את המתח היה אפשר לחתוך בסכין. רגעים של הכרעה. כאלו שנרשמים בדפי ההיסטוריה, ואני הייתי שם. ציבור גדול עמד, שכם אל שכם, כאיש אחד בלב אחד. נשים, גברים, אמהות וצעירים, חרדים, דתיים, חילונים ובלתי מוגדרים.

מהעבר השני, חיילים ושוטרים רכובים על סוסים. מעין תמונת עיוועים, מאזן אימה שאין בו שום מקום לניצחון. תחושה הרת גורל עמדה באוויר, אך בשום אופן לא אלימה ומוסתת. הכי קרוב לתפילה.

 כמשום מקום הגיחו כמה מנהיגים, כמה ראשי מועצות ורבנים, התגודדו סביב בכירי משטרה וצבא והתלחששו מס' דקות. ואז יצא אחד מהם, מגאפון חורק בידו והכריז: רבותי, נגמר הסיפור. אנחנו לא נרים יד על חיילים. אחים אנחנו.

רחש עלה מן הקהל: מה זאת אומרת 'נגמר הסיפור'? וכי הגענו עד הלום עבור הרפתקת קיץ כלשהי? אפיזודה שהגיע זמנה להסתיים? הצגה שבה האורות נכבים, המסך יורד, תשואות והביתה? כולם היו מבולבלים. חלק רצו לנוע קדימה, חלק נסוגו לאחור וחלק נטעו על מקומם מתדהמה.

ממש כמו אז על שפת הים, ביציאת מצריים. ברגע הזה, הצד השני התעשת ראשון. שוטרים החלו לפזר את הקהל באופן תקיף. חיילים וידאו כי אנשים לא מנסים להסתנן פנימה שנית, אנשים שירכו רגליים בשדות היבשים של כפר מימון ותהו בליבם מה היה כאן. מדוע אלו שסמכו עליהם כמנהיגים ומובילי דעה, היו אלו שהכריזו על "סוף הסיפור" ולא המשיכו, כהצהרותיהם, להנהיג ולהוביל אל היעד המקווה. בכוח האמונה.

שם נפער אצלי הסדק. הלב רעד והעיניים דמעו. כל אותו קיץ שחור, בו פינו יהודים מבתיהם בגוש קטיף, חבל ארץ יפה ופורח, עם אנשים טובים נאמנים ומסורים, ילדים חייכניים ובתי כנסת הומים, הרימו והשליכו אותם ברגישות ובנחישות, לאוטובוסים חבוטים, היישר מחוץ לתודעה הישראלית.

 לאמור: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. כל אותו קיץ עסקתי בחשבון נפש. הייתכן? אני, שגדלתי על ברכי הציונות הדתית, שהאמנתי בלהט בכל ערכיה, שהייתי הראשונה להצהיר אמונים למדינה, לחלק סטיקרים בצמתים ולהניף בגאווה את דגל המולדת, חוטפת סטירת לחי מצלצלת מראשיה ומנהיגיה?

היתכן שהמנהיגים הכזיבו? שהרבנים לא באמת הובילו? שהיו כן תהיה? הנאיביות התמימה התנפצה באחת אל סלע המציאות. יש בעלי עמדה שבגלל פרשיה זו או אחרת מוכנים למסור חלקים מארץ ישראל. יש כאלו המוכנים להכשיר פוליטית את השרץ בעבור בצע כסף. יש המצטדקים בשלל תירוצים ומתחבאים מאחורי ביטויים כמו "מלחמת אחים" ו"לא נרים יד על חיילים" בכדי להסביר את אזלת ידם.

יש מי שמעז לעמת חיילים עם אזרחים מאותו העם בעבור אתנן לטרוריסטים. יש מי שחושב שאדמת ארץ ישראל היא ברשותו ויכול לבצע בה סחר מכר עם תום הקדנציה. ובכל אלו אני האמנתי. האמונה הכמעט אבסולוטית במנגנון המנהיגותי של מדינת ישראל, ברשות השופטת והמבצעת הובילו אותי לדיסוננס חמור.

מצד אחד, המדינה שאני כה אוהבת, נאמנה ומסורה לה, מצד שני, הפניית העורף האכזרית לטובי האזרחים והמתיישבים. תוך גיבוי משפטי מלא ואין פוצה פה ומצפצף. היום זה הם, מחר זו אני. מי יודע? נכון, מילים רבות נאמרו, זעקות נזעקו, מחאות רמות נשמעו, אך כל זה היה וחלף. הגוש נמחק כלא היה. שדותיו הפורחים הפכו לאדמת טרשים. הבתים- לעייר חורבות, החממות המוריקות למנהרות טרור וגני הילדים למחסני נשק ואמל"ח בידי הגרועים שבאויבנו. השקר המנוסח היטב כי פינוי הגוש יבטיח שקט מדיני לישראל התפוצץ כמעט מיד. זה כבר לא עזר לתושבים הכואבים והמדוכאים שפונו. זה לא עזר גם לי. משהו בפנים נסדק ונשבר. זמן לחשב מסלול מחדש.