קודלי ביטש

המונח "חור" מיטיב להגדיר את החוף הנידח הזה שהגישה אליו עוברת דרך שביל מפותל היורד לו בין שני הרים. אי–שם בפסגת ההר, ממוקמת עיירה הודית קטנה אליה ניתן לעלות מידי פעם ולרכוש מוצרי יסוד, כלים וכדומה. אל המקום עצמו אין כל גישת כלי רכב ודווקא זה מה שהופך אותו ליעד מועדף למטיילים המחפשים נופש שקט ובראשיתי, אל מול גלי ים פסטוראלי שדולפינים שוחים במימיו וקופים מדלגים בין עצי הג'ונגל הסמוך. חופשה ללא רעש ומסיבות, במקום בו אין הרבה סכנות והכל קרוב. בשביל לצאת מן החוף הקטן עטור הדקלים ועצי הפרי נדרש טיפוס מייגע בן עשרים דקות. מציאות זו אופטימלית עבור הורים הבאים לחופשה עם ילדים למקום סגור אך פתוח ובטוח, אולם זוהי מציאות די קשה עבור שלוחים שמארחים…

משפחת מרילי

השליחה נטע מרילי גדלה בבית "דתי לאומי לייט" – כהגדרתה, ואת שנות הנעורים בילתה במסגרת לימודים לא דתית.

בגיל עשרים+ ירדה לתאילנד שם התגוררה כשנתיים עקב עבודתה כפקידת "אל-על". בבנגקוק נכנסה לבית חב"ד לסעודת שבת חמימה ומתוך התרשמות כבירה מהווי הבית היהודי: הילדים, האוירה והשירה החלה להתקרב ומשם התגלגלה למדרשת "פנימיות" ברמת אביב. עם ההתחזקות בא הרצון לנסיעה לרבי מה"מ, משא נפשו של כל חסיד – אותו אכן מימשה. לאחר מכן, לפי הנחיית הרבי מה"מ באגרות הקודש עברה ללמוד במדרשת "אור חיה" בירושלים. באותה תקופה הוצעה לה הצעת השידוך עם מי שיהיה לימים בעלה – הרב רועי. כבר אז היה ברור לשניהם כי עתידם נעוץ בשליחות. בעלה שהה קודם לכן בוראנסי וחפץ בשליחות נוסח הודו.

כשנישאו, ביררו עם השלוחים בפונה, הרב בצלאל ורעייתו רחל קופצ'יק, היכן לדעתם עליהם לפתוח בית חב"ד, והם הצביעו על רצועת חוף המצויה בין קוצ'ין לבומביי. רצועה פופולארית בקרב המטיילים הישראלים שאורכה עשרים וארבע שעות נסיעה, והיכן שהוא על שפתה יש להתמקם. הם התחילו לברר עם תרמילאים על המיקום הרצוי וההם טענו כי החוף בגוקארנה המכונה "קודלי ביטש" עולה יותר ויותר על מפת הדרכים של המטייל הישראלי המצוי. טיעון שאכן מוכיח עצמו בכמויות המטיילים בשטח ההולכת וגואה. כשכתבו על כך לרבי שליט"א מה"מ, נענו באיגרת בה הוא מורה לחסיד ללכת למקום הרחוק והנידח ולהביא משם את "האובדים והנידחים", באותה אגרת נדרש מן האישה למסור שיעורים ומן הבעל לפתוח בית כנסת; וכך נפתח לו הבית חב"ד העונתי שלהם בו הם מצויים חצי שנה: בין ראש השנה לפורים, ובמחצית השניה של השנה הם מתגוררים ברמת ישי שבארץ הקודש. זוהי שנת השליחות השלישית אותה הם עשו עם שני ילדים קטנים ומתוקים כשלאחרונה נוסף שליח חדש וזעיר למשפחה.

