פותחין בברכה

במילים אלו הרבי מה"מ פותח, רבות מן ההתוועדויות ושיחות הקודש.

בהתוועדות י"ב תמוז שנת תש"כ הסביר הרבי למה הכוונה.

בפשטות, ה'פותחין בברכה', מתייחס ל'משקה' ששותים בעת ההתוועדות, אלא שמעבר לזה יש כאן כלל גדול וחשוב ביהדות, וממילא נגזרת ממנו הוראה מעשית הנוגעת לחיי היומיום וזהו עניין הכרת הטוב.

אדמו"ר הזקן פותח את אגרת הקודש: "פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב", ויש כאן אמירה, יהודי צריך לדעת להגיד תודה לה' על כל הטוב והחסד שה' משפיע עליו בלי סוף, יהודי מלשון הודיה, זה הבסיס ועם זה יהודי מתחיל את יומו, 'מודה אני לפניך ה'.

זה היסוד, השער הראשון לעבודת ה' שנמשכת בברכות והתפילות.

הגמרא, בברכות אומרת: "אסור לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. . . שנאמר לה' הארץ ומלואה".

האמת היא, כפי שהגמרא מביאה בהמשך, שראוי לו לאדם לברך על כל נשימה ונשימה, אבל היות ומדובר בעניין שהוא תמידי, ואם כך, אדם היה צריך כל הזמן לברך, לכן תיקנו לנו חז"ל, לברך רק על כל אותם עניינים שיש בהם קביעות, ועל ידי זה שאדם מברך ומודה לה' בעניינים אלו, ניתנת לו הרשות ליהנות מכל שאר ענייני העולם.

אם נחשוב על זה ונתבונן קצת, הרי שבאמת אדם חייב לקדוש ברוך הוא המון על כל שפעת חסדיו עמו, בכל רגע ורגע. אלא שעל פי רוב, אדם מתרגל לשפע וכבר רוצה עוד, וככל שיש לו יותר הוא חושב שמגיע לו יותר.

רואים את זה ביחסים שבין הורים לילדים, הורים יכולים להשקיע ימים ולילות של נתינה אין סופית לילדים, הקרבה ויתור וכו' ותמיד תבוא מחשבה ילדותית מתריסה כלפי ההורים, מחשבה של בן החושב שמגיע לו יותר "ולמה עשו לי ככה" ו"למה הוא קיבל יותר" וכדומה.

שמעתי פעם 'ווארט' חסידי מעניין, שמתרץ איך זה שבטבע העולם הורים אוהבים את ילדיהם הרבה יותר ממה שהילדים אוהבים אותם חזרה.

ההסבר הפשוט הוא, היות וההורים משקיעים בילדים הרבה יותר וממילא כשמשקיעים יותר אוהבים יותר, אבל בעומק העניין מוסבר שכל העניינים משתלשלים מלמעלה, וכיוון שאהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו היא הרבה יותר גדולה מאהבתנו אליו, משתלשל מזה יחס זהה בין הורים לילדים כאן בעולם הזה.

מתי אנשים קולטים את השפע והחסדים הגדולים שהם מוקפים בהם, יום יום, שעה, שעה, כשפתאום הבריאות חורקת, או כשהפרנסה לא כל כך הולכת, כשמשהו מהמובן מאליו כבר לא כה מובן מאליו.

יהודי בא לרב, והתלונן על מצבו הקשה בפרנסה, בעוד הוא שוטח את צרותיו אמר לו הרב, תשמע, היום היו אצלי שני אנשים שהפסידו ממון רב, והבדל עצום ביניהם.

הראשון היה בשמחה גדולה, כולו מלא שבח והודיה לה' על חסדיו הגדולים והגלויים.

והשני לא הפסיק לבכות את מר גורלו. מה קרה?

בנו של הראשון חלה במחלה קשה, ובחסדי שמיים, הודות לטיפול רפואי יקר מאוד, הוא החלים וכתודה לה' על ההחלמה הניסית, ערך אביו סעודת הודיה, כשכל הפסד הממון הרב כמעט ולא נחשב בעיניו, איך אומרים בלשון העם 'כפרה על הכסף העיקר הבריאות'.

השני, היה בריא ונשאר בריא, אלא מאי, הוא השקיע בעסק חדש, שלא ממש הצליח וכל כספו ירד לטמיון.

אמר לו הרב, אני לא מבין, הראשונים לא רק הפסידו את כספם, אלא עברו מסכת כואבת של ייסורי גוף ונפש עצומים, ימים שלמים בבתי חולים, ניתוחים, לילות ארוכים של פחד וחרדה מהבלתי נודע, ובכל זאת הם שמחים והשני, הפסיד אמנם את ממונו, אבל ברוך השם הוא בריא ובני ביתו בריאים והוא עצוב! באמת הוא אמור היה להיות הרבה יותר שמח, כי החסד איתו היה רב יותר, הוא לא ניזוק בגופו אלא רק בממונו.

