אז זהו, חודש אלול הגיע.

חודש אלול, עם התחלת שנת הלימודים, השינויים במזג האוויר, וההכנות לחגים. ירח המביא אתגרים חדשים וישנים לכל אחת מאיתנו, ולכל אחת – בכל כובע שהיא חובשת: של אם, מורה, עקרת בית וכן הלאה… וכן, גם כאדם, כיהודי, זהו זמן של חשבון נפש – עם עצמי, ביני ובין ה'.

אז בינתיים, אפשר לסכם את המצב. הילדים נכנסו למסגרות לימודיות, ישנות או חדשות. אם המורה של יוסי יהיה קצת פחות קשוח, אנחנו בוודאי נצליח לשתף פעולה יותר טוב בהמשך השנה… ונקווה שהגננת של חנה'לה תעזור לה לגלות ולנצל את הפוטנציאל הנפלא שיש בה.

מה עוד? כיתת החינוך החדשה שלי, די נחמדה. אני מקווה שאצליח להתמודד טוב יותר עם אפרת, ילדה לא קלה בכלל. בשביל זה צריך שהיא תהיה קצת יותר ממושמעת, ואולי גם שהוריה יהיו קצת יותר מודעים לבעיות של בתם…

ומה עוד? טלפונים לחברות ולמשפחה המורחבת, לאחל שנה טובה. יש רק חברה אחת, שאני מתלבטת אם להתקשר אליה, או לחכות שתתקשר. הייתה בינינו איזו אי-נעימות קטנה בשנה האחרונה, ולא דיברנו כבר הרבה זמן. היא צריכה להתקשר קודם, לא? אולי גם להתנצל על משהו…

ובין לבין, כל החובות הרגילים בבית, להתחיל להתכונן לחגים, לנסות למצוא גם זמן לעבודה עצמית אלולית, "אני לדודי ודודי לי"… ועכשיו כדאי לתכנן את השיעורים שעליי ללמד בכיתה מחר ומחרתיים.

מה כבר אפשר לחדש לתלמידות, שאת ראשי התיבות של אלול יודעות לדקלם משנה שעברה, ואת משל 'המלך בשדה' הן מספרות בעצמן לאחים הקטנים או במועדון "צבאות ה'"?

יש, בהחלט מה לחדש. יש שיחות של הרבי מה"מ המסבירות יותר לעומק את משל המלך בשדה למשל, צריך רק לחפש ולבחור משהו. אולי לדבר על ההבדל בין אלול לניסן – עבודה מלמטה או מלמעלה, יש גם פסוק שמדגיש את ההיפך מאלול – "דודי לי ואני לו", זה יכול להיות דיון מעניין על ההבדל ביניהם, האם ההתקרבות שלנו לה' מתחילה מעבודה שלנו או מההארה שבאה מלמעלה… באלול העבודה מתחילה מלמטה, אבל הרבי מסביר שגם העבודה מלמטה כבר כוללת בעצם את הכוח המיוחד שבא מלמעלה, ליהודי יש כוח מיוחד כל השנה ובמיוחד באלול, וצריך לזכור את זה כשמתחילים בעבודה שלנו. האם המסר הזה לא גבוה מדי לתלמידות?

•     •     •

כמו שקורה לפעמים עם תלמידות כמו אפרת, שיעור יכול להתחיל באיחור רק בגלל מריבה שקרתה בהפסקה, כי הבנות המעורבות בה לא מסוגלות להיכנס לכיתה לשבת ללמוד. רק אחרי כמה דקות של הרגעה ובירור, אני מתחילה ללמד, מנסה לשחזר את רצף הרעיונות של אתמול. "שהיא תבקש סליחה קודם" מהדהד אצלי עדיין קולה של אפרת. ואיכשהו, זה דווקא מביא אותי לכיוון חדש. "אני לדודי" קודם, או "דודי לי"? מי צריך להיות הראשון? ואם שתי חברות רבו, מי צריכה להתחיל בפיוס? ובכלל, אם יש קושי כלשהו, עם המורה / הגננת / התלמידה / הבעל / הילדים / החברה, על מי האחריות לשפר ולתקן? התשובה היא, לפחות באלול – אני! זה הזמן של עבודה בכוח עצמנו, ואולי המפתח הוא דווקא לחזק את ה'אני', לדעת שיש לנו כוח לפעול ולשנות דברים. לא לחכות שמישהו אחר יתחיל בשינוי.

•     •     •

אחר הצהריים אני מתחילה בטלפונים, לאחל שנה טובה. קודם כל לזו שהתלבטתי קודם אם להתקשר אליה… 'ואני המתחיל!'