הקהילה

הקהילה מורכבת ממשפחות המגיעות על טפן לתקופות של בין חודש לשנה. גם מטיילים בגילאי השלושים ומעלה – אנשים מיושבים העובדים למחייתם בארץ ישראל אך חוזרים לגוקארנה בקביעות לנופש השנתי שלהם. כמובן, מופיעים מידי פעם גם צעירים שבאים והולכים, אך רוב הנופשים בגילאים בוגרים ורציניים יותר שאפשר להעמיק עימם ולקדמם. מאידך, מדובר באוכלוסיה שמאד אובדת – מבחינה רוחנית – ואינה מחפשת את בית חב"ד בנרות… זה אומר שצריך להתאמץ כדי שיתקרבו.

אולם הרבי מה"מ הורה להם כיצד לעשות זאת בהוראה לא מובנת בעליל: לפתוח גן ילדים. לנטע לא היה שום רקע, היא הגיעה עם תינוק בן חודש ופעוט בן שנה וכלל לא ידעה כיצד היא הולכת לממש את ההוראה. "אין פה 'קרביץ' לקניית ציוד… ולא הבנתי מה הרבי אומר" היא משחזרת, "ואז החלו להגיע ילדים שחיפשו תעסוקה וביקשו לעשות משהו".

השמועה שיש במקום גן הגיעה למקומות אחרים ועודדה מטיילים בעלי משפחות להגיע לכאן דווקא. לגן הייתה הצלחה רבה בברכת הרבי מה"מ והוא נפתח רשמית ביום 'השלושים' של השליחה מירה הי"ד שארף ולעילוי נשמתה. אתר השליחות של שליחות המלך בהודו, בו כל שליחה מכניסה תכנים, מאד סייע בידה. עד היום יש קשר עם אותם ילדים והם שולחים דרישות שלום חמות. זה היה בבחינת "והשיב לב אבות על בנים" כי בעקבות הילדים הגיעו ההורים. "כל סעודת שבת כולם הגיעו והתחושה הייתה של משפחה אחת גדולה. הילדים עזרו להכין את האוכל לפני: ביום חמישי הכנתי חלות עם הילדים כמובן, והפרשנו חלה, וההורים הגיעו בליל שבת נרגשים לאכול מפרי ידי ילדיהם. בגלל שהמקום הוא לא גדול מדי ומגיעים מטיילים והיו שני תינוקות המצריכים טיפול הייתי צריכה לשלב אותם בסדר היום של הבית חב"ד. אם היה זה יום בישולים הם סייעו וקילפו… התנהלו כמו שליחים קטנים וחשו סיפוק". מספרת נטע ושולפת סיפור שממחיש את ההשפעה של הבית היהודי אותו היא מדגימה: "אם אחת סיפרה, שביתה מצאה חוט שחור אותו ליפפה על היד באומרה 'עכשיו אני הרב של ה"בית חב"ד". לא לימדתי אותם על תפילין אך זה הוכיח לי עד כמה השהות, אפילו הסתמית, בביתנו משפיעה. בגלל שלל תפקידיי, אז לאחר שעות הפעילות הרשמיות של הגן הייתי אומרת שאין לי בעיה שישארו וישחקו, וזה מה שהיא קלטה והפנימה בזמן החלול הזה. לפתע קלטתי עד כמה הזמן הכאילו "ריק" משפיע עליהם וכך גם לגבי ילדיי האישיים, הקולטים הכל לטוב ולמוטב".

חשוב לציין כי מרבית ילדי הגן נמנים על משפחות מקיבוצים ומשפחות עם אג'נדות לא סטנדרטיות. ילדי הגן נשלחים בדרך כלל למסגרות לא רגילות כמו: בתי ספר דמוקרטיים, חינוך ביתי… ובקודלי ביץ' קיים מקבץ של כל הסוגים הלא קונבנציונאליים האלה. ספק גדול אם בארץ ישראל הם היו נחשפים ליהדות וחסידות.

אתגרים

המקום מספק הפסקות חשמל בשפע – למרות שבקודלי ביטש המצב יותר טוב ממקומות רבים אחרים בהודו.

קניות אף הן אתגר רציני. הן דורשות טיפוס של עשרים וחמש דקות במעלה הררי וסלעי אותו אי אפשר לעשות בכלי תחבורה כלשהו ואפילו לא עם עגלה… אם רוכשים דברים כבדים חייבים לדאוג גם לסבלים. כיום יש להם עובד העושה זאת עבורם בקביעות, ומידי פעם מטיילים טובי לב מסייעים בכך, אולם, תמיד צריך להיות מתוכננים מראש כי אין מכולת בפינה… לעומתם, המטיילים המתגוררים פה, שאינם צריכים מצרכים רבים לצורכי ארוח בכמויות, רואים באי הנגישות מעלה ועולים פעם בחודש לטיול נחמד של קניות בעיירה.

המונסונים המגיעים בתקופת החגים, אף הם מקשים על חיי השלוחים. מדובר על חום של 40 מעלות עם 90 אחוזי לחות. כשפתאום, ללא הודעה מוקדמת, מתחיל גשם "מטורף" כשכל טיפה דומה לדלי; ממטר סוחף ה'מפיל' בעוצמתו את חיבורי החשמל באזור. השנה, בשבת אחת הם עברו הפסקת חשמל שכזו שנמשכה משעת הדלקת הנרות עד למחרת אחרי הצהריים. עשרים ושלוש שעות של ניתוק.

בונוסים

"השליחות לימדה אותי לשחרר" משתפת נטע, אם בתחילה הייתי בוכה על כל הפסקת חשמל קצרצרה, היום זה קורה רק לאחר כמה שעות. בתחילה הייתי נמלאת גם כעס. כי מי שהכי משתמש בחשמל פה זה אנחנו ולפתע כמו להכעיסנו הכל כבה – אין מאווררים, אין מקררים, מקפיאים וכל האוכל שהוכן בעמל מתקלקל…

"בעבר הייתי נלחצת 'בוא ננסה להתקשר'… הייתי דוחקת בבעלי, היום השתניתי ואני לוקחת את התגובה הרגועה הזו גם למצבים לא צפויים ורצוניים בארץ ישראל ושואלת את עצמי: 'אני שולטת בדבר? יש לי דרך לשנות?' אם התשובה לשאלות היא שלילית אני עוזבת את זה. למדתי לשחרר בהרבה דברים ולעיתים תכופות, כשמשחררים ונותנים לקב"ה את המושכות הדברים מסתדרים". נטע מספקת דוגמא נוספת לכך בדמותם של ההודים שיכולים לקבוע סכום ואחר כך להכפיל אותו וכדומה, "בתחילה היינו ממש מתרגזים עד שהבנו שזו המנטליות שלהם ויש ללמוד להסתדר עימה" היא מסכמת.

דוגמא מאלפת לכך היוותה האפיזודה הבאה: בשנה שעברה היא הייתה צריכה ללדת, בני הזוג מרילי כבר הצליחו לארגן זוג שלוחים שימלאו את מקומם. הכל סודר על הצד הטוב: מימון, ויזה, כרטיסים… ואחרי כל הפרוצדורה הם קיבלו ביטול, שבועיים לפני מועד ההגעה. "אחרי כל הצער הגענו להשלמה שאם זה מה שהרבי רוצה זה מה שיהיה, אך נעשה מאמץ אחרון" נאנחת נטע וממשיכה, "שלחתי דואר אלקטרוני לכל מכרינו בשאלה אולי מישהו מכיר זוג המוכן לצאת לשליחות, וכשכבר התייאשנו הופיעו בהשגחה פרטית, הרב והרבנית בולטון מכפר חב"ד. תוך שבוע קיבלו ויזה וביצעו את השליחות על הצד הטוב ביותר, אנשים ממש אהבו אותם.

לסיכום, הבנו שזו הדרך, לעיתים אי אפשר לשלוט במצב".

"עסן עסט זיך"

"האוכל הוא אתגר רציני" מכניסה אותנו נטע למטבחה ומספרת כי השליחות נתנה לה רוב טוב בתחום הקולינארי והבריאותי. היא למדה לגוון ולהגיש את "אותה גברת בשינוי אדרת" בתחילה היה קשה להתמודד, אשה צעירה המכינה ארוחות זוגיות צריכה לפתע להכין ל–70 סועדים! וכמה שלא הכינה הכל היה נגמר…

אולם, אט–אט למדה והתנסתה על המטיילים והיום תוכלו לאכול אצלה "צ'פאטי" (לחם הודי) ואפילו אורז הודי שלמדה להכין. ההודים הם טבעוניים, כך שהרבה מטיילים באים לבתי חב"ד כדי לטעום טעם בשר כשר, אולם דווקא בחוף שלהם, לשם שינוי, המסעדות המקומיות מלאות בשר בשפע. הרב מרילי עדיין אינו שוחט, כך שכל הטבעוניים והצמחוניים באים לבית חב"ד הצמחוני שלהם.

