פרשה חדשה, חומש חדש. השבוע אנו קוראים את פרשת שמות.

הפרשה מתארת את שיעבוד בני ישראל במצריים. הם נאנחים מהעבודה הקשה, ושעוותם עולה מעלה עד כיסא הכבוד.

בני ישראל חיו במצריים 210 שנים. חיי היום יום, התרבות המצרית שחדרה בהם אט אט (לפחות על שלושה דברים כן שמרו: לשונם, שמותם ומלבושם), גורמת להם לשקוע למ"ט שערי טומאה. הם רואים בגלות דבר טבעי לחלוטין.

משנוכח לדעת מלך מצריים כי בני ישראל מתרבים מאד, הוא משיט עליהם שיעבוד נוראי, וגזרת רצח שיטתי של תינוקות זכרים חפים מפשע מרחפת מעל לראשם. הצו הזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

בני ישראל מגיעים לתובנה שמספיק, עד כאן, די, חייבים לצאת ממצריים. מתעורר בהם רצון עז כל כך המוביל אותם לזעוק זעקה גדולה כזו שמגיעה למרומים. הם רוצים להשתחרר מהגלות שחיו בה כל כך הרבה שנים, ולהיגאל ממצריים. ואכן, הרצון הזה מוליד את משה רבינו, מושיען של ישראל.

כמה פעמים בחיים שלנו אנו מתחילים לשאול שאלות כמו: למה עדיין לא הגעתי לאן שהוא, למה הוא הצליח ואני לא, למה עוד לא יצא ממני משהו. לפני שאנו מתחילים לקנטר על מר גולנו, קחו הפסקה ממרוץ החיים, וחישבו מה הוא באמת הרצון האמיתי שלי, לאן אני באמת רוצה להגיע, מה המטרה שלי, ורק אחרי שנגלה מהו הרצון האמיתי שלנו, נזעק זעקה גדולה כזו שמגיעה ממעמקי הלב, כזו שתרעיד את אמות הסיפים בעולמות העליונים, רק אז, ורק אז נוכל באמת לצאת מגלות לגאולה. מהמיצר של מצריים אל המרחב של המדבר הגדול.

שבת שלום
רויטל מרקוספלד, מאמנת ויועצת לכלכלת משפחה וניהול ההון האישי
[email protected]