מיומן הרב מנחם וולף:
יום שבת קודש, ו' תשרי תשכ"ה

10:00 בבוקר. הרבי נכנס לתפילה כרגיל. לאחר שהחלה התפילה היה נראה שהרבי ממתין למשהו או למישהו כי הביט מספר פעמים הצידה. הדבר חזר על עצמו ארבע פעמים. הריל"ג ניגש אל הרבי, והרבי אמר לו משהו. כנראה ששלח אותו למסור מסר מסוים. כך נראה ממבט ראשון. הוא ניגש לרב חדקוב וממנו חזר לרבי ומוסר משהו. אני, כמו – כך להשערתי – רוב הקהל ואולי כולו (מלבד אחדים-בודדים ממש ממקורבי בית-רבי) אינני יודע מאומה. בכל אופן, המתח היה רב ומורגש בחלל האוויר.

כששליח-הציבור מגיע ל"האדרת והאמונה" – כך גם במוסף ב"הוא אלוקינו" – מסמן הרבי בידיו הק' לשיר.

דריכות מסוימת מורגשת בחלל האוויר. ישנן לחישות שמשהוא אינו כשורה אבל הדבר בגדר תעלומה. גם על התוועדות לא הודיעו בסיום התפילה אם תתקיים אם לאו, אך בשעה הרגילה – 1:30 – הרבי מגיע ומתיישב במקומו. מבחינים כי דקות ספורות מחליף הרבי דברים עם הד"ר זעליגסאהן "רופא החצר". אחר-כך הרבי מתחיל לשוחח בשפע של נושאים כדרכו בקודש ואף משמיע מאמר של דא"ח [המשך למאמר שנאמר ביום שני של ראש-השנה "זה היום תחילת מעשיך"] שנפתח במילות הפרק ה"מאה ועשרים" בתהילים "שיר המעלות ממעמקים".

הרבי דיבר ארבע שיחות. במהלך ההתוועדות סיפר הרבי בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ששמע מאביו אדמו"ר מוהר"ש כי אדמו"ר מהר"ש אמר שצריכים לחזור על מאמר חסידות שישים פעמים (או שישים ואחת), וכשנשאל למהות ההבדל בין הפעם החמישים ותשע לפעם השישים, השיב כי הדבר הוא בדומה להבדל בין הפעם הראשונה לפעם השישים, ולפי גרסא אחרת אמר כי ע"י הפעם השישים המאמר נעשה "עצמי".

הרבי ביאר כי תורה היא עניין עצמי למעלה מזמן ומקום, ולכן, אף שלמדה ברגע אחד קודם ונתעצם עם התורה, כבר אין לכך שייכות עם הרגע הזה, שהוא למעלה מהזמן, וזהו "וילך" – הליכה שמצביעה על בלי גבול, שעל ידה הוא לוקח את הבלי גבול של עצמיות התורה.

שיחה עמוקה אחרת השמיע הרבי על הקשר בין פרשת וילך לעשרת ימי תשובה [בשיחה זו, היו, כפי שאפרט אחר-כך "רמזים" למה שיתרחש ביום זה, אבל כמובן שבתחילה לא תפסנו שום דבר].

על הפסוק "וילך משה" הביא הרבי את תרגום יונתן – "לבית אולפנא", שמשמעותו כי משה רבנו למרות גדלותו וידיעותיו כי רבו – הרי בשעה שהלך ללמד יהודים תורה והוראה עיין בתורה ובאופן של "וילך".

בקשר לזה סיפר הרבי את הדברים הבאים:

"סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר כי אביו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה עמו פעם באיזה מקום שלא הכירו אותם, ומכל מקום "מצד ציור פניו החיצוני", כלומר הדרת פניו וחזותו, הכירו בו ברבי נ"ע וכיבדוהו ב"מפטיר". ביקש הרבי להמתין קמעא ויצא לחדר שני לעבור מקודם על הפטרה, ורק לאחר מכן נכנס ועלה למפטיר…

והרי הדבר הוא פלא: ילד מגיל בר-מצווה מעביר-סדרה מדי שבוע, וכנהוג אצל חסידים העברת הסדרה היא בתוך החומש בטעמים ולא במגילה. נוסף לכך הרבי נ"ע היה עולה למפטיר בכל שבת. בנוסף לזה, הנהגת הנשיאים היא שבלילה מעבירים הסדרה עם ההפטרה, ואם כן הרי עבר על ההפטרה בלילה לפני כן, נוסף לזה היה הרבי נ"ע רחוק ממציאות השיכחה. ובכלל, מה יש כאן לעבור, הרי אמר את ההפטרה מתוך החומש? ועם כל זאת גרם ל"טירחא דציבורא" ויצא לחדר אחר לעבור על ההפטרה, אין זאת אלא שטעם חשוב היה לו בכך"!

הרבי שליט"א דייק גם מה שעבר לחדר אחד, והוא בדוגמת "וילך" משה, שהוא עניין של עכבה. ומכאן הוראה לכל אחד ואחד: בשעה שבאה איזו שאלה הנה לפני שפוסק עליו לעיין בשולחן ערוך, ולא לסמוך על הזכרון ממה שלמד מקודם, וכן קודם כל יום-טוב, יש לעבור על כל הדינים השייכים אליו, הלכות ראש-השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים וסוכות וכדומה, ולא לסמוך על כך שלמד את ההלכות וזוכרן…

באחת ההפסקות שבין השיחות התברר מה קורה. זה היה כאשר ראינו את ד"ר זעליגזאן מדבר עם הרבי והתברר שממשיכים לדווח לרבי על מצב בריאותה של אמו. ד"ר זעליגזאן שאל את הרבי כיצד קראו לאמה של הרבנית. הרבי השיב לו והד"ר הכריז: "חנה בת רחל לרפואה שלמה" ואז ידע כל הקהל שצריך לעורר רחמים.

[וכאן אני מוסיף פרטים עליהם נודע לי רק אחר כך, רובם מפי השמועה אך ממקורות די מוסמכים: למרות שלאחרונה לא הייתה כל-כך בקו הבריאות (מדי יום היה מבקר אצלה רופא שלוש פעמים) הלכה ביום ראשון של ראש-השנה להשתתף בתפילות ולשמוע את התקיעות כשהן יוצאים מפי בנה הרבי.

למחרת, ביום שני של ראש-השנה כבר לא הרגישה טוב. למחרת כבר התבטאה באוזני אחד מבאי ביתה, הר"ר בערל יוניק: "יודעת אני, הליכתי אתמול לבית הכנסת הזיקה לי, אך מאושרת הנני מזה! התקיעות היו כה נפלאות! השי"ת יעניק לו (לכ"ק אדמו"ר שליט"א) כוח ועוז. אינכם יודעים להעריך את אשר זכיתם לו! אינני אומרת את הדברים כאם, אלא משום שכך הם פני הדברים והאמת" סיימה בהתלהבות…

ומעניין: ביום השבת פרצה שריפה קלה בעזרת נשים וכסאה של הרבנית נשרף כליל!

בליל[1] שבת קודש ביקר (לפי בקשת הרבי) ר' בערל יוניק בביתה, והיא, יחסית, חשה בטוב. אולם לפנות בוקר ב-‏4:30 [שם: ב-‏6:00] מצאה אותה האשה המטפלת שוכבת על הרצפה, היא מיהרה ל-‏770 ומצאה את אחד ה'מתמידים' וזה הלך להודיע בבית הרבי. הדלת נפתחה רק כשד"ר זעליגזאן שהוזעק אף הוא דפק. הרבי מיהר לביתה ושהה שם עד כמעט 10:00 ור' בערל יוניק נשאר אצלה.

כשר' בערל נכנס שאלה: "מי זה?" אך כשהשיב לא קלטה את התשובה, היה ניכר שאינה מכירתו כלל. לאחר מכן הייתה התאוששות קצרה, היא ביקשה ממנו שיכין לה משהו לטעימה. ר' בערל חוזר ומדווח לרבי. הרבי מבקש שידאגו שתשהינה במחיצתה שתי נשים מבאות-ביתה (גב' לאה כהן וגב' שורפין), הלה דואג לסידור העניין וחוזר. הרבי מבקש לבקר שוב אחר התפילה וכן לדאוג שד"ר זעליגזאן יבקר. הדיווחים מלמדים, לעת עתה, על שיפור לטובה. – עד כאן הוספה].

