בימים אלו שאמורים להיות ימי שמחה קבלנו כמה ידיעות מעציבות על פטירתם בטרם עת של ארבעה שלוחים מרחבי הארץ והעולם. מתוכם שליחה אחת. ראשי מינקוביץ מאטלנטה. אחת השליחות  שיגרה אלינו קטע שפורסם בפורום השליחות, שם מפורסם סיפור שריישי העלתה על סבא שלה. אחותה של ראשי מוסרת שסיפור זה מגיע מתוך רצון להעניק כח לכל האבלים – מתוך המסר שהותיר להן הסבא. זה שלאשתו, הסבתא, קראו ראשע – והכנדה – השלחה ראשי ע"ה השלום קרויה על שמה

שמחת תורה תש"ל: באש ובמים

נכתב על ידי ר' מענדל יעקובסון בשנת תשס"ז

הוא מתבונן באדם שרוקד כאילו אין שום דאגות בעולם. רגליו נוקשות בקצב שרק נפשו יכולה להפיק. הוא נראה כלהבה מפזזת בעולם עוד ועוד, שואפת למקום שמעבר למקום שאי פעם ידע. "וואו", חושב הנער לעצמו, "כיצד הוא מסוגל להיות כל כך שמח?"

"מי מסוגל?"

מופתע, בן הארבע עשרה לא הבחין שהוא שאל את השאלה בקול רם.

"מי?" חזר אביו על השאלה.

"היהודי הזה", הנער הצביע על הרקדן הנלהב. "הוא בוודאי האדם הכי שמח בעולם".

וכשאביו מפנה את ראשו לראות לאן בנו מצביע, הוא רואה את היהודי בעל הזקן השחור שחמישה ילדים נגררים אחריו, עיניו מתמלאות בדמעות והוא נאנח. "יהודי זה איבד את אשתו הצעירה (ראשא) רק לפני שישה ימים".

"אבל אם כן, איך הוא יכול להיות שמח כל כך ולרקוד כך?"

"משום שהיום שמחת תורה וזו מצווה לרקוד ולשמוח. זה מה שיהודי עושה; זה מה שחסיד אמיתי עושה".

למרות שהסיפור הזה ארע עוד לפני שנולדתי, שמעתי אותו פעמים רבות.

השנה היתה תש"ל. ביום השני של חג הסוכות, חסיד צעיר בן 42 איבד את אשתו במחלת הלוקימיה ר"ל.

כפי שהונהג על ידי הרבי, בכל שנה, בשמחת תורה, מאות חסידים צעדו למקומות קרובים ורחוקים לחגוג עם יהודים בבתי כנסת במרחבי העיר ניו יורק. יהודי זה היה אחד מחסידים אלו. בכל שנה בשמחת תורה הוא נהג לקחת את ילדיו הרכים לבית כנסת קטן במזרח פלטבוש, מקום בו הם רקדו עם התורה, שמחו ושימחו ביחד עם בני הקהילה. באותה שנה, תש"ל, היהודי נהג אותו דבר. הסבתא של הילדים, אם-אשתו, הלבישה אותם בבגדים חגיגיים ושלחה אותם עם האב למזרח פלטבוש.

זה היה בבית כנסת זה, שהדיאלוג בין האב לבנו התרחש.

אחרי שהריקודים הסתיימו במזרח פלטבוש, האב הצעיר וילדיו צעדו חזרה לקראון הייטס. הוא הביא את הצעירים שבילדים הביתה, לסבתם, ומיהר ל-770, שם התוועד הרבי במשך מספר שעות, דן בצדדים המורכבים של שמחת תורה והקפות. פארבריינגען כלל מספר שיחות שכל אחת מהן נחתמה בניגון. החסיד אשר אודותיו אנו מספרים, היה זה שהתחיל את הניגונים בהתוועדויות אצל הרבי.

בית מדרש ב-770 בשדרות איסטרן פרקוויי היה מלא עד התקרה;  אנשים נתלו בספסלי היציע ובקורות שונים, כפי שהם נתלו בכל מילה של הרבי. כשהרבי סיים חלק אחד מהשיחה, אנשים בקהל הביטו לכיוונו של האלמן הצעיר שיתחיל ניגון. מה שקרה לאחר מכן היה אחת החוויות הדרמטיות ביותר בחייהם של אלו שהשתתפו בהתוועדות. דקה נדירה של אמת…

דרך הדממה של אלפי בני אדם, קול עדין, אם כי נחוש החל לשיר: "מי ואדיום ניע פאטונים, אי ואגניום ניע סגורים", מנגינה רוסית חסידית תוססת שמשמעה "במים לא נטבע, באש לא נישרף". הרבי הביט כלפי מעלה אל החסיד במבט חודר, יודע, שאי אפשר לתארו.

לפתע, הרבי נעמד על רגליו מכיסאו, דוחף את הכיסא אחורנית בכזו עוצמה, עד שהכיסא כמעט נפל. הרבי החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחור, בריכוז ועוצמה מדהימים. עדים מספרים שבכל השנים שהרבי רקד, הוא אף פעם – מעולם לא רקד בצורה כזו.

בעוד הרבי מניף בזרועותיו, מנצח על השירה, הקהל נהיה יותר ויותר משולהב, חוזר שוב ושוב על המילים "במים לא נטבע, באש לא נישרף; במים לא נטבע, באש לא נישרף". מהר יותר, מהר יותר הם חזרו על המילים, כמו בטראנס.

אנשים תיארו אחר כך את המראה הבלתי יאומן של אותו חסיד שברירי שלא מכבר חווה חורבן טראגי, מתנועע הלוך ושוב – מוקף בגלי אנשים המונהגים על ידי הרבי בעצמו – שרים: "במים לא נטבע, באש לא נישרף", שום דבר לא יוכל לכלות את רוחנו – כאילו שהקב"ה לא לקח את אשתו, כאילו שהוא האדם החי השמח