נטע מספרת לי על השבת האחרונה שלא הייתה בעונת השיא, בו יכלה להתחשב בבקשות מיוחדות. היא ארחה משפחה טבעונית שלא אוכלת ביצים וגלוטן והכינה תפריט שלם ללא דגים, ביצים, קמח… מלבד חלות שאפתה ועליהם לא וויתרה כמובן. היה זה פרוייקט רציני ובפרט כשהגיעה לשלב הכנת הקינוח… לבסוף, פרות עם ג'לי (אותו הביאה מהארץ) 'סגרו' לה את התפריט המושלם.

החיים עם מוצרי בסיס הרגילו את משפחת מרילי לאכול אוכל בריא. כיום הם שמחים שאין להם את כל המותרות. וגם בארץ ישראל הם משתדלים להכין כמעט הכל לבד ומרגישים "כמה הקיבה זקוקה לאוכל הנקי". אפילו סלט חומוס הם מכינים בארץ ישראל באופן עצמאי לאחר שגילתה כמה מרגרינה מכיל סלט החומוס הנמכר בחנויות. כן, ההרגל עושה את שלו וברמת ישי הדגים תדירים על שולחנם כבגוקארנה.

נטע אף פרסמה בעבר באתר "נשי ובנות חב"ד" כתבה בה הסבירה כיצד מגדלים תינוק ללא בשר וחלב (ילדיה רגישים לחלב), וללא מטרנה ותוספות למיניהם. אלא עושים לבד והתוצאה – שאינה כרוכה במאמץ מיוחד – היא יותר בריאה ואף יותר זולה.

השליחות גם לימדה את נטע להכין הרבה אוכל ולהקפיא "ולעשות לבד ממקום שמח" – כדבריה, לולא השליחות היא לא הייתה יודעת ואף לא מנסה כנראה.

"הום סקולינג"

נטע למדה מנהל וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, מאז ומתמיד 'בנתה' על המעון והגן שיגדלו עבורה את הילדים והיא, חשבה, תבנה לעצמה קריירה; ולפתע, בבית חב"ד גילתה שאם היא לא תיתן ותספק לילדיה מה שהם צריכים, איש לא יעשה זאת! היא ממש לא ידעה כיצד תסתדר בשליחות עם תינוקות ופעוטות הדורשים את שלהם. כשהסיחה את חששה בפני שליחה אחרת, ההיא סיפרה לה שלא הייתה מסוגלת לחשוב על להיות הכל "ולחבוש את כל הכובעים" והחליטה להביא גננת. אולם, הדבר לא עלה בידה ולבסוף גילתה שמשרת הגננת זה ה"כובע" שאותו היא הכי אוהבת! למרות זאת, נטע חשבה שהדבר נכון עבור אותה אחת בלבד – היא, אינה יודעת להתעסק עם זה.

כיום ברירת המחדל הפכה להנאה צרופה והיא ממש רווה נחת בראותה את תוצאות ההשקעה שלה בילדים, ומודה לה' על הזכות לגדל את ילדיה בעצמה מבלי למסור אותם לידיים אחרות. "יש שבירות, ולפעמים ילד יכול להוציא מן הדעת" אך זה עדיין באין ערוך ממצב בו אם עובדת עד שעות אחר הצהריים ורואה את ילדה לשעתיים ביום" נטע מצדדת בעובדות, "משפחות רבות כאן עושות את החופש הזה כי ההורים בחיי השגרה לא רואים כמעט את הילדים". המציאות מביאה לכך שהורים היום לא יודעים איך להתמודד עם עצמם ובשרם, מהותם, ורק מחפשים להיכן לשלוח אותם… ורואים לאן הדור הזה מדרדר.

