-
פסיכותרפיה בראי החסידות: פרשת בהר
כדי שנהיה ראויים להם אנחנו חייבים לגרום להם לחוש ראויים! כשנראה אותם ונניח את צרכיהם לפני צרכינו הם יחושו ראויים! לקריאה
שלום לכולם
אנו עומדים בסוף השבוע ה-33 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.
הציפיה הגדולה לחזרת החטופים/ות מלווה אותנו מאז שבת שמחת תורה, אין יום ואין רגע דל שבו אנו לא מצפים מייחלים ועושים ככל אשר לאל ידינו למענם כל אחד ואחת בדרכו/ה שלו/ה האחד מתפלל, האחר נותן צדקה, זה מפגין, וזה נוסע לבקר את משפחות החטופים, הצבא עסוק בהגברת הלחץ הצבאי והדרג המדיני בניסיון להגיע לעסקת חטופים, הקריאה להגברת האחדות למען השבת החטופים לא פוסקת לרגע ובעצם מה לא נעשה עבורם!
ובכל זאת הם עדיין אינם אתנו והלב שותת דם בכל רגע שעובר עליהם שם במנהרות חמאס בתנאים לא אנושיים בלתי נסבלים ובאכזריות שאין כדוגמתה…
אני ארצה להתייחס אל הפן האנושי הקיים בעם ישראל הנפלא ושל העולם כולו הרואה בסבלם של החטופים ולבו יוצא אליהם, אין בכוחנו עוד לשאת בסבל הנורא שעובר עליהם ופוקד אותנו בידיעה שאין לנו 'דרך קסם' להגיע אליהם ופשוט לשלוף אותם משם, כולנו מייחלים לנס שיקרה ונשוב לראותם בריאים ושלימים, אבל בינתיים החוסר אונים, התסכול והייאוש פוקדים אותנו!
מצב זה מוציא מאתנו זעם, תסכול והתפרצויות בכל פעם בה מגיעה איזה שהיא ידיעה אודותם, סרטון מרושע ואכזרי שמוציאים אויבנו, הסרטונים שהתפרסמו מתיעוד בשבת שמחת תורה שיצאו בשבוע האחרון הוציאו מדעתו את כל מי שצפה בהם, כך שבכל פעם בה רק מתחילים לדבר על עסקה אפשרית המשפחות היקרות דרוכות ומיד יוצאים לרחובות לזעוק את זעקתם בניסיון לא לפספס את הרגע..
ברגע זה יוצא לו הרגש האנושי והחמלה שבנו ופורצים מאתנו, ובקול לא לנו אנו זועקים ממעמקי נפשנו זהו די מספיק, חייבים, אבל ממש חייבים לעשות הכל אבל הכל ממש כדי להשיבם עכשיו ועכשיו ממש!
הלב האנושי והרחום שלנו לא מאפשר לנו לעמוד מנגד ולהישאר אדישים למצב הנורא הזה, בו משפחות החטופים עוברים שבעה מדורי גיהינום כל יום כל רגע שיקיריהם שם, הסבל מתגבר ונעשה מזמן כבר בלתי אפשרי.
אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות עבורם, עבורנו בכדי להקל במעט את הסבל הנורא שפוקד אותנו ועובר עלינו בעקבות המצב המורכב כל כך שנקלענו אליו?
בשורות הבאות אנסה לתת מבט נוספת למצב משברי הנחווה בנפש האדם, מה עובר עליו? ולמה הוא זקוק מאתנו באותם רגעים? דרך נקודת מבט הנשקפת מפרשת השבוע מהפן החסידי והפסיכותרפי.
החזקה רגשית לעומת שימוש באובייקט!
השבוע נקרא בפרשת בהר
אחד הנושאים החשובים הכאובים והמהותיים בפרשתנו הנו 'משבר כלכלי' המתרגש על אדם. התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג באנשים שנקלעו למשבר כלכלי כפי שמתארת זאת התורה.
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח).
אחד המאפיינים העיקריים במשבר כלכלי הנו המשבר הנפשי הנלווה אליו. הערך והדימוי העצמי של האדם המתמודד עם משבר כלכלי נפגע, בהתייחס לתקופה בה היה נתון במצב כלכלי טוב. החוויה הנפשית רגשית בה הוא נתון מלווה בבושה גדולה מעצם המצב ומעצם המחשבה שכעת הוא יצטרך להיתמך ולהיעזר באחרים.
המציאות אליה התגלגל חדשה לו והוא לא מוצא בה ידיים ורגליים. הוא חש אבוד באפילה, מנסה למצוא כל דרך להסתיר את המצב מאחרים, ומנסה בכל דרך אפשרית להיחלץ מהמצב כמה שיותר מהר. כל יום שעובר עליו מלווה בתחושת כאב, כעס ותסכול, פחד וחוסר אונים.
הדבר המשמעותי שמחזיק אותו ומסייע לו להחזיק מעמד הנה התקווה שאוטוטו המצב יחלוף והוא ישוב למעמדו הקודם, ההבנה שהמצב הנו חולף ואינו 'בר קיימא' מעודד אותו.
אולם ככל שהזמן חולף לו ואין סימנים לשינוי הנראה באופק, אזי מתהווים סדקים בתקווה המיוחלת לשינוי ואט אט המצב הופך למשבר אקוטי והמשבר מתקבע ומופנם בנפש שכנראה זהו גורלי ואין את ה-לְמָה לקוות יותר.
כאן בא הציווי של התורה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ"..
ראשית התמיכה באדם הנופל למשבר כלכלי הנה החזקה!
רש"י על אתר כותב כך: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – "אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוּטַת הַיָּד. לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשְּׂאוּי שֶׁעַל הַחֲמוֹר: עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ. נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ" (ספרא על אתר).
הושטת היד השלוחה לאדם הנופל הנה -'גלגל ההצלה' של האדם הנתון במשבר. החזקה זו הנה מניעה של מצב אקוטי! שם המשחק הוא התזמון, כל רגע קריטי, כל שנייה חשובה.
האור החיים הקדוש כותב על המילים וּמָטָה יָדוֹ – "והחשיך אורו והודו".
האדם הנתון במשבר כלכלי מאבד את אורו והודו, החיוניות שבאדם כבה.
החזקה אין משמעה רק סיוע כלכלי על מנת להוציאו מהמשבר, החזקה הנה בעיקר בפן הנפשי רגשי. תמיכה נפשית ורגשית מהווים את הבסיס לתקומה מן המשבר.
