היות ואנו, בכל התוועדות והזדמנות, מקבלות על עצמנו החלטות טובות, קשה למצוא מתנה ערכית שטרם הגשנו לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח. לכן, כששמעתי שגב' שרה רונית נתנה מתנה מיוחדת לרבי, רציתי לשמוע על כך ממקור ראשון. למען האמת, הופתעתי מעוצמת ההתקשרות שלה, ובמהלך השיחה היא התגלתה כשליחת הרבי לכל דבר.

"ההיא עם המטפחת"

הכרנה את שרה רונית סבג, דיירת די חדשה בכפר חב"ד ב', מעצבת תכשיטים ויודאיקה. הנה סיפורה של שרה רונית, במילותיה שלה:

"הכול החל לפני שנתיים, מי"ט כסלו – חג הגאולה, כאשר ילדיי ניצבו בפתח הדלת בביתנו שהיה במושב צפריה, והודיעו לי ש'היום יום הולדת לחסידות'. הבטתי בפני אדמו"ר הזקן שהתנוסס על כתרם, וקיבלתי החלטה.
ומאותו יום, משולחן יום ההולדת לחסידות, פתחנו את סדרת ההתוועדויות החסידיות, אירועים והכנה לחגים, וכל הפעולות להפצת החסידות שהתקיימו בהמשך בצפריה – לבנים, בנות, נשים וגברים. היה לנו הרבה מרץ, סייעתא דשמיא, וברכה מהרבי. אני 'חיב"דתי' את ילדיי והילדים 'חב"דו' אותי וכל הבית היה בתנועה של התחזקות.

כיצד הגעתי לחסידות חב"ד? כשחזרנו בתשובה ליקטנו תורה ורוחניות מכל הבא ליד, קצת מכל דבר. מן התקופה שלפני לידת התאומים שלנו הכרנו את חב"ד לעומק, ורב מחסידי חב"ד ליווה אותנו, כך שמאז התחלנו לפסוע בדרכי חסידות חב"ד.

צעדנו בדרכי חב"ד עד… הפאה. זה לא סוד שיש התנגדות גורפת לחבישת פאה במגזרים מסוימים, ואני חבשתי מטפחת באופן קבוע ומתוך שיטה שהיא מהווה את כיסוי הראש הטוב ביותר.  מעבר לכך, הייתה לי גם סיבה אישית לבחירת סוג כיסוי הראש: אני מציגה את יצירותיי בדוכן במדרחוב – בנחלת בנימין בתל אביב, ומוכרת אותם בארץ ובחו"ל. בנחלת בנימין, במשך 13 שנה, הייתי מוכרת לציבור כ"ההיא עם המטפחת" – זה היה סמל הדתיות שלי, ולא הבנתי איך אוכל להציג זאת עם פאה. בזכות המטפחת רכשו לי כבוד ונשמר ה'דיסטנס', כי המטפחת הייתה סמלי כאישה דתייה. בנוסף, חששתי שעם פאה על הראש, אראה ככל אישה רגילה, ויתנהגו אלי בהתאם. התלבטתי שנה שלמה, יחד עם בעלי. אמנם הכרתי את דעת הרבי בנושא, למדתי את הספר "לקט שכחת הפאה", רציתי למלא את רצונו, ובעלי ואני העלינו את הנושא פעם אחר פעם (פעם הוא היה בעד, ואני התנגדתי, וכשאני החלטתי לעשות את השינוי, הוא התנגד…).
רציתי להיות חב"דניקית לכל דבר, אבל עם מטפחת.

תמורה מיידית

אחרי תקופת התלבטויות קשות, הגעתי לנקודת הלב הפנימית שבה אין מילים. הרבי רוצה פאה, וזהו. לקראת חודש שבט הבנתי שאם הרבי רוצה אז עושים. חשבתי שאולי אפשר לחבוש פאה ומעליה מטפחת, עד שהגעתי להחלטה שאני עוברת לפאה מלאה ללא פשרות.

בבוקרו של יו"ד שבט קיבלתי את ההחלטה: הסעתי את ילדיי לגן בכפר, ושם נתקלתי בחוברת המיועדת לילדים שנשאה את הכותרת 'המתנה שלי לרבי'. הכותרת התנוססה מול עיניי הבורקות, וללא היסוס החלטתי שזו המתנה שלי!

ידיד ששמע על ההחלטה נתן לבעלי שקית פאות כדי שנבחר. בפעם הראשונה לפני שנגעתי בפאה הלכתי ליטול ידיים.
אני עושה סדנאות לנשים תחת הכותרת "כל אישה תכשיט". בסדנא כל אחת מכינה תכשיט לעצמה מהחומרים שאני מביאה. הכותרת אינה סתם משחק מילים. אותיות המילה "תכשיט" קשורות במיוחד לאישה היהודייה: תפילה, כשרות, שבת, יראת שמים,טהרה. עם חמשת המצוות הללו אנו מוצאות את התכשיט בתוכנו – את החיבור לאני הפנימי.

באותו יום, התקשרו אלי מפרויקט צ'רנוביל, והזמינו אותי להעביר סדנא לבנות הפרויקט. הם ביקשו ממני להביא איתי, בנוסף לחומרי יצירה, גם תכשיטים מוכנים. תורם נדבן חפץ להעניק לכל בת תכשיט אישי, לכבוד שמחה פרטית שלו. את הצ'ק קיבלתי לידי בסיום הסדנא. הפלא העצום היה שהסכום תאם להפליא עלות פאה חדשה, שיכולתי לרכוש מיד במקום. אילולי תרומתו של הנדבן, בסכום שהייתי מקבלת עבור הסדנא בלבד לא הייתי יכולה לרכוש את הפאה! בצהריים, כשאספתי את הילדים מהגן, כבר הייתי לאחר החלפת ראש, תרתי משמע.

באותו יום, נתתי מתנה וקיבלתי מתנה מהרבי. קיבלתי מהרבי את האפשרות החומרית להעניק לו את המתנה ולמלא את רצונו הקדוש".

דברי המראה הפנורמית

"התגובות היו נלהבות, אבל זה לא מה שהיה חשוב לי. המראה לא הובילה אותי, ואני ניהלתי דו שיח עם הפאה. וכך אמרתי לה: 'את לא השולטת, אלא אני שולטת עליך. אני לא אסחף לסגנונות ואופנות, אלא אמשיך להופיע בסגנון סולידי'.

בדרך הביתה, הבטתי בדמות שלי במראה הפנורמית של הרכב ושאלתי את המראה: 'מראה, מראה האם אני צנועה?'…
מהמראה יצא לי ללמוד על צניעות דרך התמרורים – תמרורי הבטיחות לצניעות – ולגלות דרכם היכן אני מונחת.

אי אפשר להפסיד…

ישנם שלושה סימנים שקוראים לנו לעצור: עצור, רמזור אדום, והקו הלבן.
עצור – מורה לנו לעשות בדיקה פנימה, להתבונן איפה אני מונחת?!
רמזור אדום –  מצביע על מה לא שייך – סור מרע, ומה צריך שיפור.
קו לבן – מסמל את קו הגבול שלא חוצים.

תמרורי הרבי מאפשרים להתקדם בתוך הגאולה – דבר שכבר קורה.
אני לא שוכחת שאנחנו פועלים של הקב"ה. זה החינוך שקיבלתי מאימי שנהגה תמיד לומר: "מה אנחנו בסך הכל? – פועלות של הקב"ה!".

מאז עברנו מצפריה לכפר חב"ד ב'. סיפורי הניסים לא תמו, והרבי מלווה אותי בכל צעד.
בכ"ב שבט רציתי פאה נוספת, ביקשתי מהרבי בקשה אישית, שתהיה לי עוד פאה. השתתפתי באירוע של נשי חב"ד תל אביב, שם התקיימה מכירת סינית, ובין המתנות הייתה פאה. אתן בוודאי מנחשות. כן, קניתי כרטיס, ו… זכיתי".