"מניסיון זו זכות לגדל את הטף בעצמנו ולשלוט לגמרי במה שהם רואים, אוכלים ולומדים. זהו אתגר שהפך ממינוס שלא ראיתי את עצמי עומדת בו, לפלוס ענק".

שלא תחשבו שהיא אינה מתמודדת עם חינוך דור הגאולה, נטע פעם חשבה שמול אורחים לא מחנכים… אך מה לעשות כאשר אורחים לא מפסיקים להגיע וכי לא תחנך?! היא למדה שכאשר היא אומרת משהו ועומדת על כך, יעריכו אותה יותר מאשר תוותר ולא תציב את הגבול שהילד בודק.

שליח לבדד ישכון

בשנה הראשונה היה קשה ליצור קשר עם העולם החיצון והבדידות הורגשה, היום עם אמצעי התקשורת והידידות עם שליחות נוספות היא הרבה פחות מורגשת. הרבה שליחות הפכו את הבעל ל"חברה הטובה", אולם לא כל הבעלים ניחונו בסבלנות לשמיעת כל סיפורי הנשים לפרטיהם…

נטע מרגישה כי "תמיד יש את הצורך לפרוק. בחיי שליחות את במדים של שליחה ואינך יכולה לספר לכל מטיילת מה עובר עלייך… ומאידך צריך להוציא ולשתף" מסבירה נטע את הצורך אותו ממלאים ההתוועדויות, כינוס השלוחות והטלפונים עם עמיתות לשליחות העוזרות הרבה. אל דאגה, הבדידות נעלמת מעצמה עם הרחבת המשפחה ותנועת המבקרים בבית חב"ד שהולכת וגדלה.

חיי שליחות במזרח מציבות את בני הזוג כמעט בכל שעות היממה תחת קורת גג אחת. "יש שלוחים שהמציאות הזו, אליה לא הורגלו קשה להם בתחילה, אך בהמשך הקשר היומיומי והשותפות ההדוקה תורמים הרבה מאד לקשר ולאחדות הזוגית. וזה מענק נוסף אותו מקבלים השלוחים" מטעימה נטע בחיוך.

בית פתוח

אני מתקשה להבין איך ניתן לחיות את החיים הפרטיים בתוך שטח ציבורי של בית חב"ד. זה כמו לחיות מול מצלמה או לחיות כדג בתוך אקווריום כשכולם צופים בו… נטע מסכימה איתי ומודה שיש אורחים שנכנסים לקרביים – פותחים מקרר וארונות… או עושים סיבוב בבית הפרטי כבאתר תיירות. וזה קשה. מאידך, במה שתלוי בפרטיות הילדים הם קבעו שעות מנוחה וזמנים בהם מצויים בחדר, ושעות נפרדות אישיות אותם מקבל כל ילד עם כל אחד מהוריו. השעות והסדרים האלו מרגיעים מאד את הקטנים ומספקים להם את תשומת הלב האישית והסדרים להם הם זקוקים בתוך המרחב הציבורי. "אנו מאד מקפידים על כך ועל הטיול היומי למשפחה בלבד, אליו אנו יוצאים מידי יום בשעה קבועה" מדגישה השליחה.

"כי הם חיינו"

"השליחות תרמה לי המון מבחינה רוחנית" מתוודה נטע "אנשים יכולים לחשוב: מסכנה, איזה מקום בחרו להם, ואין בשר וחלב ועוד…" ועם זאת, כל החיות שלנו היא מפה! גם החודשים בארץ ישראל הם 'בדרך' לשליחות – כל הזמן חושבים על השליחות. ולא היינו כאלה מלכתחילה…. בחודשי המגורים בארץ ישראל קלטתי שאת החיות הרוחנית שלי אני מקבלת בשליחות – בשיחות עם המטיילות ועוד.

השנה עבדנו הרבה על קישור יהודים עם הרבי מה"מ דרך ה"אגרות קודש", לא הבטנו על המראה החיצוני ונתנו לרבי לעשות את שלו, והוא עושה. גם הקשר האישי שלנו עם הרבי הרבה יותר חזק בזכות השליחות, רואים איך דברים מסתדרים על הצד הכי נכון, אפילו אם בתחילה המצב נראה לא טוב, אך לפתע מקבל תפנית ומתרחשים ניסים על ימין ושמאל. אנו לא רואים את החיים בלי שליחות, וזה באמת ה'דלק' שלנו. אנו שמחים בזכות, עם כל הקשיים!".

ויש קשיים. נטע מחזירה אותנו אל אותה השבת בה הייתה הפסקת חשמל בת עשרים ושלוש שעות; וכי תשאלו מה אכפת ליהודי שומר שבת מהפסקת חשמל? אלא שמה שאירע הוא שהפלטה החשמלית לא עבדה והחמין החמיץ; הסלטים התקלקלו – כי המקררים לא עבדו; והפריזרים הפשירו, מה שאומר שלא היה יותר מידי מה לאכול באותה השבת… "היו אז הרבה חבר'ה דתיים ששפעו רחמים ולא הבינו איך אנו שורדים. גילויי רחמים כאלו באמת עלולים להכניס לדיכאון… אך כשחזרנו לשפיות – עם חזרת החשמל – חשבתי לעצמי: 'הם ממש אבודים ומחפשים את עצמם עדיין, ולי הם אומרים שאני מסכנה?! אולי התנאים הגשמיים שלי לא משהו, אבל איפה אני ואיפה הם'"…

טיפ ליוצאת

נטע תורמת מנסיונה המלצות לאותן קוראות המתעתדות לצאת ממיצרים אישיים ולצאת לשליחות המלך. היא פותחת בהתרעה שלא להתרגש מהתחלות קשות: "צריך להיות מאד חזקים בשנה הראשונה, לכולם היא קשה! מקום חדש, מנטליות, משברים". היא מדגימה באמצעות הקושי האישי שלה: "בשנה הראשונה כל היום הייתי במטבח. אמרתי לעצמי 'איפה אני ואיפה שליחות?'… כתבתי לרבי ונעניתי בתשובה שתוכנה היה כי שליחות זה לפתוח בית יהודי כשר – וזה עצמו מ–א–ד קשה כשאין את התנאים. אבל זה מה שהרבי רוצה, וכשזה יהיה האור יפוץ מאליו החוצה!

הרבי בעצם אמר לי: 'מה חשבת שתפתחי מדרשה?, שתגיעי ויעמדו אצלך בתוך לשים 'סרטוק' ופאה?'… אם אזכה, יהיה לי בית יהודי כשר שכל אחד יוכל לבוא אליו ולהרגיש בו בבית. כששחררתי והבנתי שזו מטרתי פתאום ראיתי דברים: כשאני בוררת מזון עם מטיילת השיחות הן עמוקות. מטיילות שחוו כאן חיי טהרה במסירות נפש שומרות איתי על קשר עד היום כי כאן במקום הנמוך הזה חשו את הנשמה הכי חזק מאי–פעם! איפה זה עומד לעומת שיעור בנאלי?

ואם בזכות האוכל הכשר, הטעים והמושקע מישהו ניצל מאכילת טריפות – האם זה כלום?! לפתע יצאתי לחרות מחשבתית והבנתי שזה מה שהרבי בעצם רוצה, את הדברים הקטנים והפשוטים של הבית היהודי–חב"די".

"משיח –  אתה מלך!"

מול הבית חב"ד בקודלי ביטש מתנופף לו דגל משיח שגורם לבאים בשעריו לפתוח במהרה בשאלות על המשיח וזהותו. בני הזוג מרילי מדברים ומסבירים מושגים בהרחבה, והכל דרך השער לכל ענייני השליחות בדורנו – משיח. מי שמתעניין בעיקר הינם אנשים שהיה להם קשר עם הרבי מה"מ בעבר. "כאן ה"אגרות קודש" מהויים קרש קפיצה לעניין", למול תמיהתי נטע מבהירה, "ברגע שאדם מקבל תשובה מדוייקת הוא מתחיל לשאול שאלות"…

בית שניצב על נס

"ניסים יש בשפע" מודיעה השליחה ובוחרת לספר על המבנה. כשהגיעו לראשונה, לא היו הרבה אופציות ומחוסר ברירה שכרו שני חדרים ב'גסטהאוז' (בית הארחה), חדרים סמוכים שלהם מרפסת משותפת. חדר אחד שימש לשינה, משנהו למטבח, והאורחים אכלו במרפסת. מחוסר ברירה אחרת במקום, הם התנהלו כך משך כל העונה.

