רבקי ישבה בגן שעשועים, משגיחה בעין אחת על מענדל ויהושע, השובבים. בודקת שמושקא וחנה'לה נמצאות בטווח ראיה. ההתלבטות שלה עם איזו תעסוקה לרדת לגינה הוכרעה באחת לטובת הספר החדש על המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן. אט אט היא שקעה באותיות המזמינות לא שוכחת לוודא מידי פעם שאכן המצב בגן יציב.

היא הרגישה צל מעליה. "רבקי",  שטערני ניצבה לידה, מחייכת. רבקי השתדלה לחייך חזרה, למרות שהספר עניין אותה הרבה יותר משיחה קולחת. כשהבחינה ברותי שהתקרבה לספסל נאנחה חרישית בהשלמה, משאירה את הספר ל… מתישהו אחר. למתי באמת? אולי כשהבנים יהיו ב'קעמפ'. אולי. כי כמו מפולת חסרת רסן נזכרה בעשרים עניינים נוספים שרק ממתינים בדיוק לאותו הזמן.

"נו, מה נשמע?" התעניינה רותי בכנות. "איך את מסתדרת עם החופש?" מיהרה למקד את ה'נשמע'. שאלה זו פתחה את הסכר וקהל האמהות ההולך וגדל מיהרו לייעץ, לחשוב, לשתף, להתריע ולסכם  " אחחחח…חופש".  כשהסתיימה מסכת ההרהורים הראשונה הציצה רבקי לרגע אל הספר בערגה. מושקא מיהרה לפתוח חלק שני לפאנל הלא רשמי. "ולאן אתם נוסעים?" רבקי התבלבלה לרגע, עדיין תחת השפעת הספר. "נוסעים? צריך באמת לראות מה עם הדרכון". מושקי הייתה המומה ולא טרחה להסתיר זאת "מה? אתם טסים לחו"ל?" רבקי מיהרה להבהיר שהיא התכוונה לנסיעה לרבי בתשרי. על איזו נסיעה אחרת הן מדברות?

"אי-י-ימא"! חנה'לה האחראית מיהרה להתריע על יהושע שמטפס על המגלשה הגבוהה ללא ליווי מתאים. מושקי ארגנה לעצמה אוסף נמלים וכעת הייתה עסוקה בלהאכיל אותן ולתת להן מים לשתות  ובשפע."למה הן לא זזות עכשיו, אמא? הן לא אוהבות מים? אמרתי לך שצריך להביא לגן מיץ"!

לאחר סבב חלוקת שתייה ופירות שבה רבקי אל הספסל, רותי מזהה מבטים חשודים שלה לעבר הספר…

רעיונות מרתקים חלפו ליד אוזניה.

"שמעתי שבאירופה יש נופים מדהימים".

"מה לטוס?! בצפון הכי יפה".

"כן אבל ככה מרגישים יותר חופשה".

"החוויה המשפחתית חשובה לי, אז אנחנו נוסעים עם הילדים. קראתי שזה חשוב לדימוי המשפחתי".

"עם הילדים? אצלנו סבתא עושה להם 'קעמפ' ואנחנו נוסעים לנוח. זה הדימוי המשפחתי המושלם מבחינתי".

רבקי נוכחה שהספסל החום המקולף – עבר הסבה לדלפקו של סוכן נסיעות מדופלם המכביר בהצעות ורעיונות.

הדיון, כמו רוב הדיונים האלו הסתיים במסקנה ש"אני צודקת" בפה, אך בלב כל אחת הרהרה רבות בדברי חברתה.

רותי התחילה להרהר אם לא כדאי לצרף את הילדים למען הגיבוש המשפחתי, מושקי התלבטה בשקט אם אומנם הנסיעה לחו"ל חיונית? שטערני לעומת זאת, נותרה איתנה בדעתה שאין כמו חופשה להורים בלבד, ורבקי?

כינסה בשקט את החבר'ה והעלתה אותם הביתה מניחה את כל ההרהורים מהגינה בצד, אחרי ששקט ישרור בבית הקטן תוכל להוציא אותם. מניסיונה, הם לא יברחו…

•     •     •

יוסי הסתגר עצבני בחדרו שומע מנגינות באם. פי.

