מאת: הרב שלום בער קרומבי

נדמה שאין דילמה מוכרת יותר בקרב הורים, כמו השאלה כיצד יוצרים סמכותיות מול הילדים? כל הורה מבקש להנחיל לילד כללי חינוך ולעצב את ילדו כפי הדמות הקיימת בראשו, שכך צריך להיראות הילד האידיאלי. כמעט ואין הורה שאין לו בראש תמונה ברורה לגבי ילדיו – כיצד הם יראו – והוא מנסה לעצב את ילדיו בדמות תמונה זו.

אך חינוך ילדים הינה מלאכה מורכבת ממשחק בפלסטלינה. לא קיים הילד שניתן לתכנת אותו בצורה אוטומטית והוא יתנהג בדיוק כפי שהוריו גורסים לנכון. הילד מביא עימו אישיות עצמאית ולפעמים אף שונה בקיצוניות מהתמונה שרואה ההורה כאידיאלית. ממילא נוצרת התנגשות בין הילד – שמבקש ללכת בדרכו העצמאית, לבין ההורה – שמנסה לעצבו לפי דפוסי ההתנהגות שבחר עבורו.

ההתנגשות הזו מתחילה כבר משחר ילדותנו. ילד בן שנה וחצי יודע היטב לומר להוריו מה הוא רוצה. הוא יכול לבקש דבר מה שהוריו אינם מרשים לו, או לחילופין לסרב לדרישת הוריו לנהוג באופן מסוים. החיכוך הזה מלווה את הדינאמיקה שבין הורים לילדים, וככל שהילד גדל כך גדל החיכוך. אם ילד בן שנתיים מתנגד כשהוריו דורשים ממנו לבא להתקלח – והוא עושה זאת באמצעות צרחות ובכיות – הרי שילד בן ארבע כבר יודע להתנגד בדברים מהותיים הרבה יותר.

כאן נכנסת השאלה כיצד יוצרים סמכותיות ומעצבים לילד מסגרת, כפי זו שההורים מאמינים שטובה עבורו? או במילים אחרות: כיצד מצליחים לצלוח את התוויית כללי החינוך גם במצב בו הילד מתחיל להתנגד?

*

העיקרון הראשון להצלחה ביצירת מסגרת ברורה לילד, טמון בביטחון של ההורה בכללים שהוא מעצב לחינוך ילדיו.

הנה למשל דוגמא: מה קורה כשהאֵם מבשלת במבטח והילד מתקרב לאש? היא נזעקת מיד ומרחיקה משם את הילד ואינה מתחשבת כלל בבכיות והצרחות. מבחינתה ברור ש'אין על מה לדבר', הילד לא יכול להתקרב לאש ולכן אין טעם להתדיין בנושא.

בדרך כלל לאחר פעמיים או שלוש בהם הילד ינסה להתקרב לאש, הוא יבין לבד שאין טעם לחזור על אותו דפוס פעולה והוא יחדול מניסיונותיו (או התגרויותיו תלוי במקרה). במקרה זה העובדה שההורה בטוח בדרכו ויודע שאין אופציה אחרת, מקרינה אל הילד, שמבין שכאן מדובר על כלל ברזל שלא יהיה ניתן להפר אותו.

אך לעומת זאת, מה קורה כשהילד הולך עם אמו למכולת ומבקש לקנות ממתק והאֵם מסרבת? הפעם הרי לא מדובר על אש, בה ה'לא' הוא חד-משמעי ולא ניתן לשינוי. במקרה זה לפעמים האֵם אכן נחושה ובטוחה באמירת ה'לא' שלה; אך בפעמים אחרות היא אומרת 'לא' ומקווה שהוא יתקבל אצל הילד בנחת ויעבור בשלום. במצב הזה האם חוששת מעימות עם הילד ובדרך כלל מנסה לרכך את אמירת ה'לא' במשפטים כמו "אבל כבר אכלת ממתקים היום", או "אולי מחר נקנה לך ממתק?" וכדו', שנאמרים בתחינה להבנה מצד הילד.

הילד מבין שאמירת ה'לא' אינה ברורה וחד-משמעית ולכן הוא מנסה את מזלו – אולי יצליח לשנות את פני הדברים. כשהילד מתחיל לבכות וליילל – כלומר להפעיל את אמצעי ההתנגדות שלו – האֵם מתחילה לשקול האם היא מוכנה להתעקש על אמירת ה'לא', או שמא היא מוותרת על העיקרון ומחליטה להקל עם הילד.

ילדים מבינים את המסרים העקיפים שלא נאמרים אך טמונים בין המילים והם יודעים להרגיש היטב האם האֵם בטוחה בעצמה, או שיש עוד אופציה זמינה והיא שהאם תשנה את החלטתה. הם שומעים זאת במנגינה של המילים, בהתנצלות שנשמעת לפעמים מבעד למשפטים ובניואנסים הנוספים שמתלווים למשפט. באופן טבעי  הילדים מתרגמים את המצב לניסיון לנצל את המצב כדי ללחוץ עד שישיגו את מטרתם; או לחילופין שההורה דווקא יחליט להתחפר באמירת ה'לא' וייגרר למצב של בכי ותחנונים מצד הילד.

*

שורש הקושי באמירת 'לא' והחשש מעימות עם הילד, הוא הרצון לרצות את הילד. אף הורה לא רוצה להיות ההורה 'הרע', שאומר תמיד 'לא' ומונע מהילד את חפצו. אנחנו חפצים לרצות את ילדינו, לשמח אותם ולרצות בטובתם.

מלבד זאת קיים אצל ההורה פחד מריחוק מצד הילד. ההורה חושש ממצב שהילד לא יאהב אותו אם יעמוד על דעתו ויסרב להעניק לו את מבוקשו. לכן הוא מנסה לרכך את דבריו ולמצוא חן בעיני הילד, כדי לא להיצרב בתודעתו של הילד כהורה קשוח ומנוכר.

האמת היא שאין קשר בין הצבת מסגרת וגבולות ברורים לילד ובין אהבת הילד. להיפך: הילד זקוק למסגרת ברורה והוא יאהב יותר הורה שיציב לו כללים ברורים ומסודרים. ילד בריא מרגיש צורך נפשי בסדר ומסגרת ודווקא כשההורה מרשה לו את כל מבוקשו הוא מרגיש אבוד וצובר כעס על ההורה.

לא לחינם אמרו חז"ל את האימרה הידועה "חוסך שבטו – מכה בנו". הדברים נכונים לא רק במובן הפשוט של השבט, אלא במטפורה הרחבה של המשפט. השבט – כלומר המסגרת הקשוחה והברורה, אינה רעתו של הילד, אלא הטובה הגדולה ביותר עבורו.

*

למרות החשיבות והחיונית של אמירת ה'לא' הברור, אין צורך להזמין התנגשויות עם הילד. יש לבחור את הפעמים בהם אנו משרטטים מסגרת וקווים אדומים ולדאוג שהיא תהיה מוגדרת וברורה – גם לנו ההורים. אם נבחר להציב 'לא' חד-משמעי בכל פעם שהילד יבקש דבר-מה, נמצא את עצמנו מהר מאד במסכת של התנגשויות עם הילד, שלא תאפשר לנו אף מקום לקשר אחר עם הילד – וכמובן שלא זו התוצאה הרצויה אליה אנו שואפים.

הדרך הרצויה היא לבחור היכן נמצאים הגבולות הברורים שאנו רוצים להציב, ומהם הדברים עליהם אנחנו בוחרים להתעקש; ולאחר שנסמן את הגבולות, נפעל מתוך ביטחון כי זהו הטוב האמיתי לילד ונדע לעמוד עליהם ללא התנצלות. למשל אם מחליטים שמגבילים את אכילת הממתקים לילדים, הרי שבפעם הבאה שהילד יתחנן למסטיק נוסף נדע כי זהו עיקרון משמעותי בביתנו ואנו אומרים כאן 'לא' ברור והחלטי. בשונה מכך נותיר גם מצבים אחרים, שאינם עקרוניים, בהם נהיה גמישים ונדע "לזרום" עם הילד.

אין בעיה שהילד יידע שלפעמים הוריו גמישים ואף מוותרים, ובלבד שיהיה ברור שבמקומות העקרוניים אנו יודעים לומר את ה'לא', כך שלא הילד הוא זה שמחליט עבורנו, כשדוחף אותנו לפינה ומכניע אותנו לוותר, אלא ההחלטה שלנו, במקומות בהם אנחנו מחליטים לוותר מתוך בחירה אמיתית, כשבאמת היו לנו את שתי האופציות בצורה שווה.

הכותב הוא מאמן אישי ומרצה למודעות יהודית | להזמנת הרצאות וסדנאות: 0549-45-71-45