חשיפה ראשונה:
תלמידות בית שרה באיתמר מספרות מה עובר בלב של מתבגרות מבית חבדי שיוצאות מהמסגרות המקובלות.
חובת קריאה למי שרוצה להבין את המתבגרת שלה שמתחילה 'לגמגם' בקטע החסידי ולאמהות שמקבלות יותר מידי טלפונים לא חיוביים ממנהלת התיכון.

היא ישבה מכווצת בתוך מונית ערבית

עיניים עוינות סביבה, נועצות בה מבטים, אולי תוהות לעצמם –

מה לבחורה יהודיה במונית פלסטינית בליל שבת?

אבל לה לא אכפת.. מרוב שכואב לה, לא אכפת לה כלום!

ירדה מהמונית בכניסה ליישוב איתמר.

החושך כמו חיבק אותה. הגשם הכה בה חסר רחמים,

מותיר אותה במפתן בייתי סחוטה ורועדת מקור.

את הרעש המשמח של סעודת שבת נורמטיבית בביתנו

קטעו הדפיקות שלה

הילדים הביטו בסקרנות לעבר הדלת
פתחתי,

היא עמדה שם קפואה ומובכת
"לא היה לי לאן ללכת ויקי…אז הגעתי .."
במהלך ליל השבת לא עצמתי עין.

עם כל הכאב על בחורה שנוסעת בשבת, בורחת מהבית, למרות שהוא בית טוב!
הודיתי ל-ה' שלפחות הגיעה אלי ולא פנתה לפתרונות אחרים שמוצאות בנות נוער ברחוב החשוך. כאלה בנות טובות מבית טוב, הורים שבאמת אוהבים!

אבל הבת? לא מתחברת.. משהו מתחיל להתנתק.
חשבתי.
צריך לעשות משהו
צריך להשאיר אותה מחוברת!

תופעה זו אינה חדשה ולצערנו היא הולכת ומתעצמת.

לצערנו, למרות הרצון הטוב והניסיונות הרבים שנעשו, הנושא עדיין לא קיבל מענה רחב ומתאים.

בנות תיכון מתבגרות, מבתים חסידיים ומשפחות חמות

מוצאות את עצמן לפעמים במצב של חיפוש, אין להן לאן ללכת,

הן מנסות להשלים עם כך שעליהן להיות כמו כולן

לגרור רגליים בתלם או לכל הפחות לטעות כמה שפחות

על מנת להמשיך ולשרוד במשפחה, בקהילה ובתיכון
למרות שעל פי רוב האחרונים לא מספק מצליחים להתאים את עצמם לצרכים הנדרשים עבור הבנות.

עם כך שהנהלות המוסדות במודעות לקושי,

מגלות הבנה ומשתדלות להתייחס באיפוק ובהכלה כדי למנוע את הנשירה והשלכותיה הקשות.

מציאות זו, מייצרת נושרות סמויות הנאלצות לפעמים לשמור על שתיקה כמה שנים ולהתחפש. התחפושת מביאה אותן אפילו לוותר על ההצלחה בלימודים ולפעמים על תעודת הבגרות

או ח"ו להתייאש ולצעוד החוצה בכאב: לעזוב את החברות, את הקשר המשפחתי , את האידיאל שגדלו עליו, את סגנון הלבוש, נוסח התפילה ותקנון הצניעות –

ולצאת למסע חיפוש אחר מקום אשר יכיל אותן במסגרות מקבילות בזרמים אחרים.
חשבנו הרבה ואנו בבית שרה ממשיכות לחשוב ולהשקיע ימים ולילות על מנת לתת מענה נכון מתאים ורחב לבנות שלנו ולהשאיר אותן מחוברות לרבי, למשפחה, לקהילה ולעצמן.
רציתי לשתף אתכן במכתב שקיבלתי מבוגרת, מכתב שלא הותיר אותי אדישה והאיר לי יותר את החשיבות להשקיע בבית שרה:

"איך זה להיות בת מבית חב"די, בלי כיוון ובלי רעיון אפילו לאיפה ללמוד בשנת הלימודים הקרובה?
איך זה? קשה.
במיוחד שגם במסגרת החב"דית הרגילה אין לך בדיוק מקום. אין? ככה אני לפחות הרגשתי.

גדלתי והתחנכתי בבית חב"די למהדרין, מכיל מקבל ואוהב.
בערך מכיתה ו' חשבתי שזה לא מתאים לי לא באלי לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה, זה אולי קרה כתוצא מחינוך כושל שקיבלתי במוסד החב"די בו למדתי.

הכל השתנה. כל התאוריות, המחשבות, הכל. השתנה, ברגע הראשון שנכנסתי לבית שרה.
אני במחשבתי הייתי בטוחה שאני באה לאולפנה. ואולפנה, אז סוף סוף לא חב"ד, משהו אחר מדהים!
חשבתי, כבר בכניסה קיבלה אותי מדריכה מדהימה עם חיוך ענק ונתנה לי חיבוק של החיים. לקח לי בדיוק שניה לקלוט שמדובר בחב"דניקית. ומהדרגה הראשונה, האלה שלא מתפשרים על כלום, והווילון שלהם בחדר הוא דגל משיח ענק וצהוב.

נבהלתי? ברור שכן, לא ידעתי מה לחשוב, הגעתי עד איתמר וגם כאן דוחפים לי חבדניקים לפרצוף. ממש לא יפה. ועוד לכתוב שזה אולפנה. ממש מקח טעות.

הימים עברו וכך גם השבועות והחודשים, וגם המחשבות עברו.
גיליתי מקום, עמוק. שפשוט חופר לפנימיות שלך ולא נותן מנוחה. התחלתי באמת ללמוד חסידות, עד עכשיו למדתי חסידות כחלק משעות הלימודים ושנאתי את זה, הייתי סתם פותחת את הספר ולא מסתכלת עליו אפילו.
פתאום אני מוצאת את עצמי לומדת, ואוהבת את זה, ולא מסתפקת בשיחות פשוטות, אלא מאמרים, וקונטרסים  של הגדולים.

שם גיליתי את חב"ד, חב"ד האוהב, העמוק, המדהים, החסידות שהכי מוצאת חן בעיני.
תמיד הייתי שם אבל לא מרצון.
בבית שרה, הבנתי מזה להיות חב"דניקית, כמה שזה בלי פשרות, וכמה שזה עמוק וענק ומדהים, ושאסור לחמם אפילו שניצל בשבת על הפלטה, ועדיין זה שווה את זה.

הייתי תמיד חב"דית, כלפי חוץ.
בבית שרה קיבלתי את הפנימיות שלי, ופנימיות זאת עבודה ועבודה קשה. אבל אני מוכנה לעבוד, ועד היום אני עובדת, עובדת על להיות חב"דניקית אמיתית.

אז תודה ה'
תודה לך רבי שבחרת בי ללמוד שם
תודה ויקי . תודה שלא וויתרתם, גם כשעשיתי לכם צרות, ולא הקשבתי.
את תמיד הקשבת.
2 המשפטים האחרונים העלו לי דמעות.
אני בטוחה שכל מי שמתעסקת בחינוך מבינה את ההרגשה הזו כשהילד שכל כך השקעת בו אומר לך תודה. פתאום כל הקשיים מתגמדים. זה נותן לי כח להמשיך להשקיע בבנות, גם כשהן בועטות ומכאיבות. השיתוף והאהבה שהן מחזירות ממיסה.

אשתף אתכן בעוד מכתב ששלחה לי בוגרת שמסכם מה עוברת בת לפני ואחרי שמגיעה אלינו:

"הגעתי לאולפנת בית שרה בתחילת שנה.
לאחר שעברתי כבר בשני תיכונים, ולא ממש קיבלתי את המענה שאני צריכה..
בהתחלה הרעיון של פנימיה ולהיות מחוץ לבית קצת הלחיץ אותי, כשהגעתי לכאן נוכחתי לדעת שאין מקום לדאגה.
בבית שרה ניתן למצוא אוזן קשבת תמיד.
הצוות כאן מדהים, כולן פה לטובתך ולעזרתך.
ללא ספק מקבלים פה מעל ומעבר למה שצריך.
התוועדויות, חסידות לפני התפילה, חוגים וכו׳.
ותמיד יש עם מי לדבר, אם זה המורות שיעזרו לך מעבר לשעות הלימודים, ועד למנהלת והמדריכות שתמיד אפשר לדבר איתן כשצריך.
בזמן השהות שלי כאן למדתי, ועדיין לומדת המון על עצמי.
כולן עוברות פה תהליך שבסופו כולנו יוצאות באמת מוכנות ומחוזקות לקראת החיים האמתיים.
כולן פה בהתקדמות ורואים פה את ההצלחה של כל אחת"

השגרה אצלנו היא רצופה אהבה, וזו לא קלישאה! הנה למשל מכתב ששלחה השבוע מורה לאבא של תלמידה:
שלום א.!
שמי רעיה ואני המורה של ש. למתמטיקה, היסטוריה וספרות.
רציתי לספר שש. בהתקדמות מאוד גדולה.. היא נוכחת ברב רובם של השיעורים וממש פעילה בהם.
מדהים לראות איזה קליטה מהירה וטובה יש לה. היא ממש חכמה, מהירת מחשבה, עונה בצורה נכונה ומדויקת ומעשירה לנו את הלימוד בכיתה.
ויותר חשוב מהלימודים, כיף לראות אותה קמה בבוקר, מלאת אנרגיות ושמחה..
מרגישים שהיא עוברת תהליך עמוק של בירור, התבגרות ובחירות חדשות..
משמח לראות כמה היא אהובה על הבנות והצוות. המקום מרוויח ממנה המון..
זכות גדולה בשבילי ללמד אותה..
פשוט ילדה מדהימה!!!

כשנותנים חיבוק גם אם המחובק עם הגב אליך, בסוף המחובק יסתובב ויחזיר חיבוק, אנחנו רואות את זה שוב ושוב עם הבנות המדהימות,

יש מכתב של הרבי לאמא בו הוא ממליץ לאמא למצוא אחרים שישפיעו על בנה המתבגר, יש גיל, מסביר הרבי שכדאי שההורים יחפשו דרכים לקשר את ילדיהם המתבגרים עם דמויות משפיעות ואוהבות.

הנה מה ששלחה לנו אמא, לאחר שנשאלה אם תמליץ על בית שרה:

"מאיפה נתחיל?
האמת היא שלא ברור בכלל שמצאתי מסגרת כזו לבתי,

כל יום אני מודה מחדש על הזכיה שה' זיכה אותי, אחרי כל כך הרבה תפילות, ועוד למצוא מסגרת חב"דית שאין אין בנמצא מסגרת בדיוק כזו.

אז נתחיל מהצוות:
המנהלת הנפלאה משקיעה בצורה לא רגילה רואים השקעה של ימים ולילות,

עם כל העבודות בבית שלה היא מתייחסת לבנות הפנימיה כבנות שלה ממש

ואכפתית בשבילם גם על הטיפול שלהם וגם על כבודן לא מחסירה,

גם כלפי ההורים הקשר האישי  והעדכונים מאוד מוסיף,
זו דוגמא של מנהלת שיש לה חשק ורצון בעבודתה ,

וגם רצון לראות בהצלחתן של הבנות., ורואה בכל אחת את הנשמה הגבוהה

ואיך תמיד גם אם בת לא מצליחה במקום תמיד אכפת לה להשאיר לבת פינה חמה בלב

שמשאירה אפשרות לחזור בה גם אם נכשלה.

המורות, היחס שנותנות לבנות כזה חם והעצות  שמייעצות לבנות

שמאוד מקבלות מהן השראה טובה והרגשה של ביטחון
וה..מדריכות אחרונות אבל חביבות ביותר, הן ממש כאחיות גדולות של דוגמא לבנות,

הן מקבלות מהן הרבה כי מרגישות שהן בגילם וקצת+

ואולי בגלל זה מה שנותן להן להרגיש שהן מבינות אותן.

רואים שהן אוהבות את השליחות בעבודה שניתנה להן.
הן נותנות לבנות הרבה ביטחון אהבה והרבה מוטיבציה כדי לעשות את המטלות שניתנות להם ובזה מכינות אותן לחיים.

והנה שיתוף מאחת המדריכות המסורות:

"בהתחלה כששמעתי על זה – זה היה נשמע לי קונספט מעולה,
אבל כשביקשו ממני להיות חלק מזה, קצת התעצלתי.
עד איתמר עכשיו?
להיות מדריכה?

אחרי חצי שנה שקלתי את העניין שוב,
ואחרי מספר פעמים שהרבי כתב לי באגרות קודש לעסוק בחינוך עם נוער, ועד כמה שזה חשוב השפעה על הנערות, ושיש לי יכולות שאני לא מנצלת- אז לקחתי את זה ברצינות. עם הרבי אני לא מתעסקת.

בסופו של דבר הגעתי לאיתמר להדריך,
וב״ה שיש לי רכב כדי להגיע עד לשם בלי יותר מדי להיות מותשת מאוטובוסים…

דבר ראשון אני רוצה לציין לשבח את מסירות הנפש של השליחים ויקי ודוד שניאורסון. באמת, התמסרות טוטאלית לשליחות. אם זה במקום שבו הם בחרו לפתוח את האולפנה, ועצם פתיחת האולפנה עצמה. השעות שהם מקדישים לבנות, האוכל, הנסיעות, קור הרוח עם התמודדויות, לחצים כלכליים, חשיבה מחוץ לקופסא, פתיחת הבית והלב בשביל הבנות, אוזן קשבת, יכולת ניהול של המקום ועוד מליון ואחת פרטים שאני אפילו לא מודעת אליהם…
באמת, חוד החנית של הרבי.

דבר שני, האולפנה עצמה.
כשהגעתי הבנתי עד כמה המקום הזה הוא מיוחד.

עד כמה זה מקום שבנות באמת יכולות למצוא את עצמן

בלי שום לחץ ועיניים בוחנות של סביבה ביקורתית ושופטת.

כאן יש לבנות יכולת להתקדם מבחינה רוחנית (ולא רק) מהמקום שלהן-
לא כי הכריחו אותן או מצפים מהם או כי הסביבה דורשת את זה, אלא הן מתקדמות מבחירה אישית על ידי הבנה שזה מה שהן רוצות ושלימות עם זה.
כיף לי לראות בנות שמגיעות למקום שהן מבינות שאת החיים צריך לקחת בצורה רצינית, וצריך לקחת אחריות על ההתקדמות שלנו, לעבוד קשה על הישגים שהן רוצות לממש, לעבור התמודדויות בדרך, ליפול, לקום, ולהמשיך בדרך.
להבין שיש אמת שצריך לצעוד בה, גם אם היא קשה ולא פוטוגנית, אבל משתלמת ואמיתית.
להגיע לזה ממקום אוהב, בוחר, וטהור,
ולא בכוח, בפחד ובכפייה.

בית שרה זו לא מסגרת חב״דית רגילה. זה מקום שבנות יכולות לבנות את עצמן מבחירה, מה שלא כל-כך מאפשרת מסגרת חב״דית אחרת.
כאן יש לבנות יכולת להבין באמת למה הן עושות את מה שהן עושות, ולהבין כל דבר ביהדות- למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ממקום אמיתי ובוחר, ולא רובוטי ודפוסי…

כאן יש לה מקום להרגיש שגם אם היא לא מתאימה למסגרת החב״דית הקלאסית, זה לא הופך אותה לסוג ב׳- אלא זה מאפשר לה להיות חסידה אמיתית של הרבי בקצב שלה, בלי מסגרות מרובעות ומצומצמות של צוות אטום וחסר מספיק רגישות…

דבר שלישי, הבנות.
כל אחת היא עולם ומלואו. לכל אחת הסיפור משלה. לכל אחת יש מה לתרום לחברתה וכל אחת יכולה ללמד כל אחת משהו אחר.

