מאת: י. לעמל

חבר לעבודה זכה בכרטיסים למשחק הגמר של המונדיאל בקייפטאון שבדרום אפריקה. הוא חזר לארץ עמוס חוויות ותמונות. תמונה אחת צדה את עיני. ליד אצטדיון הכדורגל הענקי בקייפטאון ישנה תחנת כוח גדולה שמכוסה בציורי ענק (גרפיטי). בין שני הדודים הענקיים של תחנת הכוח מתחו גשר חבלים.

"מהגשר הזה קופצים באנג'י" אמר לי חברי לעבודה.

למי שלא יודע, קפיצת באנג'י היא קפיצה מגובה רב. לקרסוליו של האדם הקופץ מחברים חבל גמיש המסייע לכך שנפילת הקופץ תיבלם בטרם יגיע לקרקע.

לאחר הצגה של כמה תמונות נוספות מאותו מונדיאל (היה שם קר, המקומיים רקדו בכל פינה, עלה 2000 דולר לכרטיס) למדתי את החומש לאותו יום.

בפרשת דברים, משה מזכיר לבני ישראל את הקורות אותם במדבר. בני חמש למקרא ואף יהודים מבוגרים יותר מתפלאים ומתאכזבים מהתנהגותם המבישה של בני ישראל במדבר. כולם שואלים כיצד עם ישראל יכול להיות קטן אמונה כל כך? היכן האמונה בכוחו של הקדוש ברוך הוא לאור הניסים הגלויים הרבים שעם ישראל ראה וחווה?

השנה חייתי את הפרשה באופן קצת שונה. ניסיתי להבין מה הטריד כל כך את בני ישראל. מניין נבעו העקשנות והספקנות שלהם?

רש"י בפירושו על דברים א, כז  (חת"ת ליום שלישי) כותב:

"משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען"

בקריאת פירושו של רש"י המסביר את הנחת היסוד בטענתם של בני ישראל "בְּשִׂנְאַת יְ־הֹוָ־ה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנו", הרמתי גבה. מה רש"י מנסה להסביר פה?! המשל של רש"י מאד משכנע. אבל הוא משכנע אותי להזדהות עם טענותיהם של עם ישראל! לא מספיק שאני לא מבין את הקנטרנות הקיצונית של אבותיי במדבר, הנה גם רש"י מצרף לחגיגה! רש"י בעצמו מודה שאת הארץ הטובה מצרים היה ראוי לתת לבן האהוב!

חשבתי רגע על הבאנג'י. ושוב על עם ישראל המפוחד במדבר. ישראל אינם כופרים ביכולתו של השם אלא שואלים שאלה פשוטה. למה אנחנו, עם ישראל צריכים להתייסר כל כך? דווקא לאור הגילויים העצומים של הקדוש ברוך ביציאת מצרים השאלה מתחדדת. אם הקדוש ברוך משדד את מערכות הטבע ובוקע את הים מדוע אינו יכול להכניס אותנו לארץ ישראל בנחת? או לחילופין  – ישנה ארץ "שקיא" – ארץ מצרים מעולה. למה הארץ המובטחת אינה מצרים ארץ השפע?! למה כל הסיפור הזה? ההפחדה הזו?

התחילה להתגבש אצלי הייתה תחושה של לחץ. זה לא פחד או חוסר אמונה ביכולת של השם אלא לחץ. למה השם עושה לנו את זה? למה אנחנו צריכים לראות עם חזק, חמוש במיטב כלי הנשק בא לקראתנו ואז לנצחו בעזרת הקדוש-ברוך-הוא. אם השם חזק, שינהל מלחמה בלעדינו. ואם השם חפץ במעשינו ועבודותינו העצמאיים,  אז הנה לנו סיבה טובה ללחץ ואולי גם לפחד.

החיים עם ה"פרשה החסידית" מולידה חוויה המתעצמת נוכח ההיקש הפשוט והמתבקש בין הגאולה הראשונה והגאולה האחרונה. משה רבנו של דורנו מבטיח לנו גאולה תיכף ומיד ממש. זה לא אדם פרטי שמבטיח, אלא בא כוחו של הקדוש ברוך שמודיע "הגיע הזמן גאולתכם". אין לנו ספק בכוחו האין סופי של הקדוש ברוך לגאול את עמו ברגע אחד. אבל בכל זאת, העניין נראה מסובך וכמעט בלתי אפשרי. ואם לדייק מפרשת השבוע  וגם מתחושות  הבטן – אין כאן שאלה של יכול או לא יכול אלא סוג של תרעומת "למה זה צריך לבא ככה?".

אף פעם לא קפצתי קפיצת באנג'י אבל הרבה פעמים השתעשעתי במחשבות של "אילו". תארו לכם את הלחץ שעובר על אדם המתעתד לקפוץ מצוק או מגדל גבוה כאשר לרגלו קשור חבל בלבד. על פי השכל "שום דבר לא יכול לקרות" אלפים עשו את הקפיצה לפני, ואלפים יעשו אותה אחרי. אבל בכל זאת – זה מלחיץ!

במקרה של קפיצת הבאנג'י ישנו פתרון פשוט – לא לקפוץ. בכניסה לארץ ישראל או בתביעה להביא משיח בפועל לא קיימת האופציה "לא לקפוץ"!  עם ישראל מתבקש לבצע "השתדלות" גשמית ומובטח לו סיוע מלמעלה נגד כל חוקי הטבע כדי לזכות בגאולה. אבל כדי לזכות בכל עלינו להיות שותפים אמיתיים.  זו העסקה. יש פה מסר נושא הפכים. אנחנו מבצעים את המלחמה בכל היכולות שלנו (עשו כל שביכולתכם) ונוחלים הצלחה אינסופית הרבה מעל לכוחותינו.

שנזכה לקפוץ קפיצה אמיצה אל תוך עולם חדש. עולם של משיח. ושנזכה לראות בפחדים שלנו ובלחץ "ספורט אתגרי", כזה שיביא אותנו לצאת מהשגרה. לפחות כמו אותם קופצי באנג'י השוברים את שיגרת יומם ועולים על גשר רעוע בין שתי דודים ענקיים של תחנת כח.