(אבי שיחי' תמיד אומר כשיש הפסד ממון, טוב שכך ולא יותר גרוע, ברוך השם שהנזק הוא ברכוש ולא בנפש, את הרכוש אפשר להשיב, את הנפש לא בטוח…).

איזהו עשיר?

מסתבר שהכול תלוי בראש, תלוי איך מסתכלים על הדברים, החוויה שהראשון עבר הביאה אותו אל התובנה, ששום דבר לא מובן מאליו, אני נושם, אני הולך, אני רואה, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. אדם ניחן בזוג עיניים, כמה שוות עיניים, וכי יש בן אנוש, שהיה מוכן למכור את עיני תמורת כל הון שבעולם, 100 מיליון דולר, 200 מיליון דולר?! הרי אין מחיר לעיניים, וזה עוד לפני שהזכרנו לב, כליות, ריאות ועוד. נקודת הפתיחה של כל אדם באשר הוא, היא של מיליונר מהלך, יש לכם ספק, תשאלו חולה לב הממתין בדריכות ובציפייה גדולה לתורם, שיגאל אותו מייסוריו ויחזירו לחיים, חיים רגילים של אדם מן הישוב.

הנה דוגמא נפלאה, על יהודי אציל נפש, בשם אלון פז, אברך באמצע שנות השלושים לחייו שעבר לפני שלוש שנים תאונת דרכים קשה שהותירה אותו משותק לחלוטין, ומחובר תמידית למכשיר הנשמה.

את רוב ימיו הוא מעביר בחדרון קטן בבית החולים, ועל פניו, העתיד לא צופן לו בחובו איזו בשורה שתטיב את מצבו הרפואי הקשה. ועם כל זה, מדהים לשמוע את אלון מתייחס לגורלו:

"אף פעם מאז שעברתי את התאונה הקשה לא כעסתי על ה' ושאלתי למה דווקא אני.

יש לי רק מילה אחת לומר בכל יום והיא – תודה" אומר אלון "אם זה מה שבחרת בשבילי, אני מקבל באהבה, נסתרות דרכי הא-ל, מי אני, מה אני?".

"הגוף זה דבר משני כל עוד שהגוף מתפקד, הלב פועם, העיניים רואות, הפה מדבר אני לא צריך יותר מזה שום דבר.

המשנה אומרת איזהו עשיר השמח בחלקו, ואני ברוך הוא שמח בחלקי, טוב לי עם מה שבורא עולם נתן לי, אני לא עצוב, אני גם לא מיואש למרות שקשה לי וכואב לי.

עשיר זה ראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים, רגליים ולי מתוך העשיר יש רק ע"ש, אין לי ידיים ורגליים, אבל יש לי עיניים ושיניים וע"ש זה ראשי תיבות של 'עולם שלם' ברוך השם אני עולם שלם. אז למי שקצת קשה ונמאס מהחיים, שיבוא ויראה את מצבי ואם הוא רוצה הוא מוזמן להתחלף איתי".

מדע ה"טראכט גוט"

בשנים האחרונות הולך ומתפתח ענף חדש במדע הפסיכולוגיה הנקרא פסיכולוגיה חיובית, או במילה יותר נחשקת 'מדע האושר'.

התחום קיבל הכרה בעקבות פעילותו של פרופסור יהודי, איך לא, בשם מרטין סליגמן שמונה בשנת תשמ"ח ליו"ר איגוד הפסיכולוגים בארצות הברית. שנת מפנה זו, היא שנת 'תשמ"ח ותשמח' בעגה החסידית, ומן הסתם לא במקרה.

באותה שנה הסעיר הרבי את העולם כולו סביב עניין השמחה תוך שימוש במטבע-לשון הבאה: 'שנת תשמח ותשמח' וככל הנראה זוהי אחת מהתוצאות לפעולותיו של הרבי מה"מ בעולם.

במהלך עבודתו לאורך השנים, פרופ' סליגמן שם לב, שככל שמדע הפסיכולוגיה מתפתח ומציע פתרונות למצבי נפש בעייתיים, כך גם עולה שיעור הדיכאון בקרב אוכלוסיית העולם.

ונתון לא פחות מדאיג מגלה שככל שמדובר בחברה מבוססת יותר כלכלית, גרף הדיכאון עולה בהתאם.

התחזית השחורה בקרב העוסקים בתחום צופה שבקצב הזה תוך עשרים שנה, הדיכאון יהיה הגורם מספר אחד לתמותה בעולם, שכן לבד משיעור המתאבדים שרק עולה עם הזמן, איכות החיים והמערכת החיסונית שנפגעת כתוצאה מדיכאון, גורמת לתחלואה גבוהה וממילא לתמותה.

היות שכך הוא סלל דרך חדשה במדע הפסיכולוגיה, הנקרא פסיכולוגיה חיובית תוך שהוא מתרכז במה שנקרא רפואה מונעת (מניעת מחלות נפשיות באמצעות חיזוק בריאות הנפש).

הוא החל לחקור את האושר והדרכים להגיע אליו, מתוך הנחת היסוד שבבסיסה ההבנה שבמקום לנבור בנפש האדם על כל תחלואיה ומכאוביה, במקום לעסוק בחיטוט עצמי, כדי למצוא את השורש והסיבות לדיכאון, עדיף להתמקד בצדדים החיובים בנפש, ואותם לחזק.

במקום להלחם ברע, לחזק את הטוב שבנפש האדם, ושם להשקיע את האנרגיות, אם תרצו הזרם ה'חסידי' של עולם הפסיכולוגיה.

ומעניין שכל התורה הזאת מקופלת בכמה משפטים מתומצתים שכתב הרבי מה"מ בראשית שנות הכפי"ם לאדם שהתלונן על מצב רוח ירוד ומחשבות מבלבלות.

בתחילת המכתב הרבי מפנה את השואל לפרקים העוסקים בשלילת העצבות בספר התניא קדישא – שהוא באמת הספר האולטימטיבי להבנת נפש האדם על כל נפתוליה וסיבוכיה, וככל שעובר הזמן מתבררת יותר ויותר הנחיצות שלו בהבאת מזור ומרפא לנפש האדם כהכנה לביאת משיח.

אחר כך מורה לו הרבי להתבונן בהשגחת ה', איך שה' הוא עצם הטוב ועניינו רק להיטיב עם ברואיו ומההתבוננות הזאת מגיעים למסקנה המיידית: ה' רועי לא אחסר, ה' לי לא אירא…

והרבי מסכם: "ובכלל אין כדאי לבזבז זמנו על התבוננות במצב רוח של עצמו, והרי טוב יותר ללמוד…" (אגרות קודש חלק כ', עמוד קצח)

בהקשר לכך, ראוי להזכיר את הפסיכולוג היהודי הנודע ויקטור פרנקל, ניצול שואה שחווה על בשרו את מוראות השואה ומתוך כל החוויות הקשות שחווה ועל רקע הזוועות שנחשף אליהן, הגיע להבנה הבסיסית שלכל אדם, יש צורך עמוק ואלמנטארי בחיים של משמעות, אדם צריך לחיות למען אידיאל שהוא מוכן למות עליו.

במחנות המוות הוא חווה על בשרו וראה על האנשים שסביבו, שמי שהיה לו עבור מה לחיות כבר מצא את הדרך איך. את התזה שלו לפרטיה הוא מביא בספרו "אדם מחפש משמעות", שהפך לרב מכר בקנה מידה עולמי.

לאחרונה נחשף על ידי שליח הרבי באוסטריה, הרב בידרמן, הקשר של פרנקל לרבי מה"מ.

מסתבר שכשהוא פירסם את התזה שלו לפני כמה עשורים, עמיתיו הפסיכולוגים שמו אותו ללעג וקלס, והיו אף כאלה שרדפו וביזו אותו בכל הזדמנות, עד שהוא נואש והחליט לעזוב את וינה ולהגר לאוסטרליה.

ואז ביום בהיר אחד, רגע לפני המעבר לארץ חדשה, כשהמזוודות כבר היו ארוזות, הופיעה בפתח ביתו, אישה נכבדה, שבשליחות הרבי מסרה לו דברי חיזוק ועידוד והפצירה בו, בשם הרבי, להמשיך ולהפיץ את שיטתו, מבלי להתפעל מאלו המנסים לשבור את רוחו.

המסר המעודד מהרבי מה"מ חיזק אותו ועורר בו כוחות רעננים, שהפיחו בו חיות מחודשת, הוא המשיך לפתח את שיטתו מבלי להיכנע, לכל מי שניסה לעמוד בדרכו, עד שבסופו של דבר שיטתו התקבלה ונפוצה בכל העולם כולו.

להודות ולהלל

כאמור זרם הפסיכולוגיה החיובית, הולך ומתפתח בעולם ואף תופס תאוצה בקרב הפסיכולוגים הצעירים.

אחד מהחוקרים המובילים בתחום, הוא יהודי מארץ ישראל בשם ד"ר טל בן שחר, המכונה גם 'ד"ר אושר'. ד"ר בן שחר הינו פסיכוטראפיסט, מרצה פופולארי בעל שם עולמי, שהקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית של הנפש הוא המבוקש והמתוקשר ביותר באוניברסיטת הארוורד היוקרתית.

ד"ר טל מעיד על עצמו, שכסטודנט צעיר הצטיין בלימוד מדעי המחשב בהארוורד, התבלט בספורט, והיה מוקף חברים ועם כל זה היה רחוק מלהרגיש מאושר, בלשון המעטה, כמוהו גם רוב האנשים סביבו.

עד שיום אחד החליט לעשות 'סוויץ" בחייו. הוא שינה כיוון והתחיל לעסוק בנפש האדם והפך לאחד מגדולי המומחים של הפסיכולוגיה החיובית.

בספריו הפופולאריים הוא מביא עצות פרקטיות בדרך אל האושר, אחת מהן היא ללמוד להודות, פשוט להגיד תודה, לדבריו: "יש מחקרים רבים שמראים שכשאנחנו אומרים תודה על מה שיש לנו ולא לוקחים את זה כמובן מאליו אנחנו הופכים למאושרים יותר, מצליחים יותר, ובריאים יותר".

אחת מהעצות שלו היא, פשוט לומר תודה על בסיס יומיומי קבוע, והמלצתו היא, לכתוב לפני השינה חמישה דברים שאנו אסירי תודה עבורם.

אבל האמת היא, שאם היינו אומרים את הברכות בכוונה ראויה לשמה, ושמים לב קצת יותר למילות התפילה, ככל הנראה שהיינו מסתדרים גם בלי התרגיל החביב הזה, התפילה מלאה בפסוקי שבח והודיה לבורא עולם.

הנה למשל תפילת "נשמת כל חי" שאנו אומרים מידי שבת וחג – בהם אנו עוצרים את מרוצת חיי החולין ויש לנו יותר פנאי להתבונן בחסדי ה' עלינו ולהודות עליהם.

וזו הלשון שם: "אתה פודה ומציל, מפרנס ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה… מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים".

נו אז איך, איך אפשר להגדיר את כל הטוב הזה?! האמת היא שאין מילים שיכולות להכיל, או להביע את גודל התודה, "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועיננו מאירות כשמש וכירח וידנו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך"…

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים "על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפני הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו…"

תודה מעשית

אבל יש ביטוי יותר עמוק לתודה הנאמרת בדיבור הפה, והיא הודיה במעשים כפי שמוצאים במצוות הביכורים שהיא אחת מאבני היסוד של היהדות.

פרשת כי תבוא פותחת במצוות ביכורים וממשיכה בדבריו של משה שנועדו לחזק את קיום התורה ומצוותיה ואת הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא.

מכאן לומד הרבי מה"מ שיש שייכות בין מצוות ביכורים לכל קיום התורה ומצוות, וזהו הרגש ההודאה לה' על כל חסדיו ואמירת תודה ושבח לבורא.

וכלשונו הזהב של הרבי במכתב כללי לכל בני ובנות ישראל משנת תנש"א: "…אצל יהודי קיימת הרגשה תמידית של תודה לקב"ה על חסדיו, בבניי, חיי ומזוניי, והפרטים ופרטי הפרטים שבכל אחד מהם, כפי שאנו אומרים בכל יום, שלוש פעמים "נודה לך. . על חיינו המסורים בידך. . ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובבוקר וצהריים"

…אבל במצוות ביכורים אנו מוצאים ביטוי עמוק יותר ומקיף יותר של הכרת התודה להקב"ה: היהודי מבטא את רגשי תודתו להקב"ה על השפע שהעניק לו, לא רק בדיבור, אלא הוא מבטא זאת בצורה חזקה יותר, במעשים – הוא לוקח את ראשית ומיטב פירותיו, מראשית כל פרי האדמה ומביא אותם לבית המקדש, "תביא בית ה' אלוקיך, ומניח אותם לפני הקב"ה, והנחתו לפני ה' אלוקיך.

ובהבאת ונתינת כל המיטב והיפה להקב"ה, משתקפת ההכרה המלאה שלה' הארץ ומלואה, שהכול שייך להקב"ה. היהודי אינו מסתפק בהכרה, שכל אשר לו הגיע אליו בחסדי ה' וברכתו יתברך, אלא בהבאת הביכורים הוא מראה, שגם לאחר קבלת שפע הפירות, עדיין הכול שייך לבורא עולם, שכן לה' הארץ ומלואה – ומשום כך הוא מביא את ראשית כל פרי האדמה (המיטב והיפה) לפני ה' אלוקיך, שזה נשאר ברשותו של הקב"ה.

. . . ושנזכה מיד לתבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירשתה וישבת בה', עד שכל יהודי מיישב מיד את חלקו הפרטי בארץ ישראל, ומביא מיד ביכורים בפשטות ובשמחה גדולה, בבית המקדש השלישי, שייבנה על ידי הקב"ה עצמו, מקדש א-ד-נ-י כוננו ידיך, ומעשה ידינו כוננהו, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש.

בכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל"