מתי בפעם האחרונה עצרת רגע לחשוב על החברה שלך, על הבת של השכנים, על בת–הדודה שעדיין מחכה ברציף לרכבת הפרטית שלה, ניסית להבין מעט את המתחולל בלבה, להקל עליה את המשא, לא לשפוט או לרחם בעליונות? חנה, ממתינה שנמצאת עמוק בשנות העשרים לחייה, על המקום המעורפל הזה, על החתן ש"איבד את ה–GPS" ומנווט את דרכו כבר יותר מדי זמן ועל הסיבה שהזיווג עוד לא עלה – שאף אחד לא טורח לחשוב עליה.

ט"ו באב נוסף חלף ומצב השידוכים הנוכחי שנותר על כנו, דחפו אותי לחשוף כאן נושא שכואב וקשה לי מאוד לשוחח עליו, אך המטרה היא לעורר את הסביבה לחשוב, להיות יותר מודעים וערניים כלפי הבחורות והבחורים, הרווקים המבוגרים יותר, לפקוח עיניים – כי פעולה אחת שווה אלף אנחות.

את, זו שעדיין על הרציף, יודעת בדיוק איך זה. את צריכה לחייך כשמציעים לך בחור שאם נהיה כנים, לא היו מציעים לבני משפחתם וליקיריהם. את צריכה לחייך חיוך רחב, למתוח אותו על הפנים, בעוד שבתוכך את שומעת את הלב מתנפץ לעוד רסיס. את צריכה לחייך ולהגיד "תודה שחשבת עליי, אני מאוד מעריכה את זה", אחרת, אם תגלי את האמת שעל לבך, את העלבון הצורב, הם יגידו בצקצוק לשון 'היא ממש בררנית, ועוד בגיל כזה! היא צריכה להגיד כן לכל מי שמציעים לה', ובעקבות כך אולי לא יציעו יותר, ואת תישארי נשכחת מאחור. הרכבת לחיים כבר עזבה מזמן, בעוד שאת עדיין מחכה ברציף, מקווה לתפוס את הרכבת הבאה, זו שתוביל אותך לאושר.

ההמתנה כואבת, חוסר הידיעה – עוד יותר

ההמתנה היא היא הקושי והסבל, כי את בספק תמידי אם הרכבת אכן תופיע. לו רק היה בנמצא לוח מדויק עם זמנים שֶׁמּוֹרִים לך שבשעה המסוימת הזאת הרכבת ודאי תופיע, התמונה הייתה נראית קצת אחרת. ואפילו אם הרכבת הייתה מאחרת במעט, היית מבינה שהיו אי אלו אילוצים וגורמים שונים שהביאו לאיחור, אבל עצם הידיעה שהרכבת תופיע ותגאל אותך מהעיזבון, מהרגשת הנטישה הכללית – שנשארת מאחור וכולם עלו כבר על הרכבת – הייתה מציאות שהיה יותר קל להתמודד איתה.

בחוסר הידיעה טמון הכאב. כאן נמצא העצב החשוף וכאן גם נמצא מבחן האמונה הגדול: לדעת לשחרר ולהאמין בוודאות שהרכבת וודאי תופיע. זה רק עניין של זמן.

וכאן, במקום הזה מגיע היצר הרע בתחפושת של מציאותיות שמאיימת על הרצון להאמין, זה שלמעלה מהרציונל וההיגיון הקר, מורידה למטה, מערערת את הביטחון, יוצרת חרכים של ספקות.

אמנם "ישועת ה' כהרף עין" ואני מאמינה שמחשבה בוראת מציאות, אבל כל כך קשה לי להאמין באמת באמונה אמיתית בלי הרהורים. אני יודעת שזה המפתח, אבל הוא חומק מידיי באצטלה של הגיון ראלי. כבר ניסיתי ושבעתי מכל הסגולות המקובלות – והבלתי מקובלות – אולי באמת הבעיה הייתה איתי, שלא האמנתי במאה אחוזים בתוצאה?

עשיתי את כל שביכולתי לעשות, התפללתי מעומק לבי, נתתי צדקה, הדלקתי נרות, עליתי לקברי צדיקים ומה לא. אין תפילה חוזרת ריקם, אז כנראה שאני צריכה להתחזק שם, אבל לפעמים, לפעמים פשוט קשה לי.