אמפתיה, חמלה, שותפות בצער ובכאב, עידוד וחיזוק, יוצרים מרחב חדש בנפש האדם הנתון במשבר כלכלי. היכולת להיות שותף רגשי לצער הזולת מאירה את נפש האדם מחדש ונוטעת תקווה חדשה בלבו.
אחד המאפיינים העיקריים במשבר נפשי הנה תחושת הבדידות הרגשית. השותפות הרגשית מספרת על כך שאתה לא לבד! אנחנו לצדך, אנחנו רואים אותך, אנחנו נסייע לך. החיוניות של האדם מתחדשת עם עצם הידיעה שהוא לא לבד, שיש מישהו לצדו, שרואה אותו, שצועד אתו.
אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם, מבאר את מהות המעלה הגדולה המצויה במצוות גמילות חסד עם הזולת בכך שמעבר לנתינה הפיזית הוא גם מפייסו בדברים.
וכך הוא מבאר זאת (תוכן ערוך): גמילות חסד נפעלת על ידי התעוררות הלב שמתוך כך שגומל חסד בגופו עם הזולת מכיר הזולת בכך שהוא אוהבו. מצב זה יכול להתאפשר כאמור רק על ידי התעוררות רגש אהבה פנימי כלפי הזולת. השותפות הרגשית בכך שצער חברו נוגע לו עמוק בנקודת לבבו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהוא מפייס את חברו בדברים היוצאים מן הלב וחודרים אל לב זולתו. ובפרט כשמתבונן בכך שהוא עצמו היה יכול היה להיות במצב בו נתון הזולת, רק שההשגחה העליונה כיוונה שהוא זה שיהיה הנותן והזולת יהיה המקבל. (ספר המאמרים תש"ט).
זהו רגע מכונן בו האדם חש את כאב וצער הזולת וחובר אליו ממקום כנה ועמוק ומגייס את כוחותיו ורגשותיו למען הזולת לגמול עמו חסד בגופו ונפשו כאחד.
בהמשך לציווי "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" באים כאמור מיד שני הפסוקים הבאים: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (שם).
התורה פונה אל האדם שבחר לראות את מצוקת חברו והחליט לסייע לו במתן הלוואה. מצד אחד באמת יפה מצדך שבחרת לסייע לחברך בשעת מצוקתו, רק זכור! אל תנצל לרעה את מצבו בכדי 'לגזור עליו קופון' בלקיחת ריבית ממנו..
התורה פונה אל האדם ומזהירה אותו מפני לקיחת ריבית כחלק מהתגייסותו עבור הזולת! וכן ישנה את ריבית הממון המוכרת לכולנו במתן הלוואה. אמנם ישנה ריבית נוספת, ריבית זו מכונה בחז"ל 'ריבית דברים' המתייחסת להכרת הטוב וההודאה על מתן הסיוע הכספי שנתן האדם לחברו, אך גם ובעיקר למתן הסיוע הנפשי רגשי אותו העניק לו חברו.
ישנם רגעים בחיים בהם אנו מצפים ל-'ריבית' על מה שעשינו עבור הזולת. אתה זוכר איך תמכתי בך אז כשהיית במשבר נכון?, אתה זוכר כמה שעות ימים ולילות בילינו יחד והייתי אוזן קשבת עבורך?, אני היחיד שראה אותך אז ועמדתי לצדך לאורך כל הדרך זוכר?
'ריבית דברים' מציבה ומציגה את האדם במערומיו וגורמת לו לחוש בושה קיומית, היא מונעת ממנו את האפשרות לחוש סובייקט נפרד, בעל בחירה, רצונות ומאוויים, היא מונעת ממנו להשמיע את קולו אך בעיקר היא מונעת ממנו את הזכות הבסיסית לחוש ראוי לקבל סיוע מהזולת!
שכן ברגע שהנושה בא עמו 'בריבית דברים' במניפולציה ובסחיטה רגשית על עצם הסיוע הנפשי והרגשי אותו העניק לו, מקבל הסיוע חש נטול עמוד שדרה לעמוד ולהתייצב אל מול הנושה ולהישיר מבט אל 'מושיעו'. ברגע זה המסייע משחזר למסתייע על ידו את אותה תחושת חוסר אונים, בושה, השפלה, כאב, תסכול וצער אותם חווה ברגעי המשבר הכלכלי בו היה נתון!..
מצב זה עלול להוביל את המסתייע לכניעה רגשית (שבסופו של יום מייצרת אישיות לא בשלה ותלותית) אל מול המסייע ולהפנים את העובדה שאיננו ראוי כלל לסיוע, שכן בלעדי המסייע ש'הושיע' אותו ממצבו מי יודע איפה הוא היה כעת!?
ריבית זו הנה תזכורת ועדות מהדהדת וזועקת שהעזרה והסיוע אותו הענקתי לזולת היוו את החשיבה והראייה העצמית והאנוכית שלי ולא באמת את מצוקתו של הזולת!, שכל מאוויי היו נתונים לתועלת האדרה והעצמה אישית שיצמחו לי מסיוע זה.
אחרים ראו בה 'אובייקט' אבל באמת היא הסובייקט שאין לו תחליף עבורי!
לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חַי לוֹ יְהוּדִי עַל שְׂפַת הַיָּם, יְהוּדִי פָּשׁוּט, לֹא מַשְׂכִּיל וְלֹא לַמְדָן, שֶׁכָּל יְדִיעוֹתָיו הִצְטַמְצְמוּ בִּקְרִיאַת תְּפִלּוֹת מִן הַסִּדּוּר, קְרִיאַת תְּהִלִּים וּקְרִיאַת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ מֵהַחֻמָּשׁ. אוּלָם אִישׁ זֶה הָיָה בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְלֵב זָהָב. בִּהְיוֹתוֹ טַבָּח הִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. עִם זֹאת מֵעוֹלָם לֹא שָׁכַח אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁבְּעִירוֹ וְדָאַג לְפַזֵּר לָהֶם הָרַבָּה צְדָקָה וּבִמְיֻחָד לְסַפֵּק אֶת צָרְכֵי הַשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶם.
שְׁמוֹ הַטּוֹב הָלַךְ לְפָנָיו עַד שֶׁאֲפִלּוּ מוֹשֵׁל הָעִיר נָתַן בּוֹ אֵמוּן רַב וּמִנָּה אוֹתוֹ לִגְבּוֹת אֶת הַמֶּכֶס שֶׁהִגִּיעַ לוֹ מֵהָאֳנִיּוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לִתְחוּמוֹ. כָּךְ הָיָה הַטַּבָּח מְקַבֵּל כָּל אֳנִיָּה שֶׁהִגִּיעָה לַנָּמֵל, עוֹלֶה עַל סִפּוּנָהּ, מְקַבֵּל מֵרַב הַחוֹבֵל אֵיזֶה חֵפֶץ מֵהַמִּטְעָן שֶׁבָּהּ לְפִי בְּחִירָתוֹ, וְגוֹבֶה אֶת הַמֶּכֶס שֶׁהִתְחַלֵּק בֵּינוֹ לְבֵין הַמּוֹשֵׁל.
