מוגש לפניכן יומן מרגש אותו כתבה גולשת שזכתה לשהות בחצרות קודשנו במחיצת הרבי מלך המשיח בחג השבועות האחרון, אתמול היא נחתה בארץ ומשתפת בחוויותיה:

הערב ירד.
תפילת ערבית בפעם האחרונה בבית רבינו שבבבל ..
אני אוספת את שירת היחי ללב, כל תו, כל מחי כף!  מביטה לעבר הכסא של הרבי ומיייחלת, מתחננת, רעבע, תתגלה! תפתיע, תקיים, תגיע, אני כאן, מתפללת לחזות ברגע ההתגלות..
אבל הערב ירד. וחוץ מחידוש הבריאה בכל רגע נתון, שום דבר לא התחדש..
עשר. חושך בעזרת נשים, אני לבד שם.. רק אני, והקירות הקלופים, החלונות הסדוקים, הספריות העתיקות, והעוצמות שיוצאות מכל דבר…
זה הזמן שלי לעצמי . לעצם נשמתי… אני מתכופפת (לא הרבה, למזלי ) ומביטה בחדר המנועים של מטה..
שם הפעילות לא נגמרת, שם תמיד מעניין…
בצד ימין נפתחת התוועדות קטנה, מעט פארברעייסען ורמקול. מאחורי הרמקול מדבר רב, ומדי כמה דקות מנגן "רעבע אוי רעבע אני אוהב אותך, אני אוהב אותך מאד מאד מאד…"..
בצד שמאל נשמעים גם כן ניגונים. שמחים ועליזים, קולות צעירים יותר… ישנה התקהלות של בחורים, אבל לא בזווית שאני יכולה לראות. רק לשמוע.. גם הם מתוועדים ומנגנים בשמחה..
ובכל הצדדים.. בחורים, מבוגרים וזקנים יושבים ללמוד ולהתכונן לשינה.  המון סידורים פזורים בכל עבר, כובעים וחליפות מונחים על גבי הספסלים,  אחרי יום ארוך..
ואני למעלה. מנגנת ובוכה… מתמכרת לנהימות המנוע, מתענגת על צלילי הלימוד, נשאבת לבית המקדש – – –
מביטה כמתוך חלום, ומתחילה לחשוב, מחר זה נגמר…. הלב מתכווץ כל כך…
כמה הייתי רוצה להיות דומם.. חלון, רק חלון. אפילו סדוק קצת בפינה.. כמה הייתי רוצה להיות חלון זכוכית ב770. להיות שם כל היום. לחיות את זה כל היום. לשמוע את זה, לשאוב את זה, ל…  להיות חלק מזה..
בלי השגרה של בני האדם, עם הקשיים, והנסיונות …
אבל אז עולים בי כל המאמרים והשיחות שלמדתי בתקופה הזו כאן, ומורים באצבעם לכיוון ההפוך…ג ב ר ת! שכחת? שכחת שהקב"ה ירד להר סיני כדי לתת את התורה דווקא לבני האדם? שכחת שהקב"ה נתאווה לדירה בתחתונים, ויכל בקלות גם ליצור אותה לבד, אבל בחר בנו כבנ(א)ים?
שכחת שהתפקיד שלנו זה להעלות כל דבר לקדושה, לברר את הניצוצות האחרונים, ולהוריד שכינה כלפי מטה? את זה חלונות לא יכולים לעשות. רק אני, וכל מי שסביבי… אה… סליחה, סביבי אין אף אחד… אז רק אני, וכל אלו שלמטה, וכל יהודי בכך מקום בעולם!
אז מה? רוצה להיות חלון? אמ… לא, ברור שלא. יש לי תפקיד בכיר..
ואני צריכה לשאוב, ולאגור , ולמרות שקשה לעזוב.. לבצע את התפקיד..
אני מנגנת עוד כמה ניגונים תודה על שזכיתי להיות פה וקיבלתי את הצורה בצורה הכי מיוחדת.. ומצלמת קצת מלמעלה, שיהיה למזכרת..
'את שמצלמת, נועלים פה.. '..
נועלים?? אבל אני צריכה לשאול עוד קצת.. טוב, מזל שהספקתי מעט מההתוועדויות למטה, וכמובן, את הדו שיח עם עצמי..
אני יוצאת לארוז דברים אחרונים. להכין דברים לטיסה, ולנוח, עד שיאיר הבוקר.

את התחושות של הבוקר קצת קשה לתאר. כי הם מעורבבים מאד.. בראש ובראשונה, תחושת הודאה אין סופית על שנבחרתי להיות כאן, תחושת תענוג, קצת פחד מהחברה לשגרה הצניחה חופשית… אבל הצטיידתי בתפילות יום חול, שבת וחג , חתת יומיומי, מאמרים ושיחות שיוכלו להוות לי מצנח ולהנחית אותי בצורה הטובה ביותר, בזווית של זינוק.. 🔝
שוב מנגנת… מתפללת הרבה, כותבת לרבי.. והתפילה מתחילה. בסיום קריאת התורה נגזר עלי לעזוב, והגשם מתחיל בחוץ.. ומתחזק… כמעט כמו הקצב של הלב שלי..
כשאני עם המזוודות בכניסה של השול השני, לפתע תופסת את אזני שירה אדירה בקולו של הרעבע "כי בשמחה תצאון והשלום תובלון" ואחר כך מאות החסידים מלווים בשירה עמו. אני מסתובבת אחורה, ורואה שהרבי ברכני לשלום.. בווידאו.
בכניסה לשאול השני יש פלאזמה עם וידאו של הרבי תמיד. וברגע שעמדתי לצאת. . הרבי ברך אותי לשלום. הייתי מעדיפה שזו תהיה שירה אמיתית. מלמטה… ומאות החסידים יעלו יחד על עננים… אבל לא. זה היה וידאו. אמנם וידאו. אבל לא ר ק וידאו, בכולופן.. הרבי שלח לי דרישת שלום, ונתן לי להבין שהוא איתי, מחכה לפעולה האחרונה שתביא את כולם לירושלים.

א דאנקע רעבע!