתי להריון שהיה אף הוא בסיכון גבוה. יום אחד, ביקרנו חברים כשלפתע שני ילדיהם החלו להראות סימני פריחה והסתבר כי הם חולים באדמת. המערכת החיסונית שלי הייתה שברירית מאוד והרופא שהגענו אליו באופן מיידי דרש להפסיק את ההיריון. כפי שאנו כבר מתורגלים, כתבנו מיד לרבי שהורה להמשיך את ההיריון באמונה וביטחון. כאשר סיפרנו את תשובת הרבי לרופא הוא אמר מיד: 'אם הרבי לוקח על עצמו את הצלחת ההיריון, מי אני שאתווכח?', וברוך השם זכינו לחבוק בת שנייה, מיכל.

מיד לאחר לידתה, עשו לי בדיקת מח עצם והתבשרנו לשמחתנו הגדולה כי המחלה הסופנית שליוותה אותנו בעשר שנים האחרונות פשוט נעלמה!

כיום, יש לנו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן, וממש כפי שהרבי ניבא קיבלנו דולר עבור כל ילד".

אין מילה מיותרת

רבקה לפיד מירושלים הייתה אף היא באותה נסיעה מיוחדת שארגנו השליחים הרב שלמה והרבנית זהבה פראנק, וגם היא נושאת בחיקה סיפור משלה. מרגש לא פחות.

סיפורה של רבקה החל מספר שנים קודם אותה נסיעה לרבי, נסיעה משנת–חיים. רבקה שימשה כמורה בעיר עכו שם החל תהליך התקרבותה לחב"ד. כיום, משפחת לפיד נמנית על הציבור החרד"לי וקשורה בעבותות אהבה לרבי ולחב"ד.

"הקשר הראשוני שלי לרבי החל בעקבות הצעת עבודה שקיבלתי: שליחות של שנתיים מטעם הסוכנות היהודית בבלגיה, אליה נבחרתי לאחר מספר מבחנים וסינונים מבין מועמדים רבים" פותחת רבקה.

"היה לי ברור שלפני שאני יוצאת למסע הזה אני שואלת את הרבי. התקשרתי למזכירות והשארתי את שאלתי. תשובת הרבי הייתה מפתיעה: 'רק באם יש שם סיכויים טובים לשידוך אזכיר על הציון'. כבר לא הייתי כל כך צעירה, עברתי את גיל השלושים ועדיין לא מצאתי שידוך מתאים. לא ידעתי מה עליי לעשות עם התשובה, 'בבלגיה יש לי סיכוי למצוא שידוך בכלל?' תהיתי, אך ידעתי שאצל הרבי אין מילה אחת מיותרת ואם הוא אומר 'רק באם' הרי זו התניה ברורה להסכמה לצאת לשליחות.

הרב שלמה פראנק שהוא ואשתו הרבנית זהבה ליוו אותי בתהליך ההתקרבות שלי, יצרו קשר עם השליח המקומי על מנת לברר על הקהילה בבלגיה. הרב ברר מה הסיכוי שבחורה כמוני תמצא שם את הזיווג שלה, והשליח ענה נחרצות כי מדובר בקהילה מבוגרת וכפי הידוע לו הסיכוי שאמצא שם שידוך קלוש ביותר. בהחלטה אמיצה ויתרתי על הצעת השליחות המפתה והמתגמלת ונשארתי בארץ ישראל".

אור שלא מפסיק להאיר

חלפו עוד מספר שנים ורבקה עדיין לא מצאה את זיווגה. בינתיים, היא הספיקה לעבור לירושלים, אך המשיכה לשמור על קשר הדוק עם הרב והרבנית פראנק.

"יום אחד, בראש חודש אב תש"נ, קיבלתי שיחה מהרבנית פראנק בה היא מודיעה לי כי אני מצטרפת אליהם לטיסה לרבי. כיאה לחינוך שקיבלתי, שללתי באופן מידי את האפשרות של להתכונן לטוס מחוץ לגבולות ארץ ישראל במהלך תשעת הימים, אבל הרבנית לא וויתרה והבנתי שהגיע הזמן שלי להגיע לרבי, הזדמנות שאני חולמת עלייה כבר שנים רבות.

