הגב' שרה גרינברג מכפר חב"ד לא התלהבה למשמע בקשתי: "לספר על היחידות שלי אצל הרבי?" היא שאלה, ותמיהה כה חזקה נשמעה בקולה, עד שהבנתי שהרעיון הזה לא כל כך מוצלח, כמו שחשבתי בתחילה. "יודעת מה?" היא סיימה את השיחה, "אני אחשוב על זה, ובמידה וכן – אחזור אלייך".

הורדתי את השפופרת, והתחלתי לחפש מרואיינת חדשה. בדרך כלל "אחזור אלייך" משמעו – "לגמרי לא" עם נקודה אדומה ובולטת אחרי ה"לא". ונקודות אדומות ובולטות דורשות התייחסות מתאימה אליהן.

לא הספקתי לבצע יותר מידי טלפונים, כשפתאום גיליתי על הצג את המספר של גברת גרינברג. זה היה מפתיע. אבל היא חזרה! והסכימה!

"חשבתי שהנושאים שהרבי דיבר איתי הם מסרים עבור כלל הנשים והבנות" סיפרה לי, "שאלתי את הרבי, וקיבלתי תשובה לפרסם. אז אני מוכנה". כמה פשוט, ככה נפלא.

הזכייה

"בשנת תשל"א נסעתי לרבי בזכות נשות כפר חב"ד" משחזרת גב' שרה גרינברג, "בימים ההם כרטיס טיסה עלה כמה משכורות חודשיות מלאות. מסיבה זו טיסה לרבי הייתה מחזה לא מאוד נפוץ, ובכפר חב"ד החליטו להתארגן ליוזמה משותפת; הגב' לאה הלמן יזמה הגרלה: כל אחת תרמה סכום מסוים, ולבסוף נערכה הגרלה. מי שזכתה בגורל הייתה אימי, ע"ה. אך תנאי ההשתתפות שלה בהגרלה היה שאם תזכה – אני אסע במקומה. זאת כיוון שהמצב הבריאותי שלה לא היה כשיר לנסיעה כזו. זו הייתה הפתעה רצינית. אף פעם קודם לכן לא נסעתי לרבי, והתרגשתי מאוד מהזכייה…

באותן שנים מילאתי מקום ב'מדרשה'. המדרשה הייתה כינוי למוסד לימוד לבנות בכפר חב"ד. היום לומדים בתיכון ולאחר מכן בסמינר, אבל אז למדו חמש שנים בסך הכל במדרשה, וקיבלו בסוף הלימודים תעודת הוראה (תארו לעצמכן: מורה בת שמונה עשרה שנים נכנסת לכיתה של הבת שלכן… היום זה לא היה 'עובד'… ר. ג.)

הרב מרדכי לוין, המנהל החינוכי של המדרשה, שמע על הנסיעה שלי, וביקש שבאותה הזדמנות אשאל את הרב חודקוב לגבי מספר ענייני חינוך.

הרב חודקוב היה המזכיר הראשי של הרבי, ולא היה פשוט כל כך לגשת אליו לשאול שאלות. היה צורך בקביעת ראיון מסודר. רק שאת זה לא ידעתי מראש… הגעתי לקראון הייטס, קבעתי ראיון עם הרב חודקוב ושאלתי אותו את השאלות של הרב לוין. הנושאים העיקריים שהרב לוין שאל היו צניעות בלבוש וספרי לימוד. הרב חודקוב אמר שיש לבדוק איך נהוג ב"בית יעקב" ולפיהם לנהוג.

היום התשובה הזו היא כבר ידועה ומפורסמת. נודע לי אחר כך שגם הרב טוביה בלוי, בתור מנהל תיכון בירושלים, והרבנית סימה רלב"ג, מנהלת בית הספר היסודי בירושלים, קיבלו הוראות כאלו: ללכת לפי "בית יעקב".

באותה נסיעה זכיתי גם להיכנס אל הרבי ליחידות. אלו היו שנים בהן עדיין הייתה יחידות פרטית. בעלי, שהצטרף לנסיעה שלי, נכנס יחד איתי ליחידות".

לחיות את "בית חיינו"

"לפני שאספר על היחידות עצמה, אני רוצה להדגיש את המשמעות של 'פעם ראשונה אצל הרבי'. לארץ ישראל לא הגיעו פקסים באותן שנים. בשנים מאוחרות יותר היו שידורים ומסרים. כל מה שקרה בשבת היה מגיע לארץ ישראל כבר ביום ראשון וכן הלאה. אבל בשנת תשל"א זה לא היה כך. אולי המשפט הבא יהיה נכון רק לגביי – אבל בשנים ההן לא כל כך שמענו ולא כל כך ידענו מה ואיך קורה בבית חיינו. כשהתארחתי אצל משפחה בקראון הייטס, וראיתי איך הדלת נפתחת והבן או הבת של המשפחה נכנסים ומספרים ש'הרבי אמר כך וכך' – זה היווה בשבילי חידוש מאוד גדול.

רק בשביל שתוכלי להבין: באותה שנה הגיעו מארץ ישראל רק עוד שתי נשים. זה לא ש'עזרת נשים' הייתה ריקה. היו הרבה בנות אמריקאיות, שעמדו שש ושבע שעות בשביל לתפוס מקום, אבל מארץ ישראל לא הייתה נוכחות נרחבת שם.

היו נשים בודדות שזכו בשנים שקדמו לשנת תשל"א להגיע אל הרבי. חלקן זכו בכרטיס וחלקן היו בעלות משפחה חוצניקית. הנוהל היה שכאשר הן שבו, כל אחת אירגנה כנס וסיפרה מה היה אצל הרבי.

אבל כשהגעתי בעצמי לשם, הרגשתי שלא סיפרו לי שום דבר. בין שמיעה על ה"שביל" שנפתח לרבי ובין ראיה מוחשית של אותו שביל הפריד ים מאוד גדול…

עם זאת, למרות שלא ידענו ולא שמענו, ההרגשה הפנימית של התקשרות לרבי הייתה מאוד חזקה. לא חשבנו לעשות משהו בלי לשאול את הרבי: שידוך, עבודה, הכל… זאת על אף שבשביל תשובה היינו צריכים להמתין שלושה שבועות, וזה היה נחשב פרק זמן סביר ביותר ואפילו מהיר למדיי".

"שלושה שבועות בשביל תשובה לשידוך?" אני קצת מתקשה לעכל.

"כן" מחייכת גב' גרינברג, "היינו עם סבלנות… ידענו שכשהתשובה תגיע, לא בהכרח שהיא תהיה חיובית, אבל ידענו שמה שלא יהיה – אנחנו ננהג לפי התשובה!

אז ההתקשרות לרבי הייתה חזקה גם בלי לראות ולשמוע 'נון סטופ'. אבל התוספת של ה'לראות ולשמוע' הייתה משהו מיוחד. כל מה שראיתי שם היה ראשוני ומפליא מאוד.

הרגשתי התפעלות גדולה כשראיתי את הרבי: לא הייתה במה, והוא עמד ליד ארון הקודש במשך כל התפילה. כאילו היה אחד מהקהל, אבל ראו מלך! וזה היה דבר אדיר! כל העיניים של הקהל, הצפוף מאוד, פנו לכיוון אחד: לרבי.

כל הזמן הרגשתי – 'ריבונו של עולם, למה לא סיפרו לי על כל היופי הזה?'…

ואז… אז הגיע התור שלנו להיכנס ליחידות".

היחידות הראשונה

"כאמור, נכנסתי יחד עם בעלי. לפני היחידות עשינו את ההכנות, וכמובן, אמרנו תהילים.

היה בי לחץ, שנבע מתחושת אי וודאות: מה ואיך יהיה. אבל כשנכנסתי פנימה, הרגשתי שהרבי יושב כאן רק בשבילי. כאילו אין עולם אחר… הרבי קיבל אותנו בחיוך רחב מאוד ובפנים קורנות. הרגשתי שזה היה בזכות בעלי ועבודת החינוך שלו. הוא היה בהנהלה של התלמוד תורה בכפר, וחלק מהשאלות שלו היו בענייני התלמוד תורה.

הייתה בחדר אווירה נינוחה שהביאה לי את האומץ והאפשרות לפתוח את הפה. זו הייתה הרגשה מיוחדת במינה. איני יודעת באיזו מילה לבחור בשביל לתאר את התחושה שאפפה אותי שם.

הרבי הסתכל בדפים שהוכנסו, והתייחס אל כל מיני עניינים אישיים, שלא כאן המקום והזמן לפרסמם. הוא ענה לנו בצורה מפורטת. כמות הברכות שנשפכה שם הייתה כה רבה, עד שלא יכולתי לזכור אחר כך את כל הברכות שבורכנו בהן…

לאחר מכן, פתאום אמר הרבי: 'כשתחזרי, תבקשי מהמנהל שיכנס את הבנות, ותדברי איתן על העניין של הצניעות'. הרבי, כמובן, דיבר באידיש, וכיוון שלא רשמתי מיד את הדברים – אין בידי את המילים המדויקות, אבל זו הייתה רוח הדברים.