הוא עישן שוב ושוב, אפילו שכבר נמאס לו עצמו להריח את הריח. שיהיה להם. שידעו. שלא יחשבו.

הבעיה הייתה שההאזנה באם. פי. מותירה מקום למחשבות וכשהן הגיעו צלולות ואחראיות, הן זמזמו לו זמזומים מעצבנים על כך שאין לו ישיבה לשנה הבאה, ועל כך שסך-הכל משעמם לו. הוא עדיין מחפש עבודה ולא מצליח למצוא. אבא אמר שינסה לסדר לו משהו, אולי באמת צריך להתקשר להזכיר לו.

הוא חיפש את הפלאפון. לפתע בתזמון מושלם, תוך כדי שהוא הופך כריות וסדינים התחיל המכשיר לצלצל. "השגחה פרטית"! מלמל, בהרגל.

"זלמי! מה נשמע?"  יוסי התיישב באחת. מניח הצידה את הסיגריה בשאט נפש. בטוח שהשיחה עם זלמי טומנת בחובה הצעות מסעירות יותר…

"נישן באוהל ונטפס על צוקים. אחר כך יש מסלול הליכה של כמה שעות בתוך מים. לתומר יש רישיון אז אפשר לערוך טיול ג'יפים ו'קייקים' גם. מה אתה אומר?"

מה הוא אומר?

נשמע מדהים.

דמיונו ניצת ובאופן לא רצוני נזכר במשפיע מהישיבה שלמד איתו פעם תניא. השלבים של החכמה, בינה, דעת. המשפיע הדגים באופן ברור להפליא כיצד מעשה חייב לחלוף בכל השלבים כדי שיצא לפועל כראוי.

כעת הרעיון היה כבר ב'דעת', ידע יוסי בברור. שוכח שהרעיון התחיל מהרגש לשכל וממש לא להיפך…

"נשמע מדהים! יש לי קצת כסף שחסכתי… נבדוק טוב את המסלול, ו…"

תוך כדי שיחה לא שם לב כיצד נחלץ מה'בונקר' שלו כפי שכינה בליבו את חדרו ופנה אל הסלון, תוך כדי שהוא מתכנן בקול את נפלאות הטיול. התרגשותו נתקלה חזיתית בחמש בנות שהיו ישובות סביב השולחן הגדול ולמדו מאמר במרץ.

נבוך, נסוג חזרה אל החדר. חייקי התלבטה לרגע. להתייחס? להתעלם?

"רק רגע". הפטירה כלפי חברותיה.

"יוסי, בוקר טוב! בטח לא נעים לך להיכנס למטבח ככה. שכחת שיש לנו שיעור כל יום חמישי בבוקר? לא נורא, תגיד לי מה אתה רוצה לאכול ואכין לך".

'אוף! הנחמדות של חייקי. מה, היא מוותרת על השיעור בשביל להכין לו טוסט? היא לא נורמלית. איך זה יכול להיות שהבושות שהוא עושה לה לא מפריעות לה?'

במטבח, בערו לחייה של חייקי כמו אש. אחיה דיבר בקולי קולות ובמילים רחוביות על טיול, נכנס בלבוש ביתי לחלוטין לסלון וריח העשן עוד עולה מסביבתו. בטח שהיא מתביישת ועוד איך! אבל היא נלחמת בחירוף נפש, בטח שהיא תלחם, הרי זה אח שלה!

הוא ננעל מאחורי הדלת הסגורה. הודה לה נבוך, "התודה זה שתיטול ידיים". קרצה לו בשובבות וחזרה לשיעור אחרי שהפסידה את עיקרו בשביל ה'טוסט' שלו…

הוא לעס בשקט מתאר לעצמו את הטיול הקסום, או… בטיול וודאי ירגיש חופשי ומשוחרר מכל אותן מחשבות מרגיזות של עתידו המעורפל. "ההורים שלך יסכימו?" נזכר איך סיים זלמי את השיחה בשאלת המיליון דולר.

חברותיה של חיייקי נפרדו ממנה, שמחות ומלאות סיפוק. והוא פנה לארגן את הרעיון. מדמיין כיצד הוא משוחח עם אבא, אחר כך עם אמא ולבסוף עם שניהם יחד. הם יסכימו, הם חייבים להסכים!

•     •     •

ט' באב גם הוא חלף עבר. המזוודות נפתחו…

רבקי וישראל ארזו חבילה ועוד חבילה.

לאחר אותו צהריים בגינה סיפרה לישראל משועשעת על החופשות בציריך, קרואטיה, מלונות וצימרים. הם ידעו היטב שגם השכרת הדירה הפשוטה המתוכננת שלהם היא הוצאה לא פשוטה כלל…

רשימת תזכורות ארוכה שלא נגמרת.

בגדים, חיתולים, השמיכה של יהושע (בלעדיה, לילה כיום יאיר…), הספרים של חנה'לה, כדור, עוד כדור רזרבה (למענדל'ה…), אין סוף חפצים, מאכלים וספרים (לישראל) מועמסים על הרכב הקטן. מוקדם בבוקר עולים כולם בהתרגשות על הרכב… קדימה, צפונה!

לשמור על שלווה בנסיעה למרות המריבות (או לא לשמור על שלווה ולתפוס את עצמך בזמן…) לספק להם משחקים בנסיעה (מי מוצא את הענן הכי גדול שניסע עליו לבית המקדש? מריבה חדשה נפתחת כדי לוודא של מי הענן הכי גדול – עייני באתגר הקודם…) אבא מנסה לספר סיפורים תוך כדי נהיגה.

הרכב הקטן מטפס בקושי…

•     •     •

קשה לקרוא לתגובה של הוריו הסכמה חשב, אגב קיפול ואריזה.

אך גם חוסר הסכמה לא היה בה.

אבא ישב איתו ושמע אצל איזו משפחה יתארחו? (בבית של זלמי) לאן הם נוסעים? (לאן לא…) מי יהיה איתם במסלולים? (האח הגדול של זלמי) ואמא ווידאה מה יאכלו ובאילו הכשרים. קשה לומר שהם היו רגועים אך לפחות הם לא הראו לו כמה הם לחוצים.

למחרת, עם ההכרות שערכו עם השטח, גיחה ראשונה למעיין קטן, נעלמו כל ספקותיו…

כמה שזה היה שווה.

יום אחר כך, השכימו עם שחר. ארגנו לעצמם צידה לדרך. גם תפילה די נחפזת לא נפקדה מסדר יומם וקדימה. "המסלול הזה הוא קל, אבל ממש מוצלח". נידב שמוליק, אח של זלמי, מידע. "הוא לא מוכר ולכן ריק בדרך כלל. אם תשימו לב אז…" יוסי החליק מלוא קומתו אל הנחל הקטן. זלמי ושמוליק סייעו לו לקום ושמחו לראות ששום נזק משמעותי לא ארע לו.

"אני לא מאמין… לא מאמין… אין מנוחה לרשעים. אין"!

"מה קרה?" הביט זלמי לכל הצדדים, מסוקרן.

כי מולם מחייך חיוך ענק צעד לא אחר מאשר הרב  ישראל. המשגיח הכי קשוח בישיבה, מלווה במשפחתו (הרהור מהיר חלף במוחו של יוסי, הם מעולם לא חשבו על הרב ישראל כאב שנהנה עם משפחתו בטיול. מעניין…). "געוואלד!" כעת זלמי לא התפלא שיוסי החליק אל הנחל אלא תמה כיצד מצא כוחות לקום משם. "דווקא כשרצינו קצת להשתחרר…" קונן זלמי. "טוב, בינתיים הוא לא הבחין בנו. אולי ימשיך לצעוד בצד השני ואז…"

"אח שלי!" שמעו צעקה. לא, זה לא היה נשמע כמו הרב ישראל.

"אח שלי, חכה רגע". בחור גבוה החיש את צעדיו לעבר החבורה הקטנה. "יש לכם אולי תפילין? אני מקפיד להניח והיום פשוט שכחתי ו…"

זלמי הביט בשמוליק, שמוליק נעץ מבט ביוסי.