פירות הפאה

"אני מודה שבתקופה הראשונה היה לי מוזר, והיה לי קושי. זה היה עבורי כמו להחליף את עורי, משהו שהיה חלק אינטגראלי ממני… אבל הרגשתי שאני מתחברת חזק לרבי עם חבישת הפאה.

מאז ומתמיד נאבקתי נגד חבישת פאה, אמרתי שזה לא צנוע. והנה, אני בעצמי פתאום חובשת פאה. כיצד מיישבים את הסתירה?

החלטתי לנצל את השינוי לרגע חינוכי ואמרתי לילדים, הביטו: יש דברים שרוצים, ויש רבי. ואנו עושים את רצונו, למרות רצוננו האישי.

חברותיי קיבלו את השינוי בצורה קשה מאוד. לא הבינו איך עשיתי דבר שכה מנוגד לכל מה שסימל אותי. אחת מהחברות הגיבה בחומרה ובתוקף רב, אך, בתור אישה פנימית ואמיתית, חזרה הביתה, למדה את הנושא לעומק, ובפעם הבאה שנפגשנו, הופתעתי לראות שגם היא 'החליפה ראש'".

שליחה עם פאה

"אני מאיישת את הדוכן במדרחוב – נחלת בנימין – בימי שלישי ושישי; פותחת את הדוכן, מעמידה עליו את הציוד. קופת צדקה עליה מתנוססת תמונתו של הרבי מושכת תשומת לב רבה. יהודים מכל רחבי תבל עוצרים ומספרים שהם מכירים את הרבי, או את בית חב"ד בעירם. אני מחלקת דמי "שליח מצווה" ליהודים שעומדים לפני טיסה הביתה, וכך הקופה ממחזרת את התרומות…

בימי שישי אני מחלקת נרות שבת לעוברות ושבות. אני מתמידה להגיע ולפתוח את הדוכן גם בימי סופות גשמים, כדי שהנשים תקבלנה את הנרות. גם הנשים הכי קרירות נמסות בפני מחמאה או מילה טובה ולוקחות ממני את ערכת הנש"ק. יהודי בשם מוריס מוכר מים במדרחוב. אפשר כמובן לקנות מים בקיוסק, אבל באי המדרחוב ובעלי הדוכנים מעדיפים לקנות ממוריס. מוריס הוא 'קבלן משנה' לנרות שבת, ולוקח ממני בכל שבוע מספר קבוע של נרות, אותן הוא מחלק בעצמו!

כבעלת דוכן במדרחוב התל-אביבי, הרווחתי עוד דבר עצום – היכרות קרובה עם החסיד הבלתי נשכח, ר' זושא ריבקין, ע"ה, שנלקח לאחרונה בחטף. בכל פעם שנסעתי ברכבת, הוא היה נותן לי שתי מטבעות לתת לצדקה – להצלחה כפולה. בערב, בחזור מהמסעדה, הוא היה שואל אותי בהתעניינות כנה האם אכן הצלחתי באותו יום… הייתי רואה את הקטר ממתין לר' זושא, ולא נוסע לפני שר' זושא מביא לו מטבע לצדקה. הוא נהג לומר לו: 'ר' זושא, אנו צריכים אותך!' יהי זכרו ברוך.

היום אני מרגישה שקל לי לגשת לנשים כשאני חבושה בפאה. אני נראית כמו כולן, וזה נותן להן תחושה שוויונית. בימי שלישי אין חלוקת נרות, ויש לי זמן לשוחח עם נשים בנושאים אחרים, ובעיקר על טהרת המשפחה – ב"ה, ישנן תוצאות ברוכות. הקדוש– ברוך-הוא מזמן לי נשים לשיחות. הגעתי למסקנה שאין זמן לחכות עד שנצא לביקורי בית, צריך לתפוס את הרגע, ולא לחכות לפעם אחרת, כשיהיה נעים יותר. אנחנו בתוך תהליך הגאולה. זה קורה עכשיו, ואנחנו זוכות להיות חלק ממנה".