מושקא: "אמא יקרה שלי. לעיניים יכולת דיבור מופלאה, מבט קצר בהן כמו חושף עולם שלם, עולם של רגשות ושל המילים שלא יכולות להיאמר. עם השנים למדתי לקרוא את כל אין ספור המילים שנמנעו מלהגיד לי, ובעיקר למדתי להסתיר את כל אין סוף המילים שלא רציתי להשיב, אך מול זוג עיניים אחד איני מסוגלת לעמוד. מולן לא תעזור חומת המגן אותה בניתי בעמל רב, ביגיעה של שנים.

עינייך אמא. המביטות בי אחרי עוד פגישת סרק אומרות הכל. אני רואה את ים הכאב שיתורגם לדמעות כאשר אפנה את המבט. אני יודעת מה עינייך אומרות לי עכשיו. את כמהה לראות בשמחתי, את מייחלת לעמוד בחופתי.

לא, אמא אני לא רוצה להכאיב לך אבל, גם הפעם. זה פשוט לא זה. לעיניים יכולת דיבור מופלאה. הלוואי שלא הייתה קיימת, ולו בשביל לחסוך את הכאב".

מושקא היא מורה בבית ספר ממלכתי במרכז הארץ, מצליחה, כשרונית, חכמה וטובת מראה – ורווקה בת 27.

"בדיוק הבוקר קבוצת הוואטסאפ הכיתתית קמה לתחייה בעקבות הודעה על חברה שילדה את בנה הרביעי. שמחתי מאוד בשמחתה. אני זוכרת כמה התרגשתי כשהיא נהייתה כלה. אבל לא יכולתי להתעלם מאיזו תחושה חמוצה שעלתה בי. כן, גם אני רוצה. גם אני מחכה לקבל איחולי מזל טוב נרגשים, להחזיק ילד קטן בזרועותיי".

כמה שנים את 'בהמתנה'?

"יצאתי לשידוכים לראשונה בגיל 21 מאז, כבר הפסקתי לספור".

איפה את מרגישה את הפער הזה, מול ציפיות הסביבה, המשפחה, החברות, הקהילה?

"עניין הרווקות שלי אינו סוד. אנחנוו גרים בקהילה גדולה בה גרות הרבה בנות משכבת הגיל שלי. רובן, ברוך השם, נשואות עם מספר ילדים ואנחנו מתראות לעתים קרובות, כך שזה פוגש אותי הרבה.

חשוב להדגיש שהקהילה אצלנו מאוד מחבקת ותומכת ומלאה באנשים נפלאים ומעולם לא הרגשתי קיטלוג או רחמים בשל הסטטוס האישי שלי. להפך. ישנן התוועדויות רבות, שיעורים ומפגשים של בנות רווקות ונשים צעירות המתכנסות יחד ללא תחושת הבדל.

שמעתי ממספר חברות רווקות החיות בקהילות חרדיות שונות בהן מקובל להתחתן בגיל צעיר ומי שעברה אותו וטרם נישאה נכנסת אוטומטית לסטטוס הלא נעים במיוחד של רווקה מבוגרת, גם אם היא בסך הכל בת 25. אותן חברות סיפרו לא פעם על המבטים המרחמים, על ההערות העוקצניות והשאלה הנשאלת שוב ושוב: לא הגיע הזמן להתפשר? זה לא המצב אצלנו בחב"ד, לפחות בחוויה שלי אני יכולה להעיד על כך".

ומה את אומרת לעצמך?

"כל אדם מגיע לשלב בחיים בו הוא מרגיש שהוא רוצה להקים בית משלו. גם אני רוצה לזכות ולבנות את בית חב"ד הפרטי שלי, אולם אני לא נותנת לזה להעיב על חיי היום יום שלי. אני לא חושבת שמתוך צער ועצבות אגיע לזה. בטבעי, אני בחורה מאוד שמחה ואני משתדלת לראות את הטוב בכל דבר. נכון, רוב בנות גילי כבר נשואות, אבל זה המסלול האלוקי שלהן ולי יש מסלול משלי. בזכות הניסיון אותו אני עוברת כבר מספר שנים צמחתי למי שאני היום. ואני מודה לה' על כל יום שהוא משאיר אותי רווקה משום שהוא נותן לי עוד קצת זמן להתכונן לדבר האמיתי".

לגשר בין אמונה להשתדלות

דבורה לאה, בת 24, מורה בבית ספר ממ"ד בצפון הארץ שעדיין מצפה. היא אמנם נחשבת יותר לנערה צעירה מרווקה ששערות ראשה מלבינות, אך לא מעט מחברותיה נישאו וכבר חובקות ילד או שניים.

"התקופה הזו אותה אני חיה כעת היא בעיניי מעין תרגול לחיים בשני מישורים מנוגדים, בשני כובעים שונים בו זמנית. מצד אחד כובע ההשתדלות שהוא הפעולות שאני עושה בדרך הטבע כאשר אני עושה כל שביכולתי כדי למצוא את הזיווג הנכון. לברר היטב, לצאת לפגישות לבדוק עם עצמי מה נכון לי ומה חשוב לי. על מה לשים דגש ועל מה אפשר להתפשר.

וכובע שני שהוא כובע של אמונה, למעלה מדרך הטבע. בו אני משחררת ונותנת לקב"ה לנהל את העניינים. אני סומכת עליו ויודעת שהוא מוביל אותי בדרך הנכונה. זה לא קל אבל במציאות כזו חייב לתרגל להחזיק חזק באמונה ולשחרר.

אלה שני דברים שונים לחלוטין. לפעמים מגיעה הצעה מסוימת והעניינים לא תמיד מסתדרים כמו שציפינו ומרוב שאנו שקועים בדרך הטבע אפשר קצת לשכוח שאנחנו בעצם מובלים על ידי הקב"ה והכל זו תכנית אלוקית מפורטת עד לפרט האחרון והכל בהשגחה פרטית ולכל אחד יש את הזיווג שלו.

בכלל, בעיניי ההסתכלות הזו נכונה לכל דבר בחיים. גם במציאת עבודה אפשר לראות עד כמה הקב"ה מכוון ומנתב אותנו לאן שמתאים לנו ולצד ההשתדלות בדרך הטבע צריך לזכור מי מנהל את העולם.

אני בטוחה שגם אם הייתי עכשיו נשואה הייתי לומדת הרבה דברים בחיים, אני לא חושבת שדווקא זה שאני עדיין לא נשואה זה מה שגורם לי ללמוד על עצמי דברים חדשים אבל בהחלט יש בי איזשהו תהליך מאוד מיוחד של לימוד התבגרות".

כמו מה למשל?

"אני לומדת להסתכל על דברים מנקודת המבט שלי ולא בגלל שהסביבה שכנעה אותי שזה מה שנכון וטוב. ככל שעובר הזמן אני לומדת מה באמת חשוב לי ועל מה אפשר לוותר. אם בעבר הייתי צריכה שלוש פגישות כדי לדעת  שזה לא מתאים לי היום אני יכולה לראות את זה כבר בפגישה הראשונה.

למדתי לברר לעצמי. מעבר למה שההורים מבררים. אני כבר יודעת לשאול את השאלות הנכונות שעוזרות לי לברר את הדברים שחשובים לי".

ומה המקום שלך מול הקהילה?

"אנחנו גרים במקום של שליחות, כך שהעניין הזה כמעט ולא מורגש. רוב בני גילי בסביבה אינם נשואים. את המקום של הקהילה תופסים המפגשים עם החברות מהשכבה באירועים או באקראי. בסיטואציות האלה בהן רוב הבנות כבר נשואות עם ילד או שניים ואני עדיין לא שם, אני כן יכולה להגיד שעולה בי איזו תחושת דאגה נוכח המצב.

חשוב לי להדגיש שלי אישית מאוד מחמם את הלב לשמוע שחברות חושבות עליי ומנסות להציע כל מיני הצעות. גם אם זה לא מתאים. עצם זה שחשבו עליי מחמם ומשמח".