מאת: רבקה ערנטרוי

"אני מסתכל בראשיהם ובתחילת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, ע"י אבות ואמהות." (רש"י בלק כ"ג ט')

בלעם ביקש לקלל את העם ולהכרית אותו משרשיו, מיסדותיו, אך הוא מודה "כי מראש צורים אראנו" וכוונתו לאבות שהם בחינת ראש הצורים החזקים ועצומים מאוד… "ומגבעות אשורנו" הוא בטוי התפעלות שלו כשהוא חוזה ומתבונן (אשור) בגבעות, הן האמהות. הוא נדהם לראות עד מה עז חילם והוא אינו יכול להם ותחת זאת הוא מברך אותם…

הכיצד משחק הגבר את בחינת ראש הצור והאישה כגבעה – (מגבעות אשורנו הוא בטוי הרומז ל"שור") היא חומה בצורה המגוננת, במערכת הנשואין הזעירה שלהם בתוכי העם שרשמיהם של האבות והאמהות חטובים וחרותים בהם, כך ששום הפך הברכה לא יגע בהם והם לא יתפרקו, יתפוררו ויהרסו, חלילה?

"כי מראש צורים אראנו"

ראיה היא תפיסה הנעשית מרחוק כשהסקירה היא כללית ואינה חודרת היות והמסרים עמוקים הם מאוד, נעלמים ונסתרים והחסידות רואה בכך את כח החכמה, המאפיין את הגבר, ואשר תפיסת החכמה שלו היא כברק המבריק וכיריית הבזק של החץ, בה נעשית הקליטה כללית מאוד ובתוכה נעלמים רז וסודות אין סוף.

הגבר מסמל את הכח הממציא ובהשפעת נקודת החכמה שלו נולדת הבינה שלה.
האם נאותה היא להיות קשובה לרעיונותיו החדישים או שמא מעדיפה היא בעמידתה "הנבונה" ו"העצמאית" והבלתי תלותית בו, כך שהיא, כביכול, נהנית מ"חשיבה יצירתית" של "כושר דמיונה המפותח"?

הוא מסמל "צור" היות וכמו בצוק המזדקר במעלה ההר, ונעלם בו כח של אש דולקת ורק נקרת הצורים החדה והנוקבת והכאה מייגעת ונלאית בצור תביא להתזת נצוצות האש, ושום עוצמה של מים בעולם לא יכבו כח אנרגטי זה מדליקתו. הוא צור משום שדעתו יציבה ונחושה והמהפכים והתמורות בה אינם קצוניים ביותר ובמאמץ נלאה היא עשויה להגיע אליו וזיקים של רגש נאמן שאינו כבה, יבזיקו…

כח החכמה שהטביע בו ה' בראשית בריאתו, כשנשמתו עלתה במחשבת ה' תחילה, הוא היסוד לאהבת ה' ויראתו הטבעיות הצפונות בעמקי לבבו ושום כח שלילי בעולם לא יוכל לגבור עליו ולכבות רגשות נצחיים אלו…

נקרת הצורים (נקירה חדה בהם) וההכאה הנלאית, תחשוף ותגלה נצוצות של רגש אלו, ובאותם רגעים של סכנה וחרוף נפש נועז, מתעוררים רגשות אלו של קדוש ה' ומסירות עלאית אף אצל זה שבמעמדו הנוכחי אינו מרשים כדמותו של ירא השמים.

ואולם, אותם רגשות שלה, שנולדו ע"י הבינה (גבעה) ושאינן נכללות בכח החכמה (שלו) ושעה שאין חכמתו נמשכת אליהם בתור "משפיע", היחזיקו מעמד? הכלום, תהיה להן יציבות ויסודות מעוצבים?

רגשות שאינם נתונים בשליטתה של החכמה, מנוטרלים מתלות בכח החכמה שלו ועמידתן העצמאית, יהוו במהלכה של הדרך קרבן לזרים ויהיו פגיעים לאותם אורבים המביאים הרס וחורבן, היות והבינה מתמשכת בקו של גבורה, בה העוצמה של האור אינה עשויה להתלבש בכלי הדעת המצומצמים שלה והיא אינה יודעת לאחוז רגשות מהופכים ואם היא נתקלת בהתנגדת, ביחוד אם הוא מגיע משאר קרובה, היא עשויה להגיע לשבירת הכלים…

זהו מצב של הסתלקות האורות ואותם נצוצות זעירים נותרים, מזמינים אליהם כוחות עויינים של הסט"א…

ואולם, אותם רגשות בינה, הנתונים לחסותה של החכמה, לא תיגע בהם יד משחיתה, היות והיא (החכמה) נמשכת ממקור שעומד למעלה מההשתלשלות ואין יד המזיד מגעת אליה…

ההתמזגות הנפשית בינותם, מעניקה לה חסינות ועוז לגבור על הנערמים לה בדרך היצירתיות שלה… התעמוד על נפשה מנגד בשל רגש "היש" העצמאי ושוחר החרות שלה?!

יצירתיות משמעותה, הפיכת הטוב לרע… השמא תשכיל ליזום זאת ברגשות בבינה שלה המנוטרלים מהשפעה של קו החכמה אליהם ועמידתם העצמאית שאינה נכללת ומתמזגת בחכמתו, האם יועילו לה ליסם את כשר היצירתיות, שהיא מחוננת בו?
רגשותיה הנשלטים בכח התבונה שבה ימנעו ממנה, אמנם, מצב של חוסר שליטה בעצמה אך לא יועילו לה לשנות מצבים ולהחיותם היות ובינה שאינה מתמזגת בחכמה וכשאין לה השפעה עליה, מובילה לשבירת הכלים והסתלקות האורות והיא נעשית פגיעה לכוחות חיצוניים אורבים…

רגשותיה, הנמשכים אליה מהחכמה שבו והמגוננים עליה, יהיו יצירתיים ביותר ויהיו בחינת דבש ממתק בשל הגבורה שבחסד שבו המכווצת את התפשטות הגבורה וכולאה אותה תחת כלות הנפש שלה ןההסתלקות…

ההרמוניה שביניהם תאפשר לה לשנות את הסיטואציות השליליות ביותר לגן עדן מתוק, מחיה, מרווה וממוגג. השמא, תוותר על העונג האדיר הזה?

ומגבעות אשורנו – היא כחומה (שור) בצורה הוא צור והצדק עימה. צור שדעתו רחבה ומיושבת והוא יכול לשאת ולסבול את תהפוכות הנפש שבקרבה, ולתמוך ולעודד באותם רגעים של נפילה ושבר…

ואולם מה מעניקה היא במערכת הנשואין? היותה רואה את עצמה בתור מרכז עולמה, היא מונעת מעצמה תפיסה מציאותית של עולם המסוגל להעשיר את חייה וחיי משפחתה…

הנענות שלה להעשות לכלי קולט כשהישות שלה נדחקת לשוליים, תביא למצוי הפוטנציאלים הכמוסים בה עד תום ובשל היותה נאותה לו, היא עוד תתנשא מעלי אותם גבולות המצמצמים את מרחבי החופש של הדעת שלה…

ההתמזגות שבנשואין ממתיקה את הגבורה שבה ומגוננת עליה משבירה נפשית ומהשלכות מסוכנות של גורמים חיצוניים המבקשים להכניע את כבודה ומעמדה ולערער אותם עד ליסוד…

ואולם הגבורה שלה מעניקה לרגשותיו עוצמה והיא נעשית עטרת בעלה עד שה' פוקד עליו "כל אשר תאמר לך שרה, שמע בקולה." היא נעשית שרה – כמלכה השוררת.

דוקא האישה שרגשותיה רוחשים ופועמים מסוגלת לחוש את העולם הזה, לבוא עימו במגע פנימי ולזכך את חומריותו ואולם בראשית הדרך מזדככת הנפש שלה (הבהמית) ועם היטהרותה, היא נעשית עצומה ביותר ומתעלה על הנפש האלוקית.

בעוד הוא מסמל את הנשמה, הרי היא משקפת את הנה"ב ותהליך בה היא חוזה בגדולת ה' בהתבוננות שבטעם ובדעת שלה – היא מגיעה למהפך, וזאת כשאל הרגשות שבה נמשכת החכמה, בכך היא מתנשאת ועולה מעליו בתור עטרת בעלה והוא מתעלה עימה.

ולכך כוונת חז"ל בברכת חתנים:"המשמח חתן עם הכלה" שהרי היא מעלה אותו ובלעדיה…

"מגבעות אשורנו" מתפרש ע"י הקבלה שבנוסף לחזות החדה, המתבוננת של ההגיון הבריא בסמל הגבעה, כוונת "אשורנו" היא לפסיעה, למגע עם העולם החיצוני והדבר נעשה באמצעות עולם הדבור המאפיין דווקא אותה.

באור התורה, בפרשת בראשית מובא רעיון זה בנושא ה"עזר כנגדו" בו הוא משול לזכוכית שקופה, דרכה חולפות קרני העצם הנופלות עליו בקלות, והאדם רואה את המתרחש לפניו… זוהי תפיסה (ראיה) של חכמה.

והיא, לעומת זאת מדומה למראה, אשר מעטה דק של כסף החוצץ עליה מאחורה, בולם את מעבר הקרניים של העצם דרכה, אך הוא הודף אותם אחורנית, כך שהאדם המתבונן במראה שלפניו, עשוי לראות את המתרחש מאחוריו.

הוא, אפוא, מקנה לה תפיסה של חכמה שהיא ראיה מציאותית והיא, לעומת זאת. גורמת להעמקת תפיסתו ושילמד לראות את הנעלם ונסתר במרבדי העומק. (מאחוריו) והיא מביאה אותו למצב של התבטאות, שהרי נקודת החכמה מהווה סמל לשתיקה של בטול, לנקודה מרוכזת בסמל של ברק המבריק, המעלים ומסתיר בקרבו אור אין סוף,,

ע"י עולם הרגש העדין שלה היא הופכת להיות "חוה" המביאה אותו לתנועה של חוות דעתו והתבטאותו. אלה הם חייו שהיא מעניקה לו. (חווה)

עת הדודים שלהם מביאה להתנשאותם ההדדית, היא בתנועה של קפיצה מעלי הגבעות והוא בדלוג על ההרים… הכיצד?

"קול דודי הנה זה בא…מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות"

דלוג מתבצע ברגל אחת בעוד קפיצה נעשית בשתיים.הוא הצור, הצוק המזדקר בראש ההר ובשל החכמה שבו נכללת בו וחבויה בעמקי לבבו אהבה "רבה" אהבה טבעית לה, שאינה כובה לעולם… והיא מביאה להתנשאות דילוגו במעלה האחת.

היא הגבעה שעליה מקפצים בשנים…

היא מתעלה במבט האשור, הקרוב והבוחן המעתיר אהבת אין סוף לילדיה, ואותה התבוננות חוקרת המרוממת אותה בשל הגיונה הבריא אל אותה רמה של "אהבת עולם" המעוררת אותה ומביאה אותה ל"אשור" פסיעות וצעדים בשנויים מהפכניים בטבע מדות הנפש שלה, עד שהיא נוגעת באהבה "הרבה" שלו וזו מתעצמת מאוד ומביאה להתנשאות שלו.

"אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, ע"י אבות ואמהות".

מיוסדים וחזקים ומתנשאים בנשואין של שלום, אליהם מביא כל אחד מהשותפים במערכת את היחודיות האופיינית להם ומתוך שתוף פעולה מלא לאור החסידות, מגיעים הם לשלמות שיש בה הרמוניה של פאר. אמן.

(עפ"י אור התורה לאדמו"ר הצמח צדק, ספר במדבר פרשת בלק)