פעם התבקשתי להרצות בפני אמהות כדי לתת להן כלים מעשיים בנושא "סמכות הורית". אני רוצה להביא את הדברים לפניכן, אמהות יקרות, כי ראיתי עד כמה אנו זקוקות למבט קצת שונה לחינוך ילדינו. וזו דרך שממש עובדת כי היא ייחודית לך, ויש עליה "קבלות".

ובכן, למה יש ילדים שמקבלים את מה שההורים אומרים להם ויש שלא? למה ילד מקשיב רק בקול אחד ההורים? ולמה לפעמים ילד מקשיב לי ולפעמים לא? האם זה חייב להיות כך?

קודם כל כאמא -את יודעת- יש לך תפקידים לא מעטים כמו: לדאוג לבריאות ילדיך, לתזונתם, להופעתם הגשמית, לחינוך (יראת שמים ונימוסים), ללימוד (לא רק ביה"ס, גם ל"ידע עולם"), לתת להם מענה רגשי (מגע פיזי, הקשבה, הכלה, תמיכה, הדרכה, הכוונה…),לקבוע כללים ולהציב גבולות. כשאנו ניגשות לבצע משימה או תפקיד, נעשה זאת מתוך תכנון ומחשבה לטובת ילדינו, ונבדוק שאם המודל שאנו רוצות לקבוע בביתנו הוא העתק ממה שהיה בבית אמא, הוא הכן מתאים לנו כאמהות (השונות מאמא) ולילדינו (השונים לילדיה).

נגיד שדבורה קובעת כלל ש"אין עוזבים את השולחן לאחר ארוחת צהריים ללא רשות מאמא", כי כך הורגלה בתור ילדה, וזה היה נפלא. אבל הצהריים בביתה של דבורה נראה שונה ממה שהיה אצלם בתור ילדה: היא מקבלת את הקטנים, מאכילה אותם ומקשיבה לחוויות היום שלהם. אח"כ מצטרפים הילדים שלומדים בכיתות הנמוכות, דבורה מגישה להם לאכול ורוחצת את הידיים והפנים של הקטנים. כשהגדולים מגיעים דבורה כבר יושבת עם הבת שבכיתה א' לעשות שיעורי בית. היא מחליפה כמה מילים אם הגדולים ואומרת להם להגיש לעצמם לאכול.

במתכונת זו, בה הבית יותר דומה למסעדה הפתוחה משך כמה שעות, לא מתאים שילדים יצעקו (אם לא אמא לא תשמע) ממקומם במטבח לבקש רשות מאימא לעזוב את השולחן כשהיא עסוקה בשיעורי בית עם הקטנה.  כאמור, לא רק בזה תלוי אם הילד יקשיב בקולי או לא.

יש לנו את האפשרות לבחור איך אנחנו רוצות להיות. אז, ראינו שאנחנו יכולות להגיב למצב או מיקרה, אך גם יש לנו את הבחירה החופשית שאיננה תלויה בסובב. גם כאמהות חשוב לנו לא לשכוח את כח הבחירה שלנו, למה כח? כי הבחירה היא זו שנותנת לנו כח. בואי נראה איך זה עובד. חברה סיפרה לי שבנה (כבן 4) מגיע אליה למיטתה, מידי כמה לילות. היא אומרת לו ללכת למיטה אך הוא נשאר יושב לידה. קשה לה ואפשר להבין אותה, אי אפשר להמשיך לישון ככה, והוא יושב לה על הרגליים… לאחר כמה בקשות ממנה ללכת למיטתו, היא מעירה את בעלה. האבא קורא לילד בשמו (נגיד) "מוטי, למיטה" ומוטי הרדום יורד ממיטת אמו והולך לישון במיטתו הוא. נראה לכן שאבא של מוטי קוסם? אולי הקים צעקות והילד נבהל ולכן עשה את שאמרו לו?

כששאלתי את חברתי איך זה? היא אמרה בפשטות שבעלה דיבר בסמכותיות, -ואת?- שאלתי, אני… אני התחננתי שילך כבר לישון כי זה נורא הציק לי ברגלים . אני שואלת אותך, קוראת הכתבה, האם מצופה מילד כ-בן 4 שיעשה דבר מה כי אמו התחננה אליו? האם לא זקוק אותו מוטי לציווי במקום לתחנונים? ברור לי שאם חברתי הייתה מדברת בסמכותיות מוטי היה הולך למיטה בלי בעיות, אבל היא לא בחרה, אלא הגיבה לאי נוחות שלה, וכך זה נשמע גם על ידי מוטי, והתוצאות בהתאם.

המעשה הוא העיקר

ניקח כדוגמא לעבודה מעשית את התפקיד "להציב גבולות".

1. חשבי על ילד או על מצב מסוים בבית שלך הקשור לגבולות, בו את רוצה לשפר או לשנות אותו.
2. שאלי את עצמך: מי אני רוצה להיות כשאגש לילד? איזו אימא אני רוצה להיות? (תוכלי להיעזר ברשימה שבמסגרת)
3. איך זה נראה בפועל, במציאות?
4. מה אם יקרה או מה אם יהיה יפריע לך להיות מה שבחרת?
5. איך בכל זאת תזכרי לחזור להיות מי שאת רוצה להיות?
6. אם לא ילך כפי שתכננת, מה תגידי לעצמך?

לאחר השאלות הללו, כשתיגשי לילדיך עם הבחירה שלך, הדברים יראו אחרת. אל תשכחי שאת בתהליך, ותהליך לוקח זמן! וגם הילדים, מרגישים שמשהוא פה משתנה וסביר להניח שירצו לבדוק אם זה אמיתי או לא. המון הצלחה בדרך לחיים של בחירה!

איך אני בוחרת להיות?

טלי גלויברמן מאמנת אישית ברוח היהדות, מנחת נישואין מוסמכת, מרצה במגוון נושאים יהודיים. ליצירת קשר: 052-3760922