בגלל שאיתמר זה מקום שהוא מרוחק ממקומות סואנים ורועשים, יש לבנות הזדמנות לשבת עם עצמן ולהכיר את עצמן וחברתן יותר. בצורה אמיתית.

בקצרה, אם ישאלו אותי מה זה בית שרה בכמה מילים:
זה מקום של צמיחה, של בנייה, של מציאת עצמי, של התקדמות רוחנית בקצב בריא, של מקום חסר שפיטה, מקום של הכלה, מקום של אהבה
והכי חשוב- מקום של רבי.

אני גאה להיות ולהגיד שאני חלק מצוות בית שרה איתמר.

ב"ה זכינו שאחת הבוגרות היא מדריכה אצלנו היום וגם היא משתפת:

"למדתי בבית רבקה ובכל הזמן הרגשתי לא שייכת.
באותה שנה למדתי בבית רבקה, אבל בתוכי הייתי מנותקת..
הייתי בחיפוש..
יום אחד,
שמעתי על בית שרה, ככה מחברה …
נדהמתי מהמיקום, מהצוות ומהחברה המגוונת.
ב"ה זכיתי להיות תלמידה בבית שרה
וכיום מדריכה במקום .
מרגישה כל שבוע מחדש את הזכות להיות שותפה בשליחות המיוחדת הזאת.
מקום שכולו התמסרות לרצון הרבי ולבנות של הרבי .
האכפתיות, האמון שהבנות מקבלות מגלה מתוכן את הטוב המיוחד שלהן ..
הבנות עוברות תהליך חיובי מכל הבחינות- אישית, חברתית ורוחנית .
מבחינתי בית שרה זה מקום שקשור לכלל עם ישראל, מקבל ואוהב את כולן, כל אחת איפה שהיא.
אחרי הפיגוע של בני משפחת פוגל הי"ד,
הרבי כתב: "להקים מוסד לבנות …שיהיה רפואה למקום"
הרבי רוצה לראות את הבנות הולכות ומתקדמות –
דווקא כאן, כי הן שליחות!"

אכן, לאחר הרצח של בני משפחת פוגל הי"ד שנרצחו בביתם הצמוד לביתנו, כתבנו לרבי ובתשובה הרבי ביקש להקים מסגרת לנערות. בתחילה סברנו שהרבי התכוון להשפיע באזור שלנו ולהפיץ חסידות . הפעלנו אולפנה חסידית עם מגוון רחב של נערות ממגזרים שונים, הייתה הצלחה ענקית של ממש ותוך כדי הגיעו אלינו נערות חב"דיות שנשרו מהמסגרות הקלאסיות.
דרך הנערות הללו, התוודעתי לבעיה שקיימת בקרב בני הנוער כחלק מהמסע בחיפוש העצמי .
היה לי ברור שלתופעה הזאת חייבים לתת מענה ובהקדם! התחלנו בשינוי גדול מאוד בקו החשיבה והחלטנו לתת מענה מתאים לנערות.

גיליתי נשמות צמאות להקשבה ואהבה ללא תנאים, הכלה וראיה מעבר למראה החיצוני או לדעות.
אני רואה בהן ממש כאילו היו הבנות שלי,
לא מוותרת להן ויחד עם זה מקשיבה ותמיד שם לכל דבר.

לקראת שנה"ל הקרובה אנו מרחיבים את הכלים

ופותחים בעזרת ה' שתי קבוצות של בנו בכיתות י -י"א.
לשם כך התחלנו בבניית מבני קבע לרווחת הנערות כדי לתת להן מענה רחב ומגוון.

אני קוראת מעל גבי במה זו לכל אחת (ואחד) שאכפת לה,

להתחבר אלינו, לתת חלק קטן, מה שמתאפשר לך

ולעזור לנו לעזור לנערות להישאר מחוברות לדרך של הרבי בגלוי.

בלי להניח להן להתנתק

אודה לכן מאוד שתתמכו בנו בקמפיין למימון הבניה שנקיים בימים א'-ב' באייר.

ניתן ליצור עמי קשר במספר: 053-8270770 ובמייל [email protected]

לדף הקמפיין : http://bmsystems.co.il/charity/single-cause.php