גם כעבור עשר שנים, הרגע הזה חרוט אצלי. "לא מסוגלת לשבת בבית" אמרתי לבעלי. "חייבת להרגיש שעשיתי משהו למנוע את הזוועה הזאת". הוא הסתכל בי במבט מיואש ואני, הגם שידעתי שנוכחותי שם לא תעלה ולא תוריד, נכנסתי ליונדאי החבוטה ונסעתי כל הדרך מיקיר שבשומרון לאזור הדרום, עד להיכן שאפשר היה להגיע ברכב אזרחי, ומשם בדרך-לא דרך, לכפר מימון.

האנדרלמוסיה שררה בכל. נערים צעירים עם מבט נחוש בעיניים, חבורות של נערות כתומות יושבות על הדשא, משפחות שלימות, חלקן בתהליכי אריזה וחלקן מנסות לשדר 'עסקים כרגיל'. שוטרים, חיילים, רבנים, אנשי מועצת יש"ע כולם בהתקהלות בלתי ברורה בשערי הכפר הקטן. המתח מורגש באויר, הימים ימי אב והם אינם מבשרים טובות.

בשלב מסוים התהוו שתי קבוצות, זו מול זו: אחת של אזרחים ותושבי המקום ואחת של חיילים, שוטרים ואנשי בטחון, והמבוכה רק גברה. הלא בקלות, אלו מהקבוצה האחת יכלו למצוא עצמם בקבוצה השניה, ולהיפך.

בצד, התגודדו אנשי בטחון בכירים יחד עם ראשי מועצת ישע וכמה רבנים. כרוז במגפון הכריז ללא הרף כי יש להתפזר ללא אלימות ולתת לחיילים ולמשטרה לבצע את תפקידם. אז זה שהממשלה הטילה עליהם- לגרש יהודים מביתם ולמסור חלק מארץ ישראל לאויבים.

איש לא זז. השוטרים, שחלקם היו רכובים על סוסים שעמדו ובטשו בעצבנות ברגליהם הביטו מלמעלה למטה על הנעשה. מתח שיא.

ואז, מתוך קבוצת הבכירים, יצא איש הציונות הדתית, נטל את המגאפון והכריז: "חברים! עשינו די. לא נרים יד איש על אחיו ולא נגרר לאלימות כלפי שוטרים וחיילים. אין ברירה אלא להתפזר וכל אחד ישוב לביתו".

רחש של תדהמה עבר בקהל. מה?? מה זאת אומרת "ישוב אל ביתו?" ההצגה הסתיימה? סוף לסרט? האם זו שריקת הסיום? אך זמן לחשוב לא היה. כמו ניתנה פקודה והשוטרים רכובי הסוסים החלו לנוע קדימה לעבר הקהל, מאחוריהם החיילים, וציבור האזרחים, תושבי הגוש ומחוצה לו, החלו לסגת אחור. פה ושם מישהו התעקש ונאחז באדמה, צעקות, מחאות, אך ללא הועיל. זה היה קו פרשת המים. רגע הסטורי שבו אתה מרגיש את האידאולוגיה נסדקת בקול רעש גדול, לא רק מסביבך אלא גם מבפנים. מנהיגי הציבור, רבניו ועסקניו, הניפו דגל לבן ובכך אותתו למעשה, שהמאבק הסתיים עוד לפני שהתחיל והציבור, שהלך אחריהם בצייתנות, נותר נבוך ומבולבל. "באהבה ננצח" התנופף שם דגל יתום. ובכן, תלוי את מי. תושבי גוש קטיף המובסים נתבקשו לארוז את חפציהם שכן, תהליך הגירוש החל וזוהי עובדה מוגמרת. לא עוד "היו לא תהיה" המציאות הנוראה קמה והיתה, וחבל ארץ אסטרטגי ויפייפה מאדמת ארץ ישראל נתלש מידיהם של תושביו היהודים ועבר לידיים הרצחניות של חורשי רעתנו. שדות, הם לא הפריחו שם, לא הצמיחו עץ, ולא בנו בית. סוללות לירי פצמ"רים, דווקא כן. זמן לא רב לאחר מכן הן שמשו אותם היטב בירי מטווח קרוב לתושבי הדרום, "טפטופים" שהתגברו ובעקבותיהם מבצע "עופרת יצוקה", "חומת מגן" ולאחריו "צוק איתן" והסוף? מי ישורנו.

כל הדרך הביתה עשיתי חשבון נפש עם עצמי, נסערת. מה הדרך שאני דוגלת בה? מי מוביל אותה? ומה קורה כשהמציאות מוכיחה אחרת? מהי מנהיגות אמת? ומה קורה כשמנהיגים מתבררים ככישלון ברגע המבחן?

כילדה וכנערה, גדלתי לתוך זרועותיה של הציונות הדתית, האמנתי באג'נדה שלה בכל לב, וראיתי במנהיגיה אנשים שקולים וראויים, שעושים עבודתם נאמנה. באותם רגעים גורליים בכפר מימון, ראיתי את מנהיגותם מתפוררת. את המילים שפיזרו סביבם מתפוגגות, ואת ההבטחות הופכות לאויר. יש כאלו, שעבורם זה לא משנה, גם מחר תזרח השמש. אבל עבורי היה זה איתות אזהרה לגבי הבאות. אם כבר מנהיג- אז שיהיה מנהיג אמת. ומשם, המסע רק החל..