היו נכנסים כשלושים אורחים, סועדים, שומעים על ה' ומשיחו ולאחריהם נכנסת 'נגלה' נוספת… "הבנו שלשנה הבאה חייבים למצוא מקום מרווח יותר, אך לא הייתה שום אופציה אחרת", מתארת השליחה את מורכבות המצב. "הצענו לבעל המקום לשכור את כל המבנה ולשבור קיר באמצע בכדי ליצור חלל מרווח. אבל הוא ביקש סכום עתק עבור הריסת הקיר. כתבנו לרבי ונענינו במכתב מאותו תאריך (!) בו הורה לעזוב מיד ולחפש מקום חדש. קראנו וידענו שאין מקום כזה בנמצא על פני חופינו… היה זה שבוע לפני הנסיעה ארצה ולא ידענו כיצד נחזור לעונה הבאה עם שני ילדים וללא מקום הגיוני". כך ניצבו הרב והרבנית מרילי מול שוקת שבורה ועם הוראה תמוהה.

"בהתייעצות עם המשפיע קיבלנו הוראה לציית להוראת המשלח ולעזוב מיד. עזבנו וכעבור מספר ימים בעל המקום הקודם פונה אלינו: 'החלטתי שאני בונה לכם מקום במיוחד. אצוק כאן בטון ואבנה לכם חדרים ומרפסת גדולה" הצביע על הקרקע ותיאר את המבנה אותו יקים על תילו. בעלי שנדהם, התעשת מהרה והגיב שאם ברצונו לבנות לנו מה שהננו רוצים, שיבנה גם בפנים כרצוננו – שרותים ליד החדר ושרותים לאורחים וכדומה"… וכאן נעבור להפתעה: המחיר שביקש עבור הבנייה כולה היה מחצית ממה שדרש עבור הרס הקיר ב"גסטהאוז" הישן. ביום הנסיעה חזרה הם סגרו חוזה אצל עורך דין ושעה לאחר מכן היו בדרכם לשדה התעופה… בשליחות, רואים ניסי ניסים ולא רק בחודש ניסן.

הבן החמישי

כאמור משפחת מרילי נוהגת לצאת לטיול יומי, מידי ערב הם יוצאים עם הטף בשעת שקיעה. משפחה חב"דית בחוף נידח בהודו, אינה חזון נפוץ ובזכות כך לא נדיר לראות מטיילים השולפים מצלמות מן התרמילים  ומצלמים את המראה הייחודי.

"ערב אחד, בא אדם וצילם אותנו ללא הרף ומקרוב" מספרת נטע על מקרה אחד הזוי למדי, 'פלשים' לתוך העיניים, עושה 'זום' עליך… באיזה שהוא שלב זה התחיל להימאס… סוף–סוף הוא הלך ללא אומר ודברים". למחרת בצהריים, אל בית חב"ד נכנס יהודי ממוצא רוסי עם כיפה על ראשו שעליה כיתוב של "איחוד הקהילות" בברית המועצות לשעבר. הוא עמד נרגש למראה תמונת הרבי שליט"א. חוץ מ"שלום" לא ידע לומר דבר וכל נסיונות התקשורת עימו עלו בתוהו.

לבסוף הופיע חברו, הלוא הוא מיודענו – הצלם של יום האתמול! שהודיע חגיגית כי בא לתרגם את הרוסי – מרוסית לאנגלית ולהיפך. היהודי מרוסיה החל לספר כי יש לו בת ברוסיה ובת בארץ ישראל"… הרב מרילי הגיע למסקנה שלא הגיע לכאן לחינם והציע לו להניח תפילין.