הטיסה נקבעה לט"ו אב כאשר אני מתחילה להתכונן למפגש שלי עם הרבי. את הלילות עד הטיסה העברתי כמעט בלי שינה, בהתרגשות עצומה. שנים שאני חולמת על הרגע הזה, שנים שאני מרגישה שייכת ומחוברת לרבי מלך המשיח והנה הרגע הזה פשוט מגיע. כל שעות הטיסה עברו עליי בהכנות למעמד. אני זוכרת איך מיד לאחר הנחיתה נסענו ל–770 על אף שהייתי כל כך מותשת משבועיים מורטי העצבים של הכנות לקראת הנסיעה ומכל ההתרגשות והתחושות המעורבות שמילאו אותי.

שבת המלכה פרסה את כנפיה על שכונת המלך.

עמדתי בעזרת נשים בהתוועדות ולא יכולתי להסיר את מבטי מהרבי, לא הבנתי מילה מהאידיש, פשוט עמדתי מול הרבי מהופנטת. מימיי לא הייתי ב–770 והרגשתי כאילו אני בבית. לא יודעת איך להסביר זאת, אבל הרגשתי שהרבי מסתכל עליי. מסתכל, מנענע בראשו ומברך. תחושת חמימות מילאה אותי והרגשתי כל כך שייכת ומאושרת שזכיתי להגיע לרגע הזה.

יום ראשון – חלוקת דולרים.

"אל תשכחי בשביל מה הגעת" אמרה לי הרבנית, "את רוצה להתחתן ואת צריכה לבקש על זה ברכה מהרבי". ישראלה עמדה מאחוריי כאשר לאורך שעות ההמתנה אנו מזכירות אחת לשנייה שלא לשכוח עבור מה הגענו. התור מתקדם לאיטו, נעשינו שקטות. כל אחת כמו מכינה עצמה למעמד. והנה, תורי הולך ומגיע. ההתרגשות בלתי ניתנת לתיאור, הידיים רועדות. עוד רגע ואני כבר בראש התור.

אני עומדת מול הרבי ומרגישה כאילו נכנס לי פלאש ענק לתוך הנשמה, אור עצום שממלא את כל כולי. גם עכשיו כשאני נזכרת בזה אני יכולה לחוש באותו אור בוער, תחושה שקשה להסביר במילים. אני מרגישה איך אותו אור ממלא אותי ומטהר לי כל פינה בגוף ואני נעשית כל כך מוארת. בקול רועד אני מבקשת מהרבי ברכה לשידוך. הרבי מגיש לי את הדולר ואומר ברורות: "בקרוב ממש", אני נותרת המומה מעוצמת החוויה ובטרם הבנתי מה קורה, התור התקדם ואני כמעט בחוץ, כשלפתע אני שומעת שהרבי ממשיך לדבר איתי. הוא נותן לי דולר נוסף ואומר לי: "את זה תתני לצדקה כשתהיי כלה". יצאתי החוצה ופרצתי בבכי. אני לא אשכח את זה לעולם. הרגשתי בצורה כל כך עוצמתית וברורה שברכת הרבי אכן הולכת להתממש בקרוב ממש. האור שמילא אותי אז מאיר בתוכי עד היום.

שלושה חודשים אחר כך פגשתי את בעלי, אך הסיפור לא נגמר כאן.

עברו שנים ולא זכינו לילדים. בעצת הרב והרבנית פראנק הקמנו בביתנו שיעורי תניא לנשים, ערכנו התוועדויות חודשיות וביצענו עוד מספר פעולות על מנת שנזכה בעזרת השם לזרע של קיימא. אחרי כמעט עשר שנים נפקדנו וזכינו לבן מדהים" חותמת רבקה את סיפורה.

בחזרה לישראלה. רגע לפני שסיימה את סיפורה שלה, היא הוסיפה כי לפני חודשיים הם הוזמנו להתוועדות בעכו כדי לספר את סיפורם המרגש. למחרת בתם השנייה, מיכל, הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה אך יצאה ממנה ללא פגע. "הרבי לא עוזב אותנו לרגע" אומרת ישראלה בקול שאינו משתמע לשתי פנים.

אחרי המפגש המרתק עם שתי הנשים העוצמתיות האלו הבנתי דבר אחד: חלפו שנים מאז אותו מפגש עם הרבי, דברים רבים התרחשו בעולם, ממשלות קמו ונפלו, הילדים בגרו והחיים השתנו מקצה לקצה, אולם דבר אחד נותר כשהיה – הזיכרון מאותו מעמד חי ובוער לנצח בכל מי שזכה לראות מלך בתפארתו.