הרבי ממשיך להתוועד ובשיחה העמוקה שהזכרתי קודם, מדבר על תורה הבעש"ט לפסוק "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ש"הסתר אסתיר" פירושו הסתר כפול, שההסתר עצמו מוסתר. הרבי הביא משל, ותוך כדי הצעת הדברים התחיל בבכיות נוראות והשעין ראשו על ידו, איום ונורא המחזה. הרבי לא יכל לדבר. מרוב בכי נחנק מהדמעות ששטפו אותו. לפתע העביר בתנועה מהירה את כף ידו מעל מצחו וחזר למצב הרגיל עד שלא הורגש כל רושם.

תור הדברים הגיע לביאור דברים בנוגע לכך שהגוי אינו מסוגל כיום להסתיר על מצוות הקב"ה – ושוב פורץ בבכי נורא. נשען על כיסאו, נאנח אנחות קורעות לב, נושם בחזקה ושוב בוכה. המאמץ להפסיק ניכר מאוד, אך הבכיות ממשיכות שוב ושוב. לפתע, מעביר כף ידו ביעף מעל מצחו והמצב חזר לקדמותו.

ההתוועדות הסתיימה בשעה 4 ולאחריה התפללו מנחה. ר' בערל יוניק רץ מיד לאחר ההתוועדות לבית הרבנית. הוא הבחין כי הרבנית נושמת בכבדות עד מאוד. מיד ניגש והתקרב. היא תופסת בזרועו ואומרת "עזור לי". היא רצתה להמשיך לדבר אך כבר לא הייתה מסוגלת. הוא רץ מיד לבית-המדרש, זירז את ד"ר זעליגזאן שאחז באמצע התפלה, שמצבה מחמיר, ד"ר זעליגזאן רץ מיד.

לקראת סוף מנחה הזעיק ר' בערל את הרבי לביתה (מסר לו כי אמו ביקשה לו שיבוא). אגב: הן כשהרבי יצא מההתוועדות לחדרו והן כשיצא אחר כך מחדרו לבית אמו עודד את השירה בידו הק'. הרבי נכנס לשניות ספורות לחדרו, שם הותיר את שתי המטפחות שבכיסיו ומיד יצא ממהר לביתה. המהירות הייתה כה רבה שאת המעיל העליון לבש בעברו בפרוזדור לעיני המצטופפים, ובידו עדיין מעודד את השירה. כשהגיע לביתה מצא שהיא במצב קשה, מתפתלת בייסורים ונושמת בקושי רב. הוא קרב אל מיטתה ומשעין ידה ברוך על ברכיו. מצווה להנ"ל שיזעיק עוד ב' רופאים.[2]

בינתיים התפתלה בחוזקה מצד לצד עד כי הוכרח, בעזרת הנ"ל, להחזיק בה כדי שלא תיפול. במשך זמן זה הגיעה הרבנית חיה-מושקא למקום.

תחילה התנגד הרבי שייקחו את אמו לבית-הרפואה, אך כיוון שב' הרופאים (בנוסף לד"ר זעליגזאן) המליצו בחיוב (כי המכשירים והתרופות החיוניים לא היו בהישג-יד), אמר: "מאחר ששלושה רופאים בדעה זו, אני מבטל דעתי מפני דעתם"[3].

מיד העבירו אותה באמבולנס לבית-הרפואה כשהרבי בתוכו יושב לצידה [כן נסעו הרופא ד"ר זעליגזאן וגב' כהן]. פני הרבי היו רציניות ביותר. היה זה בשעה 5:00. בזמן שהוציאו את הרבנית בכה הרבי וכן כשהיה בבית-הרפואה.

הדבר נודע בבית-הכנסת של כ"ק אדמו"ר שליט"א בשעת החזרה והציבור התארגן ופתחו בתפילות ובתחנונים ואמירת פרקי תהילים[4].

חלק מהקהל מיהר ברגל לבית-הרפואה וגררו אתם "גוי של שבת" שנשא אוכל לרבי.