מאחורי המסכה

אני לא אחשוף את זה, כמובן. כל מה שתראו זו חזות של בחורה אנרגטית, מצחיקה ואופטימית. אני לא רוצה מבט מרחם, מלא חמלה למי שנשכחת שתי דקות אחר כך. רק בלילה, באותן שעות קטנות, כשאני בסביבה בטוחה, אני מרשה לעצמי להסיר את מסכת ה"זורמת" ומדברת עם אבא שבשמיים, שירחם עליי. כואב לי אבא, כואב לי.

קשה לי לעמוד ככה מאחור ולראות את כולם מתקדמים בחיים, בעוד אני עומדת באותו מקום, מותחת חיוך אמיץ לסביבה.

קשה לי אבא ששואלים אותי "למה לא התחתנת עד היום, את בחורה ממש טובה, איך לא מצאת מישהו?". מה אני אמורה לענות?!

נדמה שכולם מחפשים סיבה מוצדקת והגיונית למה זה לא קרה. אני לא מכירה אף אחד שהיה ניגש לזוג שמחכה ומתפלל בשיברון לב לזרעא חיא וקיימא, ושואל באטימות:

"למה אין לכם ילדים?", אבל כשזה מגיע לשידוכים, תחום שקשור בבחירה מרצון, אנשים מרשים לעצמם לתת פירושי רש"י, תוספות ומלבי"ם לשאלה למה היא לא התחתנה כבר, כאילו שישנה תשובת קסם שתסבר את האוזן והכל ייפול למקום ויהיה בהיר ומובן.

התשובה שלא אוהבים

והאמת היא שיש תשובה, אך אנשים לא אוהבים לשמוע אותה. היא לא גורמת לדברים להיות ברורים יותר, אלא פשוט מציבה מראה מול המציאות: היא לא התחתנה – כי זה עדיין לא קרה. שום דבר מעבר לכך.

לא מראה פיזי מרתיע, לא בררנות יתר, לא מחלה נפשית, לא עיוות גופני, שום דבר. "נפלאות דרכי ה'". אני לא יודעת לתרץ את מעשיו, למרות שאני מאמינה באמונה שלמה שהכל נעשה מתוך סיבה. יש תמונה גדולה יותר וכללית שעיניי הגשמיות לא רואות, אבל אני לא יודעת לתרץ את ה"למה".

במקום, אני עונה בבדיחות הדעת שהבחור איבד את ה–GPS והוא מנווט דרך הכוכבים, ומסתמא הוא לא נווט איי איי איי ולכן טרם מצא את דרכו אליי.

ההומור הוא הדרך שלי להסיט את הכאב מהנושא, הבן אדם מולך צוחק, ואני מעדיפה להתמודד עם צחוק מאשר להגיד שזו שאלה שמכאיבה לי, ואז לקבל זוג עיניים מרחמות. זה לא יתרום להרגשה הכללית ובסופו של דבר כולנו אוהבים סוף טוב. "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". גם לך, חתן יקר.    בית בישראל, בית בציון

לכל אחת יש חיים עמוסים שהיא צריכה לנהל: עבודה, ילדים, לימודים, משפחה. אבל אנא מכם, אל נא תשכחו את הנשמות היקרות שנתונות במצר, בגלות פרטית, שרוצות גם לזכות ולהקים בית בישראל, לזכות "להתלונן" על חיים עמוסים.

הקדישו מזמנכן היקר אפילו חמש דקות, למחשבה על מישהי / מישהו בחייכן, כיצד תוכלו לעזור להם בתחום הזה. תוך כדי הבישולים, הכביסה, הקניות ואפילו באירועים ובשמחות. שידוך יכול להיווצר מפה לאוזן, מסבתא, מהשכנה, מהפאנית, מגן המשחקים – מכל מקום, אם רק ניתן לכך את דעתנו, נהיה מודעות וערניות, רגישות יותר לסביבה.

זה דורש רק קצת יותר אהבת ישראל וחשיבה על הזולת, אך הקב"ה לא נשאר חייב. וכמו שהבטיח נרות של ציון אם נשמר נרות של שבת, בטח נזכה שיתקיים בנו גאולה כללית ובית של ציון בזכות אותו סיוע לבניית בית בישראל.

כל זאת ועוד לצד המדורים, הטורים והכתבות המרתקות, רק ב'עטרת חיה' – המוסף לנשי ובנות חב"ד.

להצטרפות למשפחת המנויים חייגו עכשיו: 03-9602-601