בלילות החורף הארוכים והקרים אין דבר אהוב עליי יותר מלשבת ליד האח הבוערת, כוס שוקו חמה בידי, מתובלת במעט קינמון וליקר קפה, ילדיי ונכדיי מסודרים מסביבי בחצי גורן, לבושים בסוודרים עבים ויפים שסרגתי להם כל הקיץ והסיפורים זורמים מפי בלחן נעים ושוטף. ככה לפחות הייתי רוצה לראות את חיי בעוד נאמר 15 שנה… בינתיים הדמיון עושה את שלו ואני מחזיקה חזק בתמונה הזו שממלאת אותי שמחה, שלווה ובטחון לקראת העתיד המתוק הצפוי לי.

בעתידי הוורוד, אעבור במבטי על פניהם של נכדיי המתוקים ואשאל אותם בנימה צופנת סוד האם ירצו לשמוע את הסיפור על סבא ושמחת תורה? רעמים ירעמו בחוץ וברקים יקרעו את השמים ויאירו את פניהם באור יקרות, ותשובתם הנלהבת תינשא ברחבי החדר: “כן! רוצים לשמוע”. הם שמעו את הסיפור הזה עשרות פעמים, אך מתיקותו והשמחה הגלומה בו מפתים מדי בכדי לוותר עליו, ואני מתחילה לספר:

“לפני הרבה הרבה שנים, כשסבא וסבתא גרו ביקנעם–עילית בבית הישן, סבא היה יורד כל שבת להתפלל במושבה יקנעם. זו הייתה תחילתה של שליחות ולמרות שכבר אז סבא לא היה בחור צעיר, הוא התעקש והמשיך לצעוד כל שבת הלוך וחזור מהבית למושבה וחוזר חלילה. בשנים הראשונות שגרנו כאן, סבא היה יורד לבצע את תפקידו בשמחת תורה במושבה ואז מצטרף אליי ואל ההורים שלכם בבית כנסת חב"ד ביקנעם עלית. הוא היה צועד קילומטרים רבים הלוך ושוב, בלילה ושוב בבוקר ולעיתים אחרי שהקיף אי אלו פעמים את בית הכנסת בריקודיו ותרם את שלו להורדת מפלס בקבוק המשקה בבית הכנסת, ועם כל זאת לא וויתר על שמחת החג ועל השליחות!

בשנת תשפ"א, השנה השלישית לשהותינו ביקנעם רצינו להתכונן לשמחת תורה כמו כל שנה, אך אז באה הקורונה לעולם ושינתה כל תוכנית אפשרית. "מה זה קורונה?" שואל מענדי נכדי הצעיר שטרם שמע את הסיפור.

"קורונה הייתה מעין מגפה ששטפה את העולם ועזרה להביא את הגאולה" אני עונה לו בחיוך, "בזמנו לא ידענו איך להתמודד איתה ועם כל ההגבלות שהיא הביאה על העולם, רק בדיעבד הבנו שזה הכל היה חלק מהתוכנית האלוקית להביא משיח" ואני ממשיכה.

"סבא ניסה לחשוב איך נוכל בכל זאת להרגיש את אווירת החג ולמלא דליים של שמחה לכל השנה.

באותה שנה בנוסף לקורונה, גם אני הייתי חולה ולא הייתה אפשרות לקחת סיכונים מיותרים, כך שכל תוכנית להשתתף בשמחה הגדולה בבתי כנסת חב"ד נפסלה על הסף מאחר והיה לנו ברור שהשמחה שם תרקיע שחקים והריחוק לא יוכל להישמר. כך שבצער רב נותרנו רק עם הדליים. סבא היה אמור לרדת לבית הכנסת שבמושבה שם שמרו על החוקים ואף הוסיפו עליהם הידורים נוספים עקב טבעם ה'יקה' של תושביו.

הם הרחיקו, מיסכו, הפרידו וקיצרו והצליחו לקפסל את שמחת תורה לתוך שעתיים קצרות כולל הקפות.

לפתע הייתה לסבא הברקה! אנחנו נערוך שמחת תורה משלנו! וכך גובשה לה התוכנית. מאכלים הוכנו ונארזו, שעוני שבת כוונו ונעלי הליכה החליפו את נעלי השבת. וכך, בשבת בבוקר שהייתה גם שמחת תורה, יצאה לה שיירה קטנה ועליזה מביתנו שעל הגבעה לעבר העמק. "אמא שלכם" – אני מביטה לעבר נכדיי הבוגרים, "הלכה לידי ווידאה שלא קשה לי, היא הייתה מאוד בוגרת ואחראית למרות שרק מלאו לה 12.

"וההורים שלכם", אני מסתכלת לעבר החבורה העליזה המורכבת מנכדיי האמצעיים, "שהיו שובבים ועליזים, פיזזו במרץ בין הכביש למדרכה לבורות שנחפרו בדשא ומאוד סיקרנו אותם. ואילו אמא שלכן שהייתה עדיין התינוקת הקטנה שלנו, בת שש וכל כולה קסם ומתיקות ממש כמותכן, דילגה לידי" אני עוטפת את התאומות הקטנות של שיינא במבט אוהב.

"הגענו לבית הכנסת במושבה בתשע וחצי והספקנו לשמוע את סיום התפילה החגיגי. בימים ההם התפללו בחוץ, הנוסח היה לא בדיוק 'שלנו', ועם כסאות מרוחקים ומסכות על הפנים, זה היה די מצחיק והזוי.

לא כמו היום שבית הכנסת במושבה הוא כבר עמוס ומלא והתפילות בו מתנהלות בנוסח חב"ד בזכות השליחות הנפלאה של אבא שלכם" אני מעיפה מבט מכיר תודה ומעריך לעבר בתי וחתנה וממשיכה לספר.

לאחר שכולם התפזרו, נכנסנו לתוך בית הכנסת השומם, האורות דלקו והמזגנים פעלו, ערכנו בזריזות סעודת חג קטנה מהאוכל שהכנתי ושלחתי עם סבא ובעוד פינו מלא סלט קם סבא ואמר: 'ילדים הגיע הזמן!'. עצרנו את הסעודה וניגשנו לארון הקודש. סבא הוציא בחיל וברעדה את אחד מספרי התורה הקלים יותר והרעים בקולו 'אתה הראית לדעת…' אני והילדים חזרנו אחריו וקירות בית הכנסת ספגו את ההדים.

אמרנו בקול את כל הפסוקים של ההקפה הראשונה ואז סבא פרץ בניגון הקפות שמח בעוד כולנו מחרים מחזיקים אחריו והוא הוביל אותנו ברחבי החדר הגדול שהיה שמור רק לנו והקיף–והקיף–והקיף ולא נגמרו לו הכוחות. וכל ההורים שלכם ואני רקדנו איתו ועם התורה שבידו ועשינו הקפות ואמרנו פסוקים ושרנו "הך בסלע הך הך" (קרצתי לאחד מילדיי) עד שלא היה לנו כבר כוח לשיר עוד. וכל פעם סבא נתן לילד אחר לזמר לכולנו את הפסוקים המתאימים ואפילו אמא שלכם הקטנה אמרה בקול גדול את ההקפה השלישית. וככה המשכנו עוד ועוד עד שהתעייפנו, אבל סבא שלכם לא התעייף בכלל! הוא היה חסיד במשימה וחסיד במשימה לא מתעייף לעולם.

הילדים המשיכו לרקוד ולאכול ולשחק ולהשתולל ולנוח ולקרוא, אני כבר התעייפתי ונשכבתי לישון על הבימה, מפת שולחן שימשה לי כסדין וטלית הייתה כרית למראשותיי. ישנתי מצויין למשך שעה בעוד מלאכים חסידיים מרחפים סביבי ומנגנים ניגונים שמחים ושקטים. סבא לא הפסיק, לא וויתר, הוא הגיע לשאוב דליים, הוא הגיע לשנות גזרות, הוא הגיע לשמוח בשמחת תורה וזה מה שהוא עשה והוא הצליח להדביק את כל מי שמסביבו בצורך לשמוח ולרקוד.

כשעייפתי מדי הוא שלח אותי לישון בבית של אחת מנשות המושבה שגרה בסמוך לבית הכנסת והוא והילדים – ההורים שלכם – המשיכו ולא ויתרו עד שהגיעו חברי המניין למנחה. ההקפות האלו נמשכו במשך תשע שעות לערך ואני בטוחה שהן העיפו את הגג של בית הכנסת הישן והטוב במושבה אל על וניצחו את כל הדינים וביטלו את כל הגזרות ובאותה שעה שהייתי יושנת על מיטתי אשר על הבימה בעוד בעלי וילדיי חגים סביבי בריקוד שקט ושמח ואני מונחת שלווה ושקטה בינהם, ירדה פתקא טבא מהשמיים ובה היה כתוב כי השמחה ניצחה את כל הגבורות ומתנה ירדה לעולם, מתנה שאני זוכה להסתכל בה עכשיו והיא ממלאה אותי שמחה ואהבה אינסופית".

– "מה המתנה הזו?" שאל מענדי.

– "אתם".

באדיבות מגזין 'עטרת חיה', מוסף הנשים של בית משיח