בבית-הרפואה החלו בטיפול נמרץ, אך יצאו והודיעו לרבי כי כבר מאוחד… הרבי גילה ידע רב ברפואה ולחץ עליהם לנסות זריקה מסוימת ודרכי טיפול אלה ואלה. כשהתברר לרופאים עם מי יש להם עסק, צייתו מיד לכל הוראה… שוב יצאו ואמרו לרבי כי לא הועילו דרכים אלה, ושוב הרבי ממשיך ומציע שיטות נוספות, וכך עד הרגע האחרון.

השעה שהשיבה נשמתה, במעמד בנה הגדול – הייתה בסביבות שש. [בשעה 7 בערב באו ל-‏770 ר' זלמן דוכמן והרחמ"א חודקוב והודיעו שהרבנית נפטרה].

הרבי נעמד ליד החלון, נושא עיניו השמיימה דומם. לרגעים פורץ בבכי עז ולרגעים נשאר בדומייה.

בהזדמנות זו נכחו במקום מספר אברכים שנזכרו כי הרבי לא אכל עדיין סעודת שבת קודש והם הציעו לרבי לאכול ואמרו שמותר לאכול, אך הרבי סירב וביקש שרב יפסוק. ר' אשר ששונקין ניגש ואמר שאין אבילות בשבת, אבל הרבי שאל אותו "אבל אני שואל על אנינות בשבת", וענה ר' אשר שהוא לא יודע. ריל"ג ניגש ואמר שהוא רב והרבי צריך לאכול, אך עדיין סירב, ושאל אם אפשר למצוא שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן, אך לא מצאו והרבי התחמק מכל הרבנים. [שם: במעמד זה התבטא מה שאמר הרבי היום בהתוועדות שלא לפסוק דבר מבלי להביט בשו"ע].

אחר-כך שאל הרבי: האם אין כאן מישהו מהחברה-קדישא? היכן הרב ג'ייקובסון? אחר-כך פה בתרעומת לנדחפים בחדר שלא יידחפו וציוה כי "כל מי שלא טבל במקווה שלא ייכנס לחדר!". "בכלל", הוסיף "הבחורים מיותרים כאן לחלוטין"! כן ציוה הרבי שכל הכהנים יעזבו את המקום.

גם לבעלי-בתים שנדחפו אמר "ס'איז ניט קיין פארבריינגען, וואס שטופט מען זיך?!" [=הרי אין זו התוועדות, למה נדחפים?!].

בינתיים הגיעו הרבנים, הרב אליהו סימפסאהן והרב ישראל ג'ייקובסון מהחברה קדישא, וציוו לפנות את החדר ונשארו רק כמה מזקני הרבנים והחסידים החברים ב'חברא קדישא'. הרבי אמר שהפטור של אבל מקריאת-שמע ותפילה זהו מצד שהוא טרוד, אך כיוון שהוא מוסר את האחריות לחברה קדישא אזי הוא כבר אינו טרוד וחייב בכל זה, וכן היה והתפללו מעריב בחדר הסמוך (הרבי ביקש סידור, כנראה לא לשנות מדרכו בקודש, אך כיוון שכולם היו "שבת'יים" לא נמצא). הרבי אמר קדיש אחר "עלינו" ושוב עמד הרבי דומם ליד החלון, נשען על אצילי ידיו הק' עד השעה 10:00, עד שהוצאה גופתה הק'[5].

הרב יוסף הלוי ווינבערג שמשמיע שיעור-רדיו בספר התניא מדי מוצאי-שבת וכן מוסר נקודות משיחות הרבי בהתוועדות של שבת, שאל את הרבי האם להודיע מעל גלי האתר על הפטירה והרבי ענה בחיוב[6].

הקהל כולו ואני הקטן ביניהם נסענו מבית הרפואה ונדחפנו להיכנס לבית אמו. הרבי שכבר שהה שם עשה תנועת יד כאומר "לשם מה הדחיפות"?

הרבי שהה בבית אמו משך זמן, אחר כך לפני שעזב את המקום שאל: "מי יהיה כאן האחראי שלא יסחבו מכאן שום דבר"? ובערל יוניק קיבל על עצמו אחריות[7].