זה היה פלא פלאים בעיניי. כי לא הייתי מורה קבועה בסמינר. בסך הכל מורה ממלאת מקום… אבל היה חשוב לרבי שאמסור בארץ ישראל דרישת שלום בדמות נושא הצניעות. כשחזרתי לארץ ישראל באמת נערך כינוס, ודיברתי לפני הבנות על הצניעות. סיפרתי שאני מדברת על פי בקשת הרבי ממני ביחידות. אני חושבת שאולי אחד התוצרות של היחידות הזו היה תקנון הצניעות, שמוכר כיום לכל בת ואישה חב"דית. בשנים שאחר כך, היה לי תפקיד בסמינר. נושא הצניעות תמיד עמד איכשהו בסדר היום שלנו. יחד עם הגב' ציפורה וישצקי והגב' רייזי הלפרין בנינו תקנון ראשוני של צניעות, שאחריו, כאמור, הגיע התקנון הסופי והמוכר.

בחזרה אל היחידות: היה בה מסר נוסף ששייך לכולנו.

הבנתי שהיחידות מגיעה לסיומה, אבל רציתי לבקש משהו בשביל נשות הכפר. בסופו של דבר, רק בזכותן הגעתי אל הרבי.

התביישתי לבקש, אבל הרגשתי שאני חייבת. הרבי ראה שאני רוצה לומר משהו, ונרכן קצת. התנועה הייתה תנועה שאפשרה להוסיף משפט נוסף. שמעתי את עצמי מבקשת 'משקה' בשביל הנשים בכפר. למה ביקשתי 'משקה'? ראיתי מ'עזרת נשים' כיצד הרבי מחלק בקבוקי משקה לאנשים המארגנים התוועדות במקומם, וחשבתי שגם עבור נשי כפר חב"ד אפשר לבקש, בתור נציגתן אצל הרבי.

הרבי אמר בתמיהה: 'משקה בשביל נשים?!'

שתקתי.

אחרי מספר שניות של שקט, אמר לי הרבי: 'תיכנסי מחר למזכירות. יתנו לך יין. תבשלי אותו ותעטפי את הבקבוק בדרך חזרה – שהיין יהיה לגמרי עטוף. היין הוא עבור נשים בכפר חב"ד'.

כשהגעתי למחרת למזכירות, אמרו לי שהיין כבר מבושל, והייתי צריכה רק לעטוף את הבקבוק".

היי דוגמא למופת!

"ההרגשה שלי היא שהיחידות הזו היא לא רק שלי, ומסיבה זו אני מספרת לך עליה היום. הרבי דיבר דרכה ודרכי אל כל הבנות והנשים. הרבי רואה למרחקים כאלו, שאנחנו לא שייכים לראות. היום, כשהתקשרת, כתבתי לרבי, והתשובה שהתקבלה הייתה תשובה באידיש מכרך ה', עמודים רכט-רל.

זה מכתב עבור "אגודת נשים צעירות ליובאוויטש", ואני חושבת שיש בו לימוד עבור כל אישה חסידית באשר היא. לימוד שיכול להיות המשך של היחידות משנת תשל"א. להלן קטע מתוך המכתב:

"…גם מובן מאליו שתפקידן אינו רק – כפי שהן כותבות במכתבן – לגייס כספים למוסדות ליובאוויטש, כי ככל שזה יהי' [ענין] גדול, בכך לבד לא די, ובתור כאלו שבכל אחת מהן תלוי' במדה רבה השפעה בבתיהן וגם ההשפעה על סביבה מתאימה, עליהן לשמש גם דוגמא חי', איך אשה חב"דית צריכה להתנהג בעצמה, איך היא צריכה להקים את ביתה, ואיזו השפעה יש לה על כל סביבתה, שיוכלו לומר בגאוה ראו גידולים שגידלתי, זוהי אשה חסידית אמיתית וממנה ניתן ללמוד.".

אז האישה החסידית האמיתית, מלבד העובדה שהיא שומרת על צניעות – כמו ב"בית יעקב" – ואינה שותה 'משקה', היא גם אישה שמעמידה את ביתה, שיהיה לדוגמא ומופת, וכמובן משתדלת ומתאמצת להשפיע על הסביבה. ובכך מזרזת היא את התגלות הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש".