את קמה בבוקר. איזה מרוץ!!!

השעון מצלצל שש (אולי אפילו לפני זה…) ואת כבר על הרגליים. "ילדיייים! בוקר טוב, מודה אני". שקשוק ה'נעגעל וואסער' נשמע בחדרי הבית. מענדל לא רוצה לקום, ולמושקי כאב בטן מסתורי שיסתדר עם ליטוף וקצת אמפתיה. יוסי סתם מתנהל בעצלתיים ולאה'לה מגיעה אלייך עם פתק רב סעיפים מהמורה.

בין אם הסנדויצ'ים מוכנים מאתמול או מהיום, את מחלקת אותם לחבר'ה. "איפה התיק שלי?" שואל יוסי בקול מנומנם. את רוטנת קצת בשקט. מוצאת ליוסי את התיק, שותים משהו, אוכלים משהו חיבוקים לכולם. "להתראות  ילדים…" גם את בדרך החוצה. טאטוא לבית, להפעיל מכונה. הספקת להתפלל לפני, או שתעשי את זה באוטובוס וקדימה.

העבודה גם היא דורשת ממך כוחות. את נכנסת לכיתה, מחייכת, מעירה, בודקת מסבירה, נכנסת לכיתה, יוצאת, מצלמת דף עבודה, יום ארוך כל כך! ואחרי זה (אם עוד לא התעייפת מלקרוא את הרצף הזה…) את מגיעה הביתה. מחממת לכולם את האוכל שבישלת בלילה.

אחר הצהריים בבית, כאילו התחלת יום עבודה חדש. לשחק, לשמוע, לספר, לחבק, לענות, לשאול.

ארוחת ערב, קריאת שמע. ו…שקט.

רגע! בעלך נכנס הביתה ואת שוב מכינה, שומעת, משמיעה, מסדרת, משלימה חת"ת ומי יודע אילו עוד אלף דברים שכתבתי ברשימה הארוכה… את המרוץ הזה עוברות בצורה זו או אחרת כל הנשים בעולם, כל הנשים היהודיות בעולם וזה עוד יותר דומה לגבי כל הנשים החרדיות בעולם.

אז במה נפלינו? מה שונה במרוץ שלנו?

רגע, רגע, בעצם…

זה מרוץ או שמא מסלול?
משהו שחייבים ואין ברירה וקשה ומיגע או שליחות?
אני מכהנת בבית כמשרתת? או משרתת בבית ככהן?

אז בדבר מלכות של משפטים הרבי שליט"א מסדר לי ולך את הבלגן.
הכול בעצם שאלה של זווית מבט. דרך המשקפיים של מי אנחנו מסתכלות על מה שקורה כאן?
בפרשת משפטים הרבי לוקח את הסכם שביתת הנשק בין ברית המועצות לארה"ב ומראה לנו איך היא נדבך נוסף בגאולה; יותר מזה, הרבי לוקח את הזמן שזה נעשה בו והמיקום, ופותח איתם שיחה!
"המאורע שארע בערב שבת זה,  שבו התאספו והתכנסו יחדיו ראשי מדינות גדולות וחשובות בעולם, ובראשם נשיאי שתי המעצמות הגדולות, והחליטו על תקופה חדשה… ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם… וביטול כלי הנשק ועד לשלום ואחדות… וכיון שבימים אלו מחליטים ומכריזים ראשי המדינות בעולם על דבר צמצום וביטול כלי נשק וההוספה בהעניינים הדרושים לקיום כלכלת המדינה והעולם כולו – תוכן היעוד 'וכתתו חרבותם לאיתים'… – הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקינו."
בנוסף לבשורה המדהימה שיש כאן, על הצעידה של העולם כולו לקראת גאולה ותחילת קיום הייעוד של "וכתתו" יש כאן הוראה לגבינו. מבט אחר ולא רגיל על המתרחש בעולם.
והמבט המיוחד הזה מגיע גם אלינו. הנשים הצדקניות שמגדלות את הדור שיקבל פני משיח, את העיניים שיזכו לראות את הרבי מתגלה. הי, זה אנחנו! תודי שזה כבר נשמע אחרת…
כי מבחינת הרבי שליט"א אין משרתת בבית. בעצם, אין כאן בכלל בית, אלא מקדש. ואת (כן, את!) ואני (אני?) מכהנות בו ככוהנים.  הרבי לא מתמקד על דור מפונק, חשוף לפיתויים, ומי יודע מה עוד… אלא דור מדהים עם עוצמות אינסופיות של אמונה והתקשרות, דור שרוצה לשמוע. דור שכולם בו מדברים חסידות. לא דור הממתקים והשפע אלא דור שטועם מהמעדנים כעפר. זה ברור שכך הרבי מסתכל על הדור שלנו.
כמו שהרבי תמיד רואה בכל ניסיון – אתגר ובכל דבר את הקשר לגאולה האמתית והשלימה.
את קמת הבוקר ליום שבו הרבי מתגלה. "ילדים, בוקר טוב!" נכון שזה נשמע אחרת כשאת חושבת על זה שבאמת הבוקר הזה אמור להיות הכי טוב בעולם. ולהתראות… רק עם משיח. מה זאת אומרת? שבעתם ילדים? רעבים לסעודת שור הבר ובלויתן. נכון?
ופתאום מענדל, מושקי לאה'לה ויוסי נראים כל כך אחרת. אני לא מחנכת כאן סתם 'בני תורה' או תלמידי חכמים. זה הדור שיראה פני משיח. אז בטח שהם לא מופרעים אלא  נמרצים. קיצוניים? בטוחים בדעתם. מאמינים. מקוריים, יצירתיים. אני לא סתם מציבה גבולות אלא מחנכת. מי הדליק כאן את האור לפתע?לאן נעלם כל החושך? אפילו עליית המחירים המסורתית במכולת נראית אחרת כשתגידי בחיוך. "נו, זה מסימני הגאולה." ואילנה המוכרת המשופשפת שממש לא התחנכה בבית רבקה תחרה אחרייך ותענה לך: "אמן! נשמה, רק שיבוא כבר! איך אתם אומרים? יחי המלך!"
העולם מוכן לגאולה, כבר אמרנו?
אופס, מענדל שוב אמר מילה ממש לא לעניין. נעיר לו כך: "חמוד, הפה שלך עוד מעט ילמד תורתו של משיח. יגיד פסוקים לפני הרבי, מתאים לך לדבר ככה?" (אני אמרתי את זה? וואו) הבעל רוצה שוב לצאת לשיעור ואתמול הוא דיבר עם מקורב עד מאוחר ושלשום… בדרך כלל את נותנת לו ללכת. סוף סוף את חסידה של הרבי. ברור ("אוף. תמיד הוא יוצא. ומה איתי? נופש יש להם בכל השיעורים האלה… רק אני נשארת פה עם כל הכלים…"); היום המנגינה אחרת. הרבי גאה בך. הרבי לא רואה בך רק אשת שליח. לא ולא. "בוודאי בטוחות הן" הרבי רואה בך האדריכלית של הדירה בתחתונים. "אשת חיל עטרת בעלה". איזו זכות! והוא יוצא בחיוך. את כבר לא מסכנה. זו הזכות שלך.
אני רואה אותך לוקחת את התיק ("כמה שזה יעלה – נשלם. השקעה שווה") הפאה לראשך והתינוק כבר בעגלה ואת יוצאת לאופטיקה. איפה קונים כאלו משקפיים. רק תגידו? איך מדליקים את האור הזה שהופך כל אבן ותהליך בעולם ובעולם הקטן… לגאולה!?
את יכולה לחזור אחורה. להוריד את התיק ולהתרווח על הספה עם הדבר מלכות של השבוע מנ"א ונ"ב, ללמוד אותו ולחשוב איך להוריד אותו למעשה וכשתסיימי, תסתכלי על הרבי ותדעי שאת בדרך (והרבי יארגן לנו גם איזו קפיצת הדרך לביהמ"ק.) לקנות משקפיים… של גאולה.

(מסרים מה"דבר מלכות" של פרשות משפטים, בא-בשלח ה'תשנ"ב)