הרבי הלך לביתו וכל הלילה נשארו לומר תהלים.

יום ראשון, ז' תשרי תשכ"ה

בשעה 8:00 הגיע הרבי מביתו. מיד התפרסם ב-"770" שההלוויה תצא בשעה 11:00. בשעה 9:15 [שם: 9:30] יצא הרבי מחדרו לבית הכנסת לומר את הקדישים. כאשר הרבי התחיל באמירת הקדיש הראשון, התחיל לבכות, עצר קצת והמשיך. כך היה גם בשני ה"קדישים" הנוספים בכי עצור.

בשעה 11:05 יצא הרבי מ-‏770 כשחבילת ספרים בידו, נכנס למכונית ומשם נסע במהירות לבית אמו. הרבי נכנס פנימה ויצא אחר המיטה[8].

לפתע הבחין הרבי שר' יוסף גולדשטיין מנציח את ההלוויה במסרטה והקפיד על כך מאוד, וכמה שניות הביט על מעשיו [התרעומת באה לידי ביטוי בתנועות בידיו הק' כשכופף את ידו של גולדשטיין עם המצלמה עד הרצפה – דבר נדיר]. אחר המשיך לעקוב כשהוא מלווה במבטו הק' עד שהוכנס הארון למכונית החברה קדישא.

באותו רגע שאל היכן מחצלת הפלסטיק (הכוונה כנראה לזו שניתז עליה דם כשפרץ השטף דם) וכן פיסת עץ מסויימת, הסובבים הודיעו כי הכל מסודר והבחינו שמרוצה מכך.

מבית הרבנית ב-‏1418 רח' פרזידנט צעדו ל-"770" דרך רח' קינגסטון.

אחר כך יצאו לבית-העלמין. כ-‏12 אוטובוסים נסעו וכן הרבה מכוניות פרטיות. הרבי ביקש כמה פעמים שהבחורים לא יעמדו שם ("מה עושים כאן הבחורים?").

כן ביקש שהנשים לא תלכנה אחרי המיטה. רצוי שלא ילוו בכלל אבל דבר זה קשה לביצוע… כשהחלו בקבורה שאל הרבי בתמיהה: היכן הפלסטיק (הנ"ל)? אך הדבר נעלם משום מה. לרבי כאב הדבר מאוד. כל אחד התבקש לחפש במקומו, אך לשווא. הרבי מתבטא: "הניחו לי. מדוע נדחפים? רואה אני שאיאלץ בעצמי לעשות סדר".

ולאחד הנוכחים פנה ואמר: "אין כל מצווה להידחף".

אחר כך פנה פתאום לעבר המכונית מתוך חשש שאולי השאירוהו שם. אך הדוחק והעומס והקברים הפזורים לא אפשרו מעבר קל ומהיר, לכן נמנע מכך. הרבי החל לצעוד לעבר הרכב ותוך כדי הליכה דחף אנשים. בסופו של דבר נמצאה האבידה.

אחר כיסוי הקבר אמר הרבי, ככל הנראה, פרקי תהילים מסוימים, ולאחר מכן קדיש.

אז החל לבכות זמן ממושך ללא הפסק וכמעט שלא יכול לגמור. הקהל כולו, עליו נמנה המון רב ובו בלטו אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות מכל חוגי הציבור, היה באבל כבד, וזמן רב ארך עד שהרבי סיים את הקדיש.

כנהוג התייצבו בשורה. הרבי חלץ נעליו ושוב ביקש שהבחורים לא יעמדו בשורה. הסתכל לצדדים, העיף מבט על הקבר הטרי והתחיל לצעוד. כשעבר סמוך לאוהל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נכנס לדקתיים, יצא ונכנס למכוניתו שהסיעה אותו לבית אמו ז"ל, ברחוב פרזידנט ושם התפללו מנחה.

שמעתי ממקורות שעד עתה היו די מוסמכים, שבמשך הלילה שבין הפטירה והקבורה הרבי מסר הוראות שונות בקשר לעניינים של "פיקוח נפש" הן בגשמיות והן בעניינים רוחניים כמו שיגור שליח מיוחד למקום סודי בו שוהים חיילים יהודים. הרבי אף ענה בקשר לשאלה האם לערוך השנה "כינוס תורה" – בחיוב.