כָּךְ עָבְרוּ עַל הַטַּבָּח יָמִים רַבִּים שֶׁל עֲבוֹדָה עַל סִפּוּנֵי הָאֳנִיּוֹת עַד שֶׁהָפַךְ לְאִישׁ עָשִׁיר מְאֹד.
יוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר עָלָה הַטַּבָּח עַל סִפּוּן אֳנִיָּה שֶׁקָּרְבָה לַחוֹף כְּדַרְכּוֹ, לָחַשׁ רַב הַחוֹבֵל בְּאָזְנוֹ וְאָמַר בְּעַרְמוּמִיּוּת כְּשֶׁחִיּוּךְ רָחָב עַל פָּנָיו: יֵשׁ לִי חֵפֶץ יָקָר מְאֹד לִמְכֹּר לְךָ, מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד, הֲתוֹאִיל לִקְנוֹתוֹ?…
תָּמַהּ הַטַּבָּח. בִּתְחִלָּה נִרְאָה לוֹ הַדָּבָר כְּעֵסֶק חָשׁוּד, וְאוּלַי בִּלְתִּי כָּשֵׁר, בְּכָל זֹאת הָיָה סַקְרָן לְדַעַת בַּמֶּה מְדֻבָּר וְשָׁאַל: עַל אֵיזֶה חֵפֶץ אַתָּה מְדַבֵּר?…
עָנָה לוֹ רַב הַחוֹבֵל: רַק אֵם תַּחְלִיט לִקְנוֹת אֶת הַחֵפֶץ וּתְשַׁלֵּם לִי עַל כָּךְ, אֶתֵּן לְךָ אוֹתוֹ. וְאִם לֹא כֵן, לֹא תִּרְאֶה אוֹתוֹ לְעוֹלָם.
נִמְלַךְ הַטַּבָּח בְּדַעְתּוֹ וְחָשַׁב, אוּלַי בְּכָל זֹאת מְדֻבָּר בְּחֵפֶץ יָקָר וְחָשׁוּב שֶׁכְּדַאי לִקְנוֹת וְהֵשִׁיב לְרַב הַחוֹבֵל: בְּכַמָּה כֶּסֶף מְדֻבָּר?…
עָנָה רַב הַחוֹבֵל: עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זָהָב. אִם כֵּן, הַרְאֵה לִי אֶת הַחֵפֶץ!
הֵבִין רַב הַחוֹבֵל שֶׁהַטַּבָּח סַקְרָן מְאֹד לָדַעַת מַהוּ הַחֵפֶץ וְעָנָה בְּגַסּוּת הָרוּחַ: לֹא אֶמְכֹּר לְךָ אֶת הַחֵפֶץ בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים אֶלֶף זָהָב.
סַקְרָנוּתוֹ שֶׁל הַטֶּבַח עָלְתָה וְאָמַר: אֲנִי חֵפֶץ לִרְאוֹת אֶת הַחֵפֶץ. חֻצְפָּתוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל גָּבְרָה וְהוֹסִיף וְאָמַר: רַק אֵם תְּשַׁלֵּם לִי אַרְבָּעִים אֶלֶף זָהָב אַרְאֶה לְךָ אֶת הַחֵפֶץ.
כַּאֲשֶׁר רָאָה הַטַּבָּח אֶת חֻצְפָּתוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל שֶׁבְּכָל רֶגַע הוּא מַגְדִּיל אֶת מְחִיר הַחֵפֶץ, כִּמְעַט הִתְיָאֵשׁ. אוּלָם בְּכָל זֹאת לִבּוֹ לֹא נָתַן לוֹ מָנוֹחַ וְהֶחְלִיט לִקְנוֹת אֶת הַחֵפֶץ הַמִּסְתּוֹרִי לַמְרוֹת מְחִירוֹ הַיָּקָר.
רַב הַחוֹבֵל אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַחֵפֶץ טֶרֶם יְקַבֵּל אֶת מְלוֹא הַסְּכוּם שֶׁבִּקֵּשׁ.
רָץ הַטַּבָּח אֶל בֵּיתוֹ הֵבִיא אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם שֶׁנִּדְרָשׁ מִמֶּנּוּ וְדָרַשׁ בְּתֹקֶף: אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת מִיָּד אֶת הַחֵפֶץ שֶׁקָּנִיתִי.
צָחַק רַב הַחוֹבֵל בְּקוֹל מְלַגְלֵג וְאָמַר: תּוֹךְ זְמַן קְצַר הַחֵפֶץ יַגִּיעַ לְכָאן בְּרַגְלָיו.
וּמִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת תַּעֲנוּג שֶׁל עִסְקָה מֻצְלַחַת בִּמְיֻחָד יָרַד רַב הַחוֹבֵל לְסִפּוּן הָאֳנִיָּה, וְתוֹךְ זְמַן קָצָר הֵחֵלּוּ לִנְהֹר מִשָּׁם מֵאוֹת יְהוּדִים – אֲנָשִׁים נָשִׁים וְטַף לְבוּשִׁים בִּסְחָבוֹת וּבְגָדִים בְּלוֹאִים, חֵלְכָּאִים וְנִדְכָּאִים, רָזִים וְחַלָּשִׁים, הָאֲנָשִׁים שֶׁשָּׁדַד רַב הַחוֹבֵל בְּסִיּוּעַ חֲבוּרַת פּוֹשְׁעִים שׁוֹדְדֵי יָם.
רַב הַחוֹבֵל הוֹסִיף בְּצִינִיּוּת וְאָמַר: אוּלַי הַחֵפֶץ אֵינוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אוּלַי אַתָּה מִתְחָרֵט שֶׁקָּנִיתָ אוֹתוֹ. הָאֱמֶת, שֶׁנִּסִּיתִי לִמְכֹּר אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים לְלֹא הַצְלָחָה, לוּלֵא קָנִיתָ אוֹתָם הָיִיתִי זוֹרֵק אוֹתָם לַיָּם.
הַטַּבָּח הַצַּדִּיק לֹא יָכוֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ עוֹד אֶת דִּבְרֵי רַב הַחוֹבֵל הַמְּרֻשָּׁע וְאַף לֹא לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו.
רַק עָנָה וְאָמַר: הָיָה שָׁוֶה וּכְדַאי לִי לְשַׁלֵּם כֶּסֶף רַב עֲבוּרָם!
הַטַּבָּח הַצַּדִּיק שֶׁזָּכָה לִפְדּוֹת מֵאוֹת שְׁבוּיִים הֵבִיא אוֹתָם גַּם לְבֵיתוֹ וְטִפֵּל בָּהֶם הֶאֱכִילָם וְהִשְׁקָם, צִוָּה לְרָחֳצָם וְהֵבִיא רוֹפְאִים לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלִים שֶׁבָּהֶם.
לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשְׁשׁוּ סִפְּרוּ הַשְּׁבוּיִים שֶׁרַב הַחוֹבֵל וְהַשּׁוֹדְדִים הִתְנַפְּלוּ עַל הַכְּפָר בּוֹ הֵם גָּרִים, גָּזְלוּ אֶת מָמוֹנָם וּלְבַסּוֹף לָקְחוּ אוֹתָם בַּשֶּׁבִי, הִכְנִיסוּ אוֹתָם לְבֶטֶן הָאֳנִיָּה מָקוֹם חָשׁוּךְ וַחֲסַר אֲוִיר צַח וְנָתְנוּ לָהֶם רַק לֶחֶם לֶאֱכֹל וּמַיִם לִשְׁתּוֹת.
רִחֵם הַטַּבָּח עַל הַשְּׁבוּיִים וְסִפֵּק לָהֶם בְּאַהֲבָה אֶת כָּל מַחְסוֹרָם בְּמָזוֹן וּלְבוּשׁ.
בְּתוֹךְ הַשְּׁבוּיִים בָּלְטָה בִּצְנִיעוּתָהּ נַעֲרָה יְתוֹמָה יְפֵהפִיָּה, שֶׁמָּצְאָה חֵן בְּעֵינֵי הַטַּבָּח וְרָצָה לְשַׁדֵּךְ אוֹתָהּ לִבְנוֹ. הוּא פָּנָה אֶל הַבַּחוּרָה וְאָמַר: יֵשׁ לִי בֵּן בַּחוּר טוֹב וְחָכָם, אִם תִּנָּשְׂאִי לוֹ תִּהְיִי אֶצְלֵנוּ בַּת בַּיִת וְתִחְיִי בְּאֹשֶׁר.
הַנַּעֲרָה הַצְּנוּעָה הִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ וְלֹא עָנְתָה דָּבָר, כֵּיצַד תְּסָרֵב לָאִישׁ הַצַּדִּיק שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיהָ?!…
וּמִיָּד הֵחֵלּוּ בַּהֲכָנוֹת לַחֲתֻנָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֲמוּרָה הָיְתָה לִהְיוֹת בְּרָב פְּאֵר.
הַטַּבָּח הִזְמִין לַחֲתֻנָּה אֶת כָּל יְהוּדֵי הָעִיר – תַּלְמִידַי חֲכָמִים וַאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, עֲנִיִּים עֲשִׁירִים, אַנְשֵׁי הָעֲיָרָה וּפְדוּיֵי הַשְּׁבוּיִים, מִי לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה זוֹ?…
הִגִּיעַ לֵיל הַחֻפָּה וַאֲנָשִׁים הִגִּיעוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם לַחֲתֻנָּה. כֻּלָּם רָצוּ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק פּוֹדֶה הַשְּׁבוּיִים שֶׁנּוֹשֵׂא לָאִשָּׁה אֶת אַחַת הַנְּעָרוֹת שֶׁנִּפְדּוּ מִן הַשְּׁבִי.
בְּתוֹךְ הַקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁהִגִּיעַ לַחֲתֻנָּה בָּלַט בָּחוּר שֶׁהָיָה עָצוּב בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה.
הַטַּבָּח שֶׁהִסְתּוֹבֵב בֵּין כָּל הַמֻּזְמָנִים הִבְחִין בַּבַּחוּר הֶעָצוּב שֶׁבִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ וְלִרְקֹד יָשַׁב וּבָכָה, הוּא נֶעֱצַר לְיָדוֹ וְשָׁאַל: מַדּוּעַ הִנְּךָ בּוֹכֶה?…
הַבָּחוּר לֹא הֵשִׁיב מִיָּד, הוּא הָיָה כִּמְהַסֵּס אִם יֵשׁ מָקוֹם לַעֲנוֹת תְּשׁוּבָה אוֹ לֹא. וּבְכָל זֹאת לְאַחַר זְמַן מַה פָּצָה פִּיו וְאָמַר: הַכַּלָּה שֶׁל בִּנְךָ הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לִי. לִקְרַאת יוֹם הַחֲתֻנָּה שֶׁלָּנוּ הִגִּיעוּ הַשּׁוֹדְדִים וּבִטְּלוּ לְפִי שָׁעָה אֶת מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה. וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת כַּלָּתִי שֶׁאִתָּהּ עָמַדְתִּי לְהִתְחַתֵּן עוֹמֶדֶת תַּחַת הַחֻפָּה עַל מְנַת לְהִנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר, אֵיךְ לֹא אֶצְטַעֵר?…
הַטַּבָּח הָיָה מְבֻלְבָּל לְרֶגַע וְלֹא יָדַע מַה לְּהָשִׁיב… הִבִּיט עָלָיו בַּחֶמְלָה וְהִפְטִיר: אוּלַי אוּכַל לְפַצּוֹת אוֹתְךָ בְּהַרְבֵּה כֶּסֶף עַד שֶׁתִּהְיֶה עָשִׁיר.
הַבַּחוּר עָנָה בְּעֶצֶב כְּשֶׁדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵעֵינָיו: שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יְפַצֶּה אוֹתִי. חָפֵץ אֲנִי בַּכַּלָּה שֶׁלִּי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר בָּעוֹלָם. אֲבָל עַכְשָׁו אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת, מֵאַחַר שֶׁהִיא הַכַּלָּה שֶׁל בִּנְךָ, וְאַחֲרֵי שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת חַיֵּינוּ מִי יָכֹל לִמְנֹעַ אֶת זֶה בַּעַדְךָ?!….
הִרְהֵר הַטַּבָּח שׁוּב בָּעִנְיָן וּלְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת פָּנָה לִבְנוֹ וְסִפֵּר לוֹ אֶת סִפּוּר הַבַּחוּר וְהֵעִיר שֶׁהַשּׁוֹדְדִים הִפְרִידוּ בֵּין הֶחָתָן לְכַלָּתוֹ.
