אריאלה דאשיף, מגזין עטרת חיה

טפח אחד מעל פני הקרקע

מתי הפעם האחרונה שעזבת הכל ופשוט פצחת בריקוד? אם התשובה היחידה זה "2 דקות בין השניצל לעוף בחתונה של השכנים", יש לך חשבון נפש לעשות. על ריקוד, נשים, גאולה ומה שביניהם | אריאלה דאשיף

הכתבה הזו נכתבת בתקווה שעוד לפני שתגמרו לקרוא אותה, לא תוכלו להתאפק ותפרצו במחול שמח לקבל פני משיח. נשים, ריקוד, גאולה – מילים שאי אפשר להפריד ביניהן והקשר שלושתן עוצמתי. ריקוד בכלל הוא עניין עמוק, ריקוד חסידי – עמוק עוד יותר, ונשים הרוקדות ריקוד חסידי זה יצירת גאולה להן ולעולם כולו.

"כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בא הגאולה האמיתית והשלימה" (דבר מלכות פרשת בא-בשלח).

למחול יש מעלות רוחניות גבוהות ביותר. אמר אדמו"ר האמצעי: "שמחת הריקוד באה מעצם שמחת הנפש בעצמותה ומהותה. כאשר תגבר השמחה על הדעת, עד שלא יוכל לעצור רוחו ולבו, ירקוד ברגל בהגבהת ראשו וגופו כאחד, ובזה תתמלא שמחת הנפש, ותערב לה ביותר".

אדמו"ר הצמח צדק אמר על מאמר חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים" שהמחול הוא הריקוד במעגל, ולעתיד תהיה ההשפעה האלוקית בדוגמת מחול במעגל, שבו הרוקדים מישירים מבט אחד לשני וחגים בעיגול, בדומה לאור המקיף, כלומר שהריקוד יהיה במעגל עם הקב"ה, שהרי "ועמך כולם צדיקים", ונישיר אליו מבט, בפנימיות.

כותרת משנה

כשפוגשים את נעמי לנדסמן (64) ברחוב, רואים דמות של "רבנית"; נאה, מסודרת, אלגנטית ועדינה, לא יכולתן לנחש אילו רעיונות נרקמים במוחה.

לפני כתשע שנים, בכ"ח ניסן תשס"ט, נעמי השתתפה בכנס "הקהל" בהיכל התרבות בתל-אביב, בו דובר רבות על עניין השמחה וכיצד היא מסוגלת להביא את הגאולה ולפרוץ את גדרי הגלות. "יצאתי עם ההבנה, שההכנה לגאולה היא על ידי שמחה עוד לפני שהיא בגילוי ושצריך לעשות מעשה כדי ליצור את השמחה הזו. התחלתי בבית. עשיתי התוועדות-ריקוד לכבוד הגאולה עם כיבוד, שירים, ריקודים. משהו קטן. רציתי להמשיך הלאה אבל לא יכולתי בגלל אילוצים משפחתיים. בכל אופן הרעיון המשיך להתבשל לי בראש".

גברת נכבדה בת 64, הגיל לא מפריע?

"בכלל לא, ההפך. הילדים גדלו והיה לי זמן לארגן, לחשוב ולתכנן. לקחתי במיוחד בשביל זה קורס לקידום "עסקים שאינם למטרות רווח" שמסייע להגיע למצב בו העסק הופך לארגון שתומך בעצמו, תוך שימוש באמצעי המדיה החברתית."
בהמשך, נעמי נסעה לערבי הרקדה לנשים במקומות שונים בארץ, פיתחה קשרים, חקרה את השוק והכינה את הקרקע.

בחיים האישיים שלך, יש לך חיבור לריקוד?

"אני נהנית ממוזיקה, אבל החוש המוזיקלי שלי לא טוב, אני בקושי יכולה לשיר בלי לזייף" מחייכת נעמי. "אני לא טובה בכלל בריקוד והרגליים שלי לא עובדות בתיאום, אבל לפני שנים כבר דמיינתי שאנשים צריכים ללכת לשבת בקרנות רחוב עם כלי נגינה ותופים, לנגן ולשיר, ולהודיע לכולם שהגאולה קרובה! אז זה מעין המשך והתגשמות לציור שהיה לי אז".

אותו ציור הבשיל לכדי אירוע של ממש אותו נעמי אינה מסווגת כחב"די. המטרה שלה היא לאחד נשים מכל המגזרים בריקוד ושמחה כדי לקרב את הגאולה, כמו שהיא אומרת באחד מקטעי הקישור שלה בין נגינה לנגינה, בדברה על נחשון בן-עמינדב: "נשים יקרות, רק כאשר נקפוץ לים הוא אכן יקרע! בואו נתחיל כבר עכשיו לחגוג לשיר ולרקוד, ונגרום לגאולה לקרות!".
ואכן, לאירוע הגיעו נשים ממגוון זרמים, ספרדיות, אשכנזיות, ישראליות, סרוגות, מבוגרות וצעירות. היו גם כאלה שהיה להן קשה פיזית לקום ולרקוד, אבל בעידודה הן קמו ועשו את מה שיכלו; מחאו כפיים, זזו קצת ועודדו בקולן את הרוקדות.

מה היה הרושם שלך בתום האירוע?

"לא ממש יכולתי להרגיש את מה שהנשים הרגישו בזמן האירוע, אבל מהתגובות שקיבלתי אחר כך, הגעתי למסקנה שאני בכיוון הנכון. דברי הקישור נתנו מוטיבציה ושמחה, ותרמו לחוויה שרציתי להעביר. גם הרגשתי שהרבי יודע מה הוא עושה. כל מה שעשיתי זה להוציא לפועל את הרעיון של הרבי מה"מ באופן שבו הבנתי את ההוראה, וקיבלתי פידבק ממש נהדר מכל מי שהשתתפה.

בכלל, כל אחת יכולה לעשות מעין אירוע כזה אצלה בבית או עם חברות. וצריך לעשות את זה! לשמוח לקראת הגאולה זו עבודה שיש להשקיע בה – לא רק זמן ופעילות, אלא גם מחשבה. לצייר בדמיון את הגאולה לפרטים, כדי לשמוח באמת".

מחוללות בכרמים

כרמי-יוסף. מי אמר שעוד לא המציאו מכונת זמן? רק יורדים מכביש 44 לדרך העפר המובילה אל הכרם, וכבר כמו הציביליזציה מתפוגגת וחוזרים אחורה בזמן, אל ימי עמינו על אדמתו. אין חשמל, אין אספלט, אין אנטנות. רק הטבע ארצישראלי מסביב. זיתים, ארץ ושמים. זה המקום בו מתקיימים כבר שבע שנים אירועי "מחוללות בכרמים" בט"ו באב, ביוזמתם של ישראל-שי ויעלה קרביץ, זוג בעלי תשובה, שבבעלותם מטע זיתים בו גרו עד לא מזמן בתוך אוטובוס שדלתו תמיד הייתה פתוחה לרווחה, אולם כיום הם מתגוררים בנחלת הר חב"ד בקריית מלאכי.

מספרת יעלה: "אני מתופפת מגיל 13 על מערכת תופים. למדתי גם דרבוקה ותיפוף אפריקאי. לדעתי, תופים ותיפוף הם דבר מאד עצמתי, וראיה לכך היא מרים הנביאה המתופפת".

מה המטרה של אירועי ט"ו באב "מחוללות בכרמים"?

"המטרה היא לחדש ימינו כקדם; ליצור אווירה של אחדות מחבקת ומקבלת עם חוויה של קשר אל הטבע. פשוט להיות בשמחה פשוטה. אני רוצה לתת חוויה של משהו משוחרר, חסידי ומחזק. להיות בטבע, במטע, זה להיות בחדוות חיים. ומתוך השמחה האחדות הפשטות והאהבה מגיעים אל הגאולה".

איך עושים את זה בפועל?

"ההכנה מתחילה שלושה חדשים מראש. זו עבודה מאומצת מאד עם השקעה מרובה. צריך לארגן את השטח, לדאוג לגנרטור, תאורה, הגברה, רב מרצה ומתוועדת, נגניות, כיבוד ושתייה, פרסום ועוד. יש תכנית קבועה לאירוע. על הארץ פזורות מחצלות ועליהן כשמונים דרבוקות וכלי הקשה. לפסטיבל מגיעות נשים מכל קצוות הקשת היהודית, משום שמטרת האירוע הוא אחדות, שמחה ואהבה, אז הוא טוב לכולן".

הזוג קרביץ זוכה לתגובות חיוביות רבות ונשים מתקשרות ושואלות האם יהיה אירוע השנה זמן רב לפני. אחרי שמבינים את המעלה של הריקוד בקדושה על פי החסידות, קל להבין את ההתעלות שאחרי ערב שכזה, אבל ליעלה יש גם קבלות: "הייתה בחורה מכפר סבא שהייתה באמצע החיפוש הרוחני שלה. פגשתי אותה כשאירחנו בתי חב"ד בשטח. בהמשך, היא הייתה באה אלינו להתארח ולקחה על עצמה לעזור לנו בהפקה של אחד האירועים הראשונים של ט"ו באב. בעקבות זה, היא חזרה לגמרי בתשובה ואז ראיתי בברור – כשאת נותנת מעצמך לענייני הרבי, אז את נהיה 'של הרבי'.
ועוד סיפור: באירוע הראשון פרסמנו שאפשר לישון בשטח. שתי בחורות הגיעו עם אוהל. סידרו אותו יפה, היו, רקדו, נהנו ונשארו לישון. אחרי ה'אורות' של הערב, אחת מהן החליטה ללכת למדרשה ודווקא של חב"ד, והשנייה קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות לגמרי".

ללא ספק, הגאולה היא רק מתוך שמחה. הייתן מתארות לעצמכן מישהו שיוצא לחרות וכולו שפוף ומתבכיין? זה יציאה מן הגלות רק בחיצוניות. ברוך השם שנתן לנו את הריקוד, לנער את עצמינו מן הקליפות ולטהר את הנפש.

נס במטע

לפני כ-5 שנים, ביום של האירוע של ט"ו באב, שעות ספורות לפני האירוע, ישראל-שי קרביץ נסע ללוד לקנות שתייה ועוד כמה דברים. בשטח נשארו שני בחורים שבאו לעזור. בעודו עורך את הקניות קיבל ישראל-שי טלפון בהול מן הבחורים: "יש אש במטע, השריפה מכלה את העצים מכל הכיוונים! מה לעשות? לבטל את האירוע? לעזוב את הכל ולרוץ לכרמי-יוסף?"
ישראל-שי החליט להישאר, להמשיך את הקניות ולסמוך על הרבי. זה הרי אירוע של הרבי, אז הוא וודאי יתקיים.

מן הכביש חזור מלוד לכרמי-יוסף נראה העשן המיתמר, וכשהגיע ראה שבשטח היו כבאיות שכבר סיימו את מלאכת הכיבוי, והאש שכחה. הנזק היה רב, עצים רבים עלו באש, אבל הפלא ופלא! אמנם כל העצים מסביב נשרפו, אבל האש לא נגעה כלל במתחם האירוע. שם הכל נשאר בשלמותו; הגנרטור, התאורה המחצלות, הפופים והכיסאות…הכל! על זה אפשר לומר: "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". בסופו של דבר מה שנשאר לנו ביד זה מה שנתנו לרבי.

תיאום בין המוח לגוף

ריקוד הוא פעילות מהנה במיוחד שמעלה את דופק הלב ומאפשרת גם להתעמל קצת – בהיותה שורפת שומן ומחזקת את העצמות. בנוסף לכך, מדובר בפעילות חברתית הכוללת את כל היתרונות של יצירת קשר עם אנשים.

מספרת אדל-ליבא פולאצ'ק: "ידעתי שלעולם המחול יש סגולות תרפיה, ידעתי שהוא מעבר למה שאנו רואים בתנועה עצמה, אבל לא ידעתי עד כמה הוא גדול, עצום, ומלא בהשפעה, עד שנכנסתי אליו עמוק.

בתור ילדה בבית הספר היסודי, היו לי קשיים מאוד גדולים בלימודים ובחברה. אובחנתי כלקוית למידה כמעט בכל המובנים עם קשיי קשב וריכוז משמעותיים, אולם כשהתחלתי לרקוד פעם בשבוע למשך שעה בתוך שעות הלימודים בתיאום עם הנהלת בית הספר והפנימייה בבית חנה בצפת, בשיעור הבא פתאום התרכזתי, הבנתי יותר, יכולתי יותר.

לאחר שסיימתי י"ב, החלטתי ללמוד תואר בהוראת מחול במכללה דתית. נפתח לי עולם שלם של ריקוד שלא ידעתי עליו. ככל שהתקדמתי באותה שנה, ראיתי שאני משתנה לטובה, ב"ה. נפתחתי ליותר דברים, הצלחתי ביותר תחומים, בעבודות כתיבה, תקשורת עם אחרים, התארגנות, קואורדינציה, הכל הפך להיות יותר קל, איזה אושר! סוף סוף הרגשתי כאחת האדם. בתום שנה הבנתי שלא טוב לי בתור חב"דניקית ללמוד באותו מקום ועברתי ללמוד בכפר חב"ד, בשילוב שעות של מחול במסגרות כשרות וכן תרפיה במחול עם מדריכה פרטית".

הסיבה שהריקוד חולל שינוי שכזה אצל אדל ליבא נעוצה בכך שהריקוד דורש שימוש באזורים במוח שאינם בשימוש בזמן התפקוד הקוגניטיבי, אבל מצריך שימוש ביכולות שבאות גם עם החשיבה הקוגניטיבית. למשל, תיאום של מספר אלמנטים בו זמנית, תפיסת מרחב זמן, זכירת צעדים ועוד.

הריקוד משמש כאמצעי לשיפור גופני נפשי ותפקודי אצל מבוגרים וילדים אוטיסטים, מפגרים ונפגעי אלימות גופנית או נפשית ברמות שונות.

לכל אדם יש את ערוצי הביטוי המתאימים לו, ומי שמתקשה לבטא את עצמו בדיבור או כתיבה, הן מסיבות של לקות למידה או מסיבות של טראומה ואי יכולת רגשית להיפתח, יכול למצוא מזור על ידי המחול. יעזור השם ונצא כולנו מן הגלויות שלנו, מכל סוג שלא יהיו, בשיר, נגינה וריקוד, ממש כמו בבית המקדש.