במשך ימי ה"שבעה" נערכו הגרלות להתפלל במניין של הרבי אולם אורחים נכנסו בלי הגרלה. ר' דוד רסקין שמר אצל הדלת ובכל תפלה ותפלה קראו בפתק מי יכנס.

הרבי ביקש שייכנסו – הכוונה כנראה לאנ"ש – אחר תפילת מנחה. כולם נכנסו בשורה, הרבי יושב על ארגז קטן, הבחורים עוברים ושותקים והרבי מביט בסימן פליאה כתמה מה הם עושים פה.

כשהגישו (מיד לאחר הפטירה) את רשימת חלוקת המשניות של אלה שהתחייבו לסיימם עד יום-הכיפורים שאל הרבי שליט"א: "עד איזה יום כיפור?… וענה הרב חדקוב כי עד יום כיפורים זה. אמר הרבי שליט"א: "א קורת רוח, קורת רוח מרובה", וחזר ואמר "זייער א גרוייסן קורת רוח!" (והביט ברשימה) "אין ספק שימלאו הבטחתם"[9].

[1] ההערות מכאן ואילך הן מזכרונותיו של המשב"ק, ר' דובער יוניק ע"ה:

בליל שבת-קודש, אור לו' תשרי, ביקר אצלה הרבי כמנהגו, ובאותה שעה לא היה ניכר עליה שום דבר מלבד חיוורון מסויים. לפנות בוקר, בשעה 5:30 בערך, נשמעו דפיקות על דלת משפחת ר' אברהם פעלער (היום הוא גר בשכונת פלטבוש) שהיה שכן של הרבנית חנה ע"ה, בבנין מספר 1418 ברחוב פרזידנט. הדופקת בדלת היתה מרת ווינר שהיתה גרה אצל הרבנית ומשמשת אותה. היא היתה מבוהלת וסיפרה שהרבנית נפלה ממיטתה. הגברת פעלער נזעקה לעזור והיא ומרת ווינר חזרו והרימו את הרבנית למיטתה. רק מאוחר יותר הוברר שהיה זה "סטרוק".

בתוך כך, מיהר הרב פעלער לבית הד"ר זליגסון (שגר אז ברחוב יוניון), והדוקטור זירז אותו להודיע לרבי. בינתיים הלכה מרת ווינר ל-‏770 לבקש עזרה, ושם פגשה שלושה בחורים – ר' שלום בער לויטין, ר' דוד רימלר ור' לייבל בראנדלר. האחרון פנה לבית הרבי (1304 פרזידנט) כדי להודיע. הוא הקיש בדלת כמה פעמים אך איש לא ענה. לאחר מכן בא למקום הרב פעלער, ולאחר שגם הוא הקיש על הדלת כמה פעמים ולא נענה, החליט לצלצל בפעמון, ואז הרבנית ע"ה ירדה למטה ופתחה. הרב פעלער סיפר לה על המצב והיא עלתה וסיפרה לרבי. לאחר מכן חזרה הרבנית וירדה למטה ואמרה לרב פעלער – "באם יהיו חדשות תבוא ותספר". היא הוסיפה גם שבפעם הבאה יקיש על הדלת שמאחורי הבית, כך ישמעו אותו טוב יותר. הרב פעלער חזר ל-‏1418 פרזידנט, ובינתיים הד"ר זליגזון הגיע.

לא עלה בידי לברר אישית האם הרבי ביקר אצל אמו בבוקר לפני התפילה, אבל הרב פעלער ואשתו אומרים שהם זוכרים בבירור שהרבי אכן היה אצל אמו בבוקר. אני בעצמי לא ידעתי דבר עד השעה תשע בבוקר לערך, אז הגעתי ל-‏770, והרב חדקוב קרא לי ובקש ממני בשם הרבי לבקר אצל אמו הרבנית שלא חשה בטוב, ושאשוב לספר איך היא מרגישה. הרב חדקוב הוסיף שהרבי שליט"א ימתין לקבלת המידע ורק אחרי כן ייצא להתפלל. וגם ביקש ממני לדאוג לכך שמישהו יהיה אתה כל הזמן, ומה טוב שתי נשים שיוכלו להתחלף ביניהן. ההצעה היתה שמלבד מרת וינר שנמצאת בבית הרבנית בלאו הכי, תבוא מרת שורפין (בת אשתו של הרב החסיד ר' שלמה אהרן קזרנובסקי ז"ל, שהיתה בידידות עם הרבנית ע"ה), וגם מרת לאה כהן תחי'.

באתי לבית הרבנית. ברגע הראשון היא לא הכירה אותי, ושאלה מי זה (השיתוק שאחז בה בבוקר נתן את אותותיו, הקול שלה השתנה ונעשה עבה). כשעניתי, הכירה אותי. היא ביקשה משהו לאכול ומרת ווינר הביאה לה ובינתיים נרדמה, ואז חזרתי ל-‏770 לדווח לרבי על המצב.

הרבי שמע ממני את הדיווח, וביקש שאבקר אצלה שנית אחרי התפילה וכך עשיתי. כשבאתי בפעם השניה היתה הרבנית במצב יותר טוב והכירה אותי מיד. חזרתי ל-‏770 והודעתי על כך לרבי. הרבי הורה להשיג אחות ואמר שישאלו את הרב מנאראל (הרה"צ ר' חיים מאיר שפירא ע"ה, שלאחמ"כ התגורר בבני ברק ואז הי' תושב קראון הייטס), איפה אפשר להשיג אחות. הרבי שליט"א הורה לי גם לבקר אותה פעם נוספת לפני ההתוועדות.

גם כעת, בביקור השלישי, הכירה אותי מיד והודעתי על כך לרבי.

[2] בשעה 4 לערך הסתיימה ההתוועדות ואז מיהרתי שוב לביתה. כעת שמתי לב שהנשימה כבדה לה וכשהתקרבתי שמעתיה אומרת "העלף מיר" והיה ניכר שהיא רוצה להוסיף ולומר משהו ולא הצליחה. כשראיתי מה המצב מיהרתי בחזרה ל-‏770. כשהגעתי, עמד המנין ב"עלינו" של תפלת מנחה, ועם סיום התפילה נכנסתי אחר הרבי לחדרו ואמרתי לו שאמו מבקשת שיבוא (לא היו בפי מילים אחרות). מיד הוציא הרבי מכיסו את שתי המטפחות שהיו שם ויצא במהירות לבית אמו. הלכתי לידו. בדרך שאל אותי הרבי האם יש לי מפתחות של הבית ועניתי לאו.

[3] הרבי הורה מיד לקרוא לרופא נוסף. תחילה טלפנו לד"ר נס ולא הצליחו להשיג אותו ולאחר זמן השיגו את הד"ר דזיקובס. עם בואו פסק מיד שיש להעבירה לביה"ר. הרבי שאל מה הסיבה לכך והוסיף שהכסף אינו מניעה, היינו שאפשר לעשות הכל בבית, אבל הרופא ענה שהסיבה לנסיעה לביה"ר היא ששם נמצאים כל המכשירים הדרושים.

בינתיים הגיע רופא נוסף וגם חוות דעתו היתה זהה – יש להעבירה מיד לביה"ר. הלה הוסיף כי כיון שהרבי סירב להצעה שיקחו את אמו הרבנית לביה"ר "קינגס קאונטי", הוא מציע לקחתה ל"ג'ואיש אספיטול" בו הוא עובד. בינתיים הביאו גם בלון חמצן אבל הרופאים עמדו בשלהם שיש לנסוע לביה"ר ואז הרבי אמר: "וויבאלד אז דריי דקטוירים האלטן אזוי, גיב איך נאך" [=כיון ששלשה רופאים (שני הנ"ל וד"ר זליגזון) סוברים כך, אני מוותר].

[4] עם צאת האמבולנס לביה"ר חזרתי ל-‏770. אנ"ש והת' היו עסוקים ב"חזרה" על ההתוועדות וכאשר סיפרתי להם מה המצב, נפסקה החזרה והחלו באמירת תהלים עם אותיות השם חנה.

[5] הנוכחים נדחקו להכנס פנימה ואז הרבי אמר: "וואס שטופט איר זיך! ס'איז ניט קיין פארבריינגען" [=מדוע נדחפים! זו לא התוועדות]. והוסיף שאלו שלא היו במקוה לא יכנסו לחדר. [כאשר מרת לאה כהן חלפה ליד פתח החדר אמר הרבי: "מסתמא ווייסט שוין לאה, אויב אזוי דארף מען איר ניט זאגן].

א' הנוכחים פנה אל הרבי ובקשו שיאכל משהו (שהרי עוד לא סעד סעודת שבת) והרבי אמר שישאלו רב. אחרי כן ניגש הרה"ח ר' אשר ששונקין וגם הוא ביקש שהרבי יאכל משהו אבל הרבי אמר – "האם יש לכם סמיכה"?!

כעבור זמן מה ניגש אל הרבי שליט"א המזכיר הריל"ג, וגם הוא ביקש מהרבי לאכול. והרבי אמר שיעיינו בשו"ע אדה"ז הל' קריאת שמע (כנראה הכונה לסי' עא), ושאל גם האם נמצא כאן מישהו מהחברא-קדישא שיאמר כיצד נוהגים. ולמעשה לא אכל.

[6] מיד אחרי התפילה מיהרתי לביתה של הרבנית, ואספתי את התמונות, המכתבים וכל המסמכים החשובים שלה, וכן את התהלים של בעלה כ"ק הגאון המקובל רבי לוי יצחק זצ"ל. סגרתי את הכל במזוודה מיוחדת (שלקחתי ממשפחת פעלער) ומסרתי להרב חדקוב עבור הרבי.

זמן קצר אחרי כן הובאה הרבנית לביתה והניחוה בחדר הראשון.

[7] באותו ערב אמר הרבי שמישהו צריך לקחת על עצמו אחריות על החפצים שבבית, ואמר החסיד ר' זלמן דוכמאן שהוא מקבל על עצמו את האחריות בתנאי שאני לוקח זאת ביחד עמו. [באותו מעמד פנה הרבי לבנו של ר' זלמן, ר' ישראל, ואמר לו: מסתמא לא תשאיר את אביך כאן לבד… (לשמע אזן, ע' רצא)]. אחד הנוכחים העיר שאני כבר לקחתי חלק מהחפצים, והרבי הגיב מיד – "אם לקחו חלק הרי חלק נשאר", והוסיף שמזהיר באזהרה חמורה שלא יקחו דבר, והוסיף ואמר – "אני רואה שיש כאלו שכבר מביטים על המגירות שבחדר השינה"… הרבי בעצמו ניגש וסגר את הדלת ואחרי כן יצא לביתו.

עלי להוסיף כי בחול המועד סוכות נלויתי אל הרבנית חיה מושקא ע"ה לבית הרבנית חנה ע"ה. היא בדקה את כל החפצים, חלק הועברו למוסדות וחלק נלקחו לבית הרבי. שם, בקומה השלישית, הם מונחים עד היום הזה.

[8] ההלויה היתה בשעה 12 בצהרים לערך. את הקריעה (לאחר הטהרה) עשה הרב זלמן דוכמאן ז"ל, ובאותה שעה הרבי פרץ בבכי בפעם הראשונה מאז הפטירה.

[9] ביום ראשון לאחר תפילת מנחה ביקש ממני הרבי להביא לו את התהלים של אביו זצוק"ל, ומובן שמלאתי מיד את הבקשה. לאחר תפילת ערבית בקשה הרבנית חי' מושקא ע"ה שאוודא שהחלונות סגורים ושאכין לרבי מים לנטילת ידים, ואף אמרה לי איזה ספל לקחת מביתם לשם כך. לאחר שכל המנחמים עזבו נשארו בבית רק אני והמזכיר הריל"ג. בשעה 11:30 אמר לנו הרבי "גייט געזונטערהייט א היים. ע"פ דין מעג איך בלייבן אליין ווען ס'ברענט לייט [על-פי-דין מותר לי להשאר יחידי כשאור דולק].

יצאנו אפוא מהבית. בלילה שלמחרת, ליל ערב יום הכפורים, היה המזכיר ריל"ג במקום בלאו הכי, לצורך הכפרות