לא נעים…

הרב ישראל ניבט להם מבעד לשיחים. לבקש ממנו? לא לבקש?

"אם אין לכם, לא נורא". המשיך המטייל להבהיר. "אלוקים יזמן לי מישהו אחר. אחחח… איך שכחתי. מאז שהחלטתי להניח תפילין זה לא קרה לי".

יוסי ביקש ממנו להמתין רגע. כמה קיפצוצים בנחל והנה הוא כבר בצד השני. מול המשגיח שבעצם היה ה'מכה בפטיש' לשליחתו הביתה.

ישראל אפילו לא התלבט.

"יוסי! מה שלומך?" החיבוק החם היה לחלוטין לא צפוי. "מה נשמע? אתה מטייל? זה טוב, לראות קצת את נפלאות הבריאה…"

"אבא, זה תלמיד שלך?" מיהר מענדל לברר.

מודד במבטו את החולצה הצבעונית ואת הלבוש הכללי…

"האמת היא…" יוסי שנא למלמל  ותמיד זה קורה לו. "יש ממול מקורב שמחפש תפילין חשבתי… חשבנו שאולי…" ישראל קלט במבטו את החבורה הקטנה. בחלקיק מבט ביקש אישור מריבקי וחצה בזהירות את הנחל.

גם זלמי זכה לחיבוק חם. כאילו הוא ויוסי המתמידים של הישיבה…

"אז מה קורה?" שאל את כולם. מושיט לעבר המטייל, נדב, נרתיק תפילין.

נדב חייך חיוך ענק.

"הצלת אותי לגמרי"! הודה ליוסי. "מה שווה לי כל החופשה הזאת אם לא הייתי מצליח להניח תפילין בגללה. הנחת התפילין היא הרגע הכי חשוב בכל היום שלי. בימים הכי לחוצים במשרד אני זוכר…" הוא פרש הצידה, מאושר.

יוסי וזלמי מדדו במבטם את המשגיח המאיים שהתגלה כמישהו שונה לחלוטין. הוא פתח עימם בשיחה קלילה, מבקש עצות למסלולי טיול. עד שנדב סיים, ובחיוך ענק שאל: "אתם מכירים מאיפה שהוא, או שסתם כל הדתיים 'זורמים' אחד עם השני?"

•     •     •

הספסל החום התבלבל כבר לגמרי מהתקופה המשונה.

או שגן השעשועים מרוקן לחלוטין מיושביו ומלא כולו בשמש המפזזת או שאין פיסת רצפה ריקה מזאטוטים, אמהות ומשחקים… במילים אחרות החופש הגדול.

מושקי התקרבה אט אט לספסל, שמחה לראות את רבקי עושה צעדיה לאותו כיוון בלי ספר מלווה. הייתכן שבחופשה כבר סיימה את כל הספרים שהיו לה? תהתה לעצמה. רותי גם הגיחה מאי שם.

רותי שיתפה את כולן בנפלאות המלון בצפון, על העיסוקים שהציעו שם לילדים ועל איכות הבישולים, שטערני תארה את המנוחה המושלמת כשהילדים היו אצל סבתא…

וריבקי?

רבקי שחזרה לעצמה את חופשתם המאולתרת שכללה התוועדות על האש עם  יוסי, זלמי וחבריהם למשך לילה שלם כמעט ("לא יכולתי לעזוב אותם כך, פשוט לא יכולתי. הם כל כך נהנו, אז קצת גלשנו…" התנצל כשנכנס הבייתה בשש בבוקר, כדי לקחת את מענדל לתפילה…) שיחת נפש ארוכה עם יוסי על חשבון מסלול משותף ("פיקוח נפש, רבקי!").

והיא תהתה לעצמה בשקט-בשקט אם בתוך כל ה'מבצעים' והעזרה החופשה שלהם לא הלכה מעט לאיבוד?

•     •     •

יוסי ישב וכסס שוב ושוב את העט שנפל קורבן… האם. פי. באוזניים, מסטיק לתוספת ריכוז. "נו, יוסי." זרז את עצמו. "אתה חייב את זה לרב. וגם לעצמך…"

חמש טיוטות כבר נחו על הספרייה, מתבוננות בו באלם. הוא כל כך לא רגיל בכגון דא. הוא בדרך כלל כותב עונשים, מכתבי התנצלות. כזה מכתב הוא עוד לא כתב.

הוא חזר מהחופשה. הוא נהנה מאוד, השתחרר…

הקטע עם הרב ישראל לא היה מתוכנן. איך הוא צנח להם לחופשה. ובמקום לברוח, כמנהגם הטוב מימי הישיבה, הם פשוט נהנו להיות במחיצתו. משונה.

עכשיו לחזור לישיבה? הוא שכבר ראה את עצמו חופשי ומאושר? הוא ידע היטב את התשובה. מה חופשי? מי מאושר? בימים בהם שכבת בבית חסר מעש היית מאושר? מהסיבובים שלך בקניון היית חופשי?

עוד לישיבה כמו כזו שהציע לו הרב ישראל. ישיבה לבחורים כאלה ש… ש… הבחור עם הזקנקן הקצרצר הביט אליו מהמראה ולחש לו את מילותיו של הרב ישראל: "בחורים שקצת קשה להם, זה הכל. לכולנו קשה לפעמים, גם לי".

"לרב ישראל היקר, מאוד יקר!

אני לא טוב בלכתוב מכתבים, בעצם אני גרוע בזה. אבל לדבר איתך ככה בטלפון זה עוד יותר מסובך. אני יודע שיצאת לחופשה של שלושה ימים, והקדשת לי לפחות מחצית מהם (לפחות מלילותיהם…) אני חושב שחשוב שתדע (מחיקות עקשניות) שהחלטתי. המשל שלך עם הקולה היה ה'מכה בפטיש'.

ההגעה שלך לדירה שלנו עם חמש ארגזי קולה (איך סחבת הכל? על זה אתה לא יכול להגיד 'הרבי סחב'…) האמירה הפשוטה שלך "מה יקרה אם תשתו מהיום רק רק את זה?" ביקשת שנתאר לעצמנו באמת. תארנו לעצמנו… "זה החיים כשאנחנו עושים מה שמתחשק ולא מה שה' רוצה. בהתחלה – מתוק וטעים,  בהמשך מתוק עד כדי בחילה ואם ממשיכים עוד – ממש מסוכן לשיניים ולכל המערכת…" כך אמרת לנו בנעימות.

אחר כך, נתת לי להרגיש שאני יכול לשאול אותך שאלות בלי לפחד. נתת לנו הרגשה כזאת שזה בסדר. בסדר שנשאל, בסדר שנטעה. אולי זה קצת חצוף לכתוב את זה, אבל חבל שבישיבה לא הרגשנו ככה עם הרב, עם אף אחד בעצם. ההיפך, הרגשנו שרק ה'חסידיים' וה'שפיצים' הם העניין ואנחנו נספחים כאלו שאיכשהו שורדים ולא כל כך מעניינים…

אז בשנה הבאה אלך לישיבה ההיא אפילו שאני לא עונה להגדרות החריפות שהתאמתי לבחורים שהולכים לשם (אנאלפביתים, מתקשים, היפראקטיבים…) ומקווה שאצליח שם.

וזה שא-ני, מ-ק-ווה , שאצליח, ועוד בישיבה. זה בכלל לא מובן מאליו.

ואתה יודע מה?

ההרגשה הזאת שחיפשתי שתהיה לי בחופשה, שטוב לי, שאני רגוע, ששום דבר לא מציק לי. זוכר?

מצאתי אותה. מצאתי אותה דווקא בבית. כשהחלטתי.

מוזר… או שלא?

יוסי".

•     •     •

ריבקי עלתה הביתה מגן השעשועים.

אז הייתה חופשה או לא?

כבר מעם הדלת שמה לב שישראל ישוב ליד השולחן הגדול קורא שוב ושוב דף שורות משורבט.

"את חייבת לקרוא את זה." הושיט לה את הדף, נרגש.

כשהיא סיימה לקרוא הרגישה תחושת סיפוק, מרץ, כוח, שמחה עצומה, רעננות.

מה הפלא?

בעצם, ככה מרגישים אחרי חופשה, לא?