הרוסי עם הכיפה ידע במה מדובר אך מיאן להניח כי חש שזה קדוש מידי, הוא מניח רק בבית כנסת! השליח הסביר לו באמצעות המתורגמן כי הדבר אינו פוגם בקדושת התפילין. הצלם החל לשאול מה הם תפילין ומה משמעותם, הסתבר כי מעולם לא חגג בר מצוה. בגיל 43  חגגו בקודלי ביטש את בר המצוה של הצלם בהתרגשות גדולה וכאן התהפכו היוצרות ומשפחת מרילי החלה לצלם אותו מכל הכיוונים… הוצאה עוגה והשמחה הייתה רבה.

למחרת הגיע שוב וכעת ההינו לשאול מדוע צילם אותם שלשום לרוב. הוא אמר כי התקשה להסביר לחברו מי הם ומהו בית חב"ד – כי הוא בעצמו לא ידע מה 'דוסים' עושים בהודו ובאמצעות התמונות הצליח להעביר את המסר ובזכות כך לצאת לבסוף מגדר 'קרקפתא' (ההגדרה ליהודי שלא הניח תפילין מעולם).

"ובאו האובדים"

הרבה אירופאים המסתובבים בהודו, מגלחים את שער ראשם ומתעטפים ב'סארי' – לבוש הודי. ערב שבת אחת נכנסת מגולחת ראש אחת, מורידה את הנעליים ואומרת בעברית צחה: "שבת שלום! אפשר ליטול ידיים?". אין הרבה שמשתמשים במונח הזה, המקובל בדרך כלל בקרב שומרי מצוות. היא כמובן הוזמנה והצטרפה וגילתה בקיאות מדהימה בברכון. מהר מאד החלה לשאול שאלות עמוקות והוזמנה לשיעור למחרת.

ביום ראשון אכן התייצבה לשיעור והחלה לשאול שאלות אישיות. הוצעה לה חברותא אישית… מן הדברים הסתבר כי מוצאה ממשפחה דתית חזקה, הייתה בהרבה מדרשות ומאד–מאד מבולבלת. בקודלי ביטש יש קורסים של עבודה זרה והיא "נדבקה" לקורס מסויים. היא הייתה מגיעה כל ערב עם שאלות באמונה ובלבולים, ושיטת העבודה זרה הזו מאד הייתה נראית לה וחיכתה במיוחד לבואו של מוסר הקורס ה"דגול".

ערב אחד השתתפה אצלנו בשיעור בו צוטטו דברי אדמו"ר הזקן שאפילו קל שבקלים אינו כופר בה' ומוכן למסור את נפשו על כך. היא הצהירה שבמקום לימודיה יש פסל ואם יבקשו היא תשתחווה, רח"ל. מוסר השיעור אמר לה שאולי אינה יהודיה, אמירה שהרגיזה אותה עוד יותר… אך היא המשיכה להגיע ולפסוח על שני הסעיפים. שבת אחת הופיעה לתפילת "קבלת שבת". היה דחוס בעזרת הנשים (כרגיל באות לתפילות יותר בנות צדקניות  מבנים…), התחילו "לכה דודי" ולפתע נפתח אצלה הסכר והיא התפללה ברגש מתמוגגת בדמעות, קולטת לפתע שהיא יהודיה ולכאן היא שייכת בכל נימי נפשה. לימים תפשה את ה'מסטר' של העבודה זרה משתכר ועושה שטויות וכל התאוריה הנפלאה התנפצה לרסיסים מול התנהגותו המבישה…

את סיפור השליחות שלה מסכמת נטע באומרה: "אין לנו מושג מה עובר על אנשים, אפילו תפילה רגילה בשבת 'סתמית' יכולה לעורר את הנשמה מן הזוהמה העוטפת. יהי רצון שכל האובדים והנידחים ישתחוו לה' בהר הקודש, בירושלים הבנויה עוד השנה".

השלוחים לא נחים וכעת בונים מקווה טהרה בקודליביטש. תרומות יתקבלו בשמחה לחשבון 01238075 סניף 637 בבנק לאומי. להזמנת התועדויות ברחבי הארץ עם נטע:
050–7671341