הַבֵּן, שֶׁעָמַד תּוֹךְ כַּמָּה דַּקּוֹת לִהְיוֹת חָתָן, הֵגִיב בְּאֹפֶן מִיָּדִי וְהֶחְלֵטִי: אִם כֵּן זוֹהִי הַכַּלָּה שֶׁל הַבַּחוּר וְלֹא שֶׁלִּי, אָסוּר לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.
הִסְכִּים הָאָב עִם הַבֵּן וְהוֹסִיף וְאָמַר: אִם כֵּן, הַכֹּל מוּכָן לַחֻפָּה שֶׁלָּהֶם! נַעֲרֹךְ אוֹתָהּ מִיָּד לְטוֹבָתָם וּלְשִׂמְחַת כָּל הַמֻּזְמָנִים שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.
מִיָּד הִלְבִּישׁוּ אֶת הַבָּחוּר בְּבִגְדֵי חָתָן וְעָרְכוּ אֶת חֻפָּתוֹ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַטַּבָּח דָּאַג לְסַפֵּק לֶחָתָן וְלַכַּלָּה אֶת כָּל מַחְסוֹרֵיהֶם!
יחסי מטפל מטופל והדרך ליצור קשר משמעותי עם המטופל!
היכולת לאפשר למטופל להיפגש עם הפגיעות שלו ולחלוק אותה עם אחרים, עוברת ביכולת של המטפל להיפגש עם הפגיעות שלו עצמו ולחלוק אותה יחד עם המטופל! במקום לנסות להעביר את האחריות להתנהגות בין המטפל למטופל ולנסח אותה בפרשנות טיפולית ולהשליך אותה על תסביכי חיי הילדות של המטופל ננסה להיפגש עם החלקים הלא פתורים של עצמנו העולים ביננו לבין המטופל וליישב אותם יחד!
ישנו מאמר נפלא ועמוק של ד"ר ג'ודי מסלר דייוויס העונה לשם:
Davies, J.M. (2004). Anyway Whose Bad Objects Are We' – "האובייקטים הרעים של מי אנחנו איך שלא יהיה"? בו היא מתארת באומץ ובגילוי לב שני מפגשים עם המטופלת שלה קארן.
היא שופכת אור על יחסי מטפל מטופל ועל פריצת דרך בטיפול ברגע מכונן של מה שהיא מכנה 'הרס עצמי והרס הדדי' המוביל להכרה הדדית!
אני ארצה להתייחס כאן לשלושה מושגים טיפוליים מהגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית העולים מן המקרה המיוחד הזה.
המושג הראשון העולה מן המפגש ביניהן הנו 'ריבוי מצבי עצמי'!
פיליפ ברומברג פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי מהזרם השלישי בפסיכולוגיה מהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית בספרו הנודע 'Standing in the spaces' ובמאמרו הידוע: 'the multiplicity of self and the psychoanalytic relationships' , ('ריבוי מצבי עצמי והיחסים הפסיכואנליטיים'). מדבר ברומברג על מגוון מצבי נפש דינמיים משתנים אצל האדם אותם מכנה ברומברג 'ריבוי מצבי עצמי'.
ברומברג טבע את המושג ריבוי עצמי. על פי גישתו של ברומברג בניגוד לתפיסתו של פרויד את מבנה הנפש כיחידה אחת הבנויה משכבות עומק של מודעות (המודל הטופוגרפי) רואה ברומברג את נפש האדם כמבנה רוחבי המורכב ממצבי עצמי רבים היוצרים אשליה של אחדות העצמי.
תנועה גמישה בין מצבים אלו משמרת את אשליית האחדות באופן בריא וחיובי, אך כאשר תנועה זו נפגעת עקב שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים המופעלים כדי לשמור על חוויית המשכיות העצמי, מוגבלת חוויית העצמי והיכולת לחוות אותו במלואו.
במקרה של ג'ודי וקארן הדבר בא לידי ביטוי בשלב בו ג'ודי מודיעה לקארן שהיא לא יכולה להזיז את המפגש ביניהן ליום שני. ג'ודי עורכת בינה לבין עצמה דיאלוג בין ריבוי חלקי העצמי אותן היא פוגשת לאחר הודעה דרמטית זו לקארן. ג'ודי מגדירה זאת כהכרה עצמית מנחמת.
היא 'שואלת' את עצמה: "מי צריך את זה חשבתי"?. "אם אני כזו אוימה מדוע היא איננה עוזבת"? יש לי כל כך הרבה פניות מעניינות שאיני חופשיה לקבל, ואיני עוזרת לה בכלום.. לא בשום דבר". "ברגע זה נלחמתי להעלות תמונות של פציינטים שחשבתי שאני עוזרת להם: פציינטים אשר ראו אותי כחמה יותר, אכפתית יותר, מסייעת מבחינה תרפויטית יותר מאשר התייחסותה של קארן" פציינטים שנתנו לי אישור לראייה המועדפת של עצמי, פציינטים אשר חשבתי שהם רואים אותי יותר 'במדויק'. מבלי דעת התחזקתי בדעותיי בדיוק כמו קארן". ואז עולה בה קול פנימי אחר: "ממעמקי מוחי יצא לו קול קטן שלא רציתי בו. את יודעת שהיית יכולה שעה אחת יותר מוקדם אם לא תורידי את הילדים בבית הספר"….
בהמשך ג'ודי מתארת: "עכשיו התחלתי לחוש נרגזת. התחלתי להרגיש כאילו מצבי העצמי האחרים שלי התחילו לקשור קשר כנגדי". וכך ממשיכה ג'ודי לתאר את המאבק בין ריבוי מצבי העצמי המציפים אותה ממתינה לתגובתה של קארן.
אפשר לראות את התהליך שעורכת ג'ודי עם עצמה בתוך תהליך ריבוי מצבי עצמי מחולק לשניים שהם אחד. הדיאלוג פנימי אותו עורכת ג'ודי בינה לבין עצמה משקף תהליך של ריבוי מצבי עצמי בו היא נתונה באותה שעה לא קלה. וביחד עם זאת מכיוון שלתהליך זה נלווה שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים (ניתוק רגשי) בכדי לשמר את חוויית המשכיות העצמי כפי שהיא רוצה לחוות אותו, חוויית העצמי מצטמצמת ולא מתאפשר לה לפגוש את מרחב העצמי במלואו.
כלומר: ג'ודי עסוקה כעת בלראות את עצמה היא לא רואה את קארן, מצב של תפיסת הזולת כאובייקט ולא כסובייקט בעל ישות נפרדת ועצמאית זאת משום שלתפיסתה קארן לא רואה אותה, כלומר גם קארו לדעת ג'ודי רואה אותה כאובייקט ולא כסובייקט. ג'ודי זקוקה לבן אדם נח ומאפשר בשעה קשה זו בה היא לא מרגישה טוב וקארן לא בדיוק עונה על קריטריונים אלו. "יחסים מתוחים ולא נתונים לחיזוי, הכל נתון לשינויים בלתי צפויים, דרישות בלתי אפשריות, אכזבות פתאומיות, תסכולים ופרצי כעס היה אך מעט שהיה זורם ונח".
כשפגשה את קארן בחדר ההמתנה חשה שקארן חצי מתלוננת חצי גוערת בה על כך שהיא עדיין חולה. אז כאשר קארן מבקשת פגישה מוקדמת יותר ג'ודי שבה ורואה את אותה קארן שהיא ציירה לעצמה כפי שהיא מתארת- "אה, כן, הנה זה קורה: הדרישה הבלתי אפשרית" מעניקה לג'ודי הזדמנות להחזיר לידיה את השליטה דרך הסירוב לקארן אף על פי שישנה אפשרות להיענות לה…
יחד עם זאת הדיאלוג הפנימי של ריבוי מצבי עצמי מאפשר גם גמישות רגשית וחשיבתית שם ג'ודי פוגשת חלקים אחרים המרכיבים את העצמי שלה המאפשרים מרחב תמרון גדול יותר בינה לבין קארן, היא יכולה לראות כיצד היא לא באמת רואה את צרכיה של קארן בכך שיש באפשרותה אם תרצה להזיז את הפגישה ליום שני, ושהעניין הוא עקרוני נגד קארן, כיצד היא מתייגת בדיאגנוזה את קארן כ- Borderline" (הפרעת אישיות גבולית), כיצד היא כועסת, קצרת רוח, ולא אמפטית, ושפתאום הפכה מצטדקת…
אמנם: ג'ודי עדיין לא שם בשביל קארן וצרכיה בכדי להיענות לבקשתה. כלומר עדיין חסרה כאן הכרה הדדית. לשם כך תזדקק ג'ודי וכן קארן להרס עצמי והדדי עליו אדבר בהמשך.
המושג השני העולה מן המפגש ביניהן הנו: 'פירוש בטיפול'!
לואיס ארון פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי יהודי אף הוא מהזרם השלישי בפסיכולוגיה ומהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית במאמרו: 'פירוש כביטוי לסובייקטיביות של המטפל'.
לקח את המושג פירוש בטיפול שכלל והרחיב אותו בהגדירו פירוש כתהליך בטיפול הנועד לאפשר תחושת סובייקטיביות למטופל, ולא כפעולה המגדירה תובנה של המטפל מתוך עולמו של המטופל.
ארון חידד את המושג פירוש בהכנסת אלמנט הרגש המווסת הנעשה על ידי המטפל בטיפול בו נפגשים שני סובייקטים. יתר על כן היענות רגשית של המטפל בפרשנות אותה הוא נותן בטיפול למטופל היא זו המאפשרת לה להיות אפקטיבית.
הפירוש על פי ארון הינו: 'תצפית מתוך האינטראקציה הבין אישית ולא מחוצה לה'. הפירוש הינו עדות על הקשר הבין אישי ויכולת הקרבה שבין מטפל למטופל.
בניגוד לתפיסה הקלאסית הרואה בפירוש תובנה של המטפל לעולמו של המטופל. רואה הגישה ההתייחסותית בפירוש כהצעה בלבד ותו לא. הפירוש הינו בירור משמעות הקשר שבין המטפל למטופל, תהליך בירור יחד עם המטופל ולא באופן חד צדדי.
במקרה של ג'ודי וקארן אפשר לראות את הפירוש אותו מנסה ג'ודי להעניק למחווה שעשתה קארן כלפיה בהגישה כוס תה מתרמוס כסף וכוס נלווית ותוך כדי מזיגה היא אומרת "זה יהיה טוב בשבילך סבתי הייתה נוהגת להכין לי את זה כאשר הייתי חולה". ג'ודי נזכרת שגם סבתה הביאה עמה מתכון דומה מרוסיה, אותו הייתה מכינה כשמישהו במשפחתה תפס שפעת. ואז ג'ודי מכריחה את עצמה לחשוב מה קורה כאן..
ובדיאלוג בינה לבין עצמה היא מעלה פרשנויות: "מי הייתי אני ברגע זה בתוך ה- transference (העברה)? האם קארן פחדה שאני עומדת למות כמו אביה"?….
ולאחר ניתוח מעמיק בו היא רואה עצמה ייצוג של אביה של קארן, היא אומרת לעצמה: "אבל אולי זה לא היה אביה של קארן בכלל. מה על אימה שלה"?… ואז מתחיל הניתוח המעמיק על אימה של קארן.
בתהליך זה אפשר למצוא שני שלבים: בשלב א' של הפרשנות זו ניתן לראות כי הפירוש משרת פעולה על פי הגישה הקלאסית ולא תהליך כפי שהוא מיוצג בגישה האינטר סובייקטיבית. ג'ודי עדיין עסוקה בעצמה ולא ממש פנויה לקארן. היא אינה רואה בפעולה שנוקטת קארן ניסיון לבניית תהליך שהינו קשר בין שני סובייקטים.
ארון מדגיש את אחד המרכיבים העיקריים באינטרסובייקטיביות והוא האניטר-אפקטיביות. הוא מדבר על הצורך של המטופל לחוש שיש לו השפעה רגשית על האנליטיקאי. הוא ידע זאת רק אם האובייקט אליו הוא מכוון את ביטויו הרגשי, סובייקט נפרד, מגיב בדרך המוכיחה כי הושפע מבחינה רגשית, כאשר משהו בתוכו זז, השתנה. ג'ודי אמנם נרגשת ממה שקורה כאן, אך מיד היא לוקחת את הפרשנות לעבר אביה ואמה של ג'ודי ומערכת היחסים ביניהן. במקום לבדוק את משמעות התהליך המתרחש כאן ועכשיו בינה לבין קארן.
בשלב ב' כאשר קארן נשענת לעבר ג'ודי עם הכוס תה, ג'ודי חרדה וחשבת תוך הצטנעות על התסבוכת שכמעט לא ניתן להבינה של התהליך הפסיכואנליטי ושינוי. היא אומרת לעצמה "זה לא כל כך פשוט שהאנליזה מורכבת ממספר אינסופי של רגעים כאלה, אלא שכל רגע מכיל המון דרכים פרשנויות שונות ואופנים: מילים, פעולות, הבעות פנים, שפת גוף".
ואז היא מתארת בראשה את מה שעובר בינה לבין קארן בפרטות: "את נראית רע אומרת קארן, אני מרגישה רע. אבל אני מחייכת. זה לא בכוונה תחילה, זה פשוט קורה- הפגישה ה-אינטרסובייקטיבית בין המצב העצמי של התחייבות ומצבה היא. החיוך שלה מבטא הכרתה של קארן ורגישותה למצב שלי, ומוצאת את עצמה רצויה שם. עד כמה שונה ייראה ה-'אני מרגישה רע' אם זה היה מלווה ברדידות אמוציונאלית ונסיגה או בסוג של ייאוש גובר בדומה לדיכאון של האמא שלה".
כאן ג'ודי כבר עורכת תהליך אינטר סובייקטיבי במערכת היחסים הבין אישית שלה עם קארן.
כאן ג'ודי רואה את קארן כישות סובייקטיבית נפרדת. באומרה: "החיוך שלה מבטא הכרתה של קארן ורגישותה למצב שלי"!
היא מכירה ברגשותיה ומנסה להבין כי קארן מנסה למצוא את רגשותיה של ג'ודי במערכת היחסים הזו באומרה: "היא העזה להיכנס לעולם שלי, ומוצאת את עצמה רצויה וראויה שם"!
המושג השלישי העולה מן המפגש ביניהן הנו: 'הרס עצמי והרס הדדי כתהליך להכרה הדדית'!
הכרה הדדית מושג שתבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכואנליטיקאית יהודיה אמריקאית אף היא מהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית.
במאמרה 'הקשר הראשון'. היא מגדירה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. היא מאפשרת לעצמי לממש את פעולתו ואת ייחודו באופן מוחשי.
אולם: הכרה כזו יכולה לבא רק מאחר אשר אנו מצדנו מכירים בו או בה כאדם בזכות עצמו."
היא ממשיכה ואומרת "הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל הראה שמאבק זה לזכות בהכרתו של האחר, וכך לאשר את עצמנו, מהווה את לב לבם של יחסי שליטה".
כלומר: לכל אדם צורך ורצון בהכרה בו כישות עצמאית ונפרדת על כל המשתמע מכך. כל פגיעה בהכרה זו תעורר את הצורך בשליטה בכל דרך אפשרית מה שמעורר מאבקי כח.
ביחסי מטפל מטופל ההכרה הדדית מתבטאת ביכולת להכיר ששנינו בני אדם שונים מצד אחד בנפרדות ובישויות שלנו, אך שותפים בתכונות הנפש האנושיות המרכיבות את שנינו כבני אדם.
במקרה של ג'ודי וקארן ניתן לראות שני שלבים בהכרה והכרה הדדית. תחילה נראה את מאבקי השליטה הכוחניים התוקפניים הלא מאפשרים מצד שיניהן על מנת לזכות בהכרה.
חוסר הכלה אמפטיה וקבלה של קארן מצידה של ג'ודי מחד והתנגדותה של קארן לטיפול, חוסר שביעות רצון מג'ודי כמטפלת, תוקפנות זעם ותסכול כלפי ג'ודי, מאידך כשכל אחת משניהן אינה רואה את השנייה. לאחר מכן: קארן מבינה שבכדי לזכות בהכרה מצידה של ג'ודי היא חייבת להכיר בה. היא מצידה נוקטת בפעולה המביעה הכרה בג'ודי בהתייחסה אל מחלתה, המתבטאת בכוס התה אותו היא מגישה לג'ודי. ג'ודי מצידה עורכת פרשנות פנימית למה שקרה ביניהן עקב הגשת התה. תחילה היא משליכה זאת על מערכת היחסים של קארן עם הוריה. לאחר מכן היא עורכת פרשנות עם ניתוח מעמיק ליחסים שבינה לבין קארן בניסיון להבין את משמעות היחסים ביניהן.
תהליך זה מביא את ג'ודי 'להרס עצמי': תהליך בו היא עורכת חשבון נפש עם עצמה ובוחנת את חשיבתה ויחסה המחפירים כלפי קארן הנובעים מתפיסתה המעוותת את קארן.
והיא מתארת "אני לוקחת את הכוס של קארן בידיים שלי, נושמת את חומו המרפא והארומטי. אני חשה רגע של אשמה… אני נהיית מודעת לפרץ קטן של בושה בהיזכרי עד כמה שנאתי את קארן יום לפני כן ופחדתי מהפגישה באחה"צ הזה. אולי טעיתי ביחס אליה.
אני שמה לב ל- countertransference complementarity, (השלמה להעברה נגדית) כשאני לוגמת לגימה עמוקה, ארוכה ומנחמת מהחלב של קארן, לא כל כך כדי להיות אובייקט טוב עבורה אלא יותר ע"מ להגיב לבקשתה, כשהיא מקווה לקבל הכרה לטוב ליבה ולנדיבותה, בקשה שמרוחה על כל הפנים שלה: בקשה לאפשר לה להיות עצמי טוב. 'החלב שלי טוב ומזין ומרפא, משיבה התגובה שלי".
מה שמוליך למצב בו מתאפשרת קבלה הכלה אמפתיה של שתיהן האחת את השנייה. כפי שמתארת זאת ג'ודי בהרחבה שם. בו בעת חושבת ג'ודי כיצד ניתן להמשיך ולהחזיק את חיוכה של קארן באהבתה את עצמה ובו בזמן לעבוד כדי להביא את ה- 'affect states' (אפקט של מצב רוח) של היום שחלף, ארגוני העצמי-אחר של רוע וקנאה מפונים, למגע מודע וקואורדינציה? "האם ישנה דרך לכל אחת משתינו להחזיק ולתמוך ברוע שפונה, אשר הגדיר את המבוי הסתום התרפויטי של האתמול, בטוב האוהב של הרגע הנוכחי?"
אז קארן יוצאת עם אמירה משלה: "אני אוהבת להיות כאן היום, זורחת קארן". כן אני עונה, ולוקחת עוד לגימה מהחלב של קארן, מקווה שהפרשנות מעשה השתייה שלי יתמוך במצב העצמי של קארן ועדיין לאפשר יציאת המצבים העצמיים האחרים, שלה ושלי, אליהם אני עכשיו מושיטה את היד עם מילים של פרשנות.
פרשנות זו הינה כבר חלק מתהליך של בניית יחסים אינטר סובייקטיביים בדרך להכרה הדדית, ולא כפעולה פרשנית בפני עצמה של המטפל.
כאן מתחיל תהליך בו ניתן לראות את תהליך 'ההרס העצמי' משולב עם 'ההרס ההדדי', כפי שמתארת זאת ג'ודי.
"אבל מה עם שני האנשים האחרים שהיו כאן אתמול? אני שואלת אותה. הם היו די איומים. מה את ואני צריכות להבין מהם? האם יהיה אפשרי, אני תוהה, שמילה ופעולה ינועו בשני כיוונים שונים, ולהחזיק בהתארגנויות עצמי-אחר משלימות תוך מודעות לכך באותו הזמן? האם אני יכולה 'לשתות' את הטוב שלנו ולדבר בו בזמן על הפוטנציאל העצום לפגוע ב- ולבייש אחת את השנייה?"
קארן מצידה לא יכולה לשאת זאת והיא יוצאת שוב ממקומה ומעמדה בהצהרה: "את שונאת אותי, מצהירה קארן, כשעיניה מצטמצמות ופניה קדרו".
כאן כחלק מתהליך ההכרה ההדדית העובר בהרס העצמי וההדדי ג'ודי לא נרתעת ועונה לקארן:" 'כן לפעמים' אני מודה. תוך תקווה שה- 'enactment'הֶפְגֵּן-(ביטוי בפעולה) של התנהגויות לא מודעות בינינו יתמוך בעצמי הטוב של קארן בזמן שאני מנצלת את הרגע כדי להודות במילים על שנאתי לאחר".
כאן ג'ודי ממשיכה את התהליך ומעצימה אותו ואומרת לקארן "אך לשנוא אותך איננו אפילו הדבר הגרוע ביותר בכך, אני משיבה. גבותיה של קארן מתרוממות…. החלק הגרוע ביותר של אתמול, של זמנים כאלה בינינו, איננו שאני מתחילה לשנוא אותך, אני אומרת לה. הדבר הוא שאני מתחילה לשנוא את עצמי. אני באמת שנאתי את עצמי אתמול בערב יותר מכל דבר אחר, לבטח יותר מאשר שנאתי אותך"!
זה משפט מחץ בתהליך ההרס העצמי והרס ההדדי כבניית ההכרה ההדדית שעושה ג'ודי ביחסים הבין אישיים בינה לבין קארן!
הדבר בה לידי ביטוי בתמיהתה ושאלתה של קארן כלא מאמינה למשמע אוזנה את ג'ודי: "באמת? שואלת קארן, שנאת את עצמך יותר מאשר אותי? אני מתכוונת את לעיתים שונאת את עצמך, לא תרצי לספר לי מה את שונאת בעצמך, לא כן? קארן שואלת. אינני יודעת אולי כן. נעשה את זה לפי התור, אני משיבה.
כאן מתחילה ההכרה ההדדית לצאת ולפרוץ החוצה ברגש ובמילים מצדן של ג'ודי וקארן.
"גבותיי מתרוממות. אני מחייכת. אנו משחקות אחת עם השנייה. את טובה קארן, אומרות גבותיי והחיוך שלי. את יכולה להרשות לעצמך להיות רע עצמי מידי פעם. אני מספרת קצת לקארן על העצמי הקר, ה-'מרושע' שהיה עלי להילחם בו כאשר נאבקנו בפגישתנו האחרונה. ועד כמה מכאיב ומבייש זה היה לחוש אותו חלק של עצמי בעבודתי אתה. היא הייתה נדהמת שיכולתי לחוש בושה על חלקים של עצמי והייתה, באופן בלתי אופייני, שקטה ומהורהרת.
כאן כבר יכלה קארן לתת פרשנות כחלק מתהליך הטיפולי על עצמה:
"אני שונאת את עצמי רוב הזמן, היא מספרת לי כמעט בלחש. עמוק בתוכי אני רעה. הזמן היחיד בו אני מרגישה טוב הוא כשאני מוצאת חלקים רעים של אנשים אחרים.. כמו אתך. זה נותן לי להרגיש פחות לבד".
ואז ג'ודי שמה לב לשינוי שהתרחש ביחסים הבין אישיים שביניהן: "אני יכולה לדבר עם קארן על הרגשת פגיעות: איך זה מרגיש בשבילי להיות פגיעה אתה, איך זה מרגיש עבורה להיות פגיעה איתי, הדרכים השונות בהן אפשר להגיב לפגיעות של מישהו אחר אהוב.
ואז ג'ודי נותנת פירוש לתהליך אותו עברה יחד ועם קארן: "אנשים מסוימים היו קוראים לדברים שאני חולקת עם קארן כשאנו מהרהרות ביחד על האפיונים השנואים יותר שלנו 'גילויים עצמיים', אך אינני מסכימה.
אני חושדת שברגעים אלה, אני מספרת לקארן מעט דברים שהיא כבר לא גילתה בעצמה מתוך האינטראקציות בינינו. יותר מכך, אני אוהבת לחשוב שהמסר כאן הוא בתהליך : שבושה היא נסבלת! שהיא לא בהכרח תהרוס! שאפשר ללכת לקראת זה עם אהבה! הכרה וקבלה עצמית! אף כי התוקפנות והשפעתה על אחרים צריכה להילקח ברצינות".
לאחר המסע הארוך ונקודות המבט העמוקות והייחודיות העולות מפרשת השבוע ומנקודת מבט פסיכותרפית נראה שהדבר הנוסף והמשמעותי שביכולתנו לעשות עבור החטופים אחינו ואחיותינו היקרים זה לשאול את עצמנו מה הם היו רוצים שנעשה עבורם? מה הם היו אומרים לנו כעם וכחברה כעת? איך הם היו רוצים לראות אותנו כעת במצב משבר עמוק שכזה?
אם ננסה להקשיב לקולם ולהיכנס לראשם אני חושב שהם היו מבקשים מעומק לבם ואומרים לנו: בבקשה תתפללו עלינו, תרבו בטוב וחסד עבורנו בעולם, אנחנו צריכים אתכם אתנו חזקים עבורנו, אז בבקשה שמרו על עצמכם ואחד על השני תקפידו להיות תמיד יחד מאוחדים! אין לנו מישהו אחר מלבדכם אז בבקשה תהיו שותפים למסע המטלטל הזה ותעברו אותו יחד כעם הן בטוב והן בהפכו! זה הכח המשמעותי ביותר שאתם יכולים להעניק לנו ולהיות עבורנו במקום האפל ביותר בו אנו נמצאים כעת!
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
כתבות נוספות שיעניינו אותך: