…"אם כן נשאלת השאלה: מה עוד יכולים אנו לעשות שלא עשו עדיין?

ויש לומר שדבר אחד עדיין לא עשו והוא- עבודה של שמחה שכל כולה מכוונת להביא את המשיח.

בנוסף לכך ששמחה פורצת את כל הגדרים, כולל גם את גדרי הגלות, יש בשמחה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה…

מכל מקום, בדורות הקודמים, עיקר ההדגשה ב"שמחה של מצוה" היה על העבודה ואופן העבודה, היינו שהעבודה צריכה להיות בשמחה. לעומת זה, ההצעה המדוברת כאן אודות השמחה שתשמש כזרז בהבאת המשיח, שמה את ההדגשה על השמחה עצמה, שמחה בטהרתה.

(מובן וגם פשוט, שאצל יהודי, גם השמחה כשלעצמה קשורה עם עבודת ה' בתורה ומצוות, ככתוב "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". בכל זאת, יש להדגיש את השמחה עצמה, לא רק את הענינים המביאים את השמחה, אלא את השמחה עצמה- והשמחה תביא את המשיח).

אמנם, על פי זה מתעוררת השאלה: היתכן שבמשך כל הדורות לא השתדלו להביא את המשיח על ידי שמחה? גם לא אחרי הכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה"?!

המענה לזה ברור- כשנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות, כשכל בני ישראל נמצאים בגלות, וגם "שכינתא בגלותא", הרי מובן שמצד גודל צער הגלות, מן הנמנע שתהיה שמחה בטהרתה.

ובכל זאת, כיון שסוף סוף מוכרחים להביא את המשיח- לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על ידי השמחה, שמחה בטהרתה.

ובנוגע לקושי לעורר בתוכנו רגש של שמחה בטהרתה כשאנו בחשכת הגלות- הרי מכיון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש, נותנים לנו כוחות מיוחדים שבהם נוכל לעורר את השמחה בטהרתה. דבר זה הוא בכוחו של כל אחד. על ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה שלימות השמחה בכל העולם- אפשר כבר עכשיו לחוש רגש של שמחה בטהרתה, שהיא מעין ודוגמה של שמחת הגאולה.

והעיקר- שבמקום כל הדיבורים בנושא, והשקלא וטריא, יתחילו במעשה בפועל: לצאת בקריאה והכרזה להוספה מיוחדת בשמחה, שמטרתה להביא את המשיח. ובודאי שעל ידי זה יצליחו להביא את המשיח בפועל ממש ובזריזות הכי גדולה, "לא עיכבן אפילו כהרף עין".

ואם יש כאלה שאינם משוכנעים שזו הדרך להביא את המשיח- שינסו ויווכחו!

ועל ידי ההוספה בשמחה, נבוא לשלימות השמחה, שמחת הגאולה אשר אז "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"

בהצלחה!!!

(מתוך שיחה של הרבי- פרשת כי- תצא ה'תשמ"ח)