-
תנו לכשרונות להתבטא!
א. דאשיף במאמר חינוכי מרתק על ביטוי הכשרונות על פי הפרק הראשון במאמר 'כללי החינוך וההדרכה' לאדמו"ר הריי"צ. וגם נס, דרך קלה לחוש גאולה.
סוגי הכשרונות
הכשרון הוא היכולת המיוחדת להוציא מן הכח אל הפועל באופן משוכלל, מלוטש והרמוני את אחד מכוחות הנפש.
הרבי הריי"צ מבאר את סוג הכשרון לחינוך והדרכה, ועל מנת לעשות זאת הוא מבאר לנו את סוגי הכשרונות השונים, ואת ההבדלים ביניהם, עד שמייחד את הדיבור על כשרון החינוך וההדרכה. כאמור הבחנה זו חשובה על מנת שנדע לזהות האם קיים בנו הכשרון לחנך, ובאיזה תחום: גיל הרך, בוגרים…
באופן כללי מחלק הרבי הריי"צ את הכשרונות לשני סוגים:
א) כשרונות הפועלים בגשם – כלומר, כשרונות המתבטאים ("מתלבשים") בדברים גשמיים, כמו הכשרון לנגן על כלי נגינה, הכשרון לעבוד את האדמה, הכשרון לצייר וכדו'.
ב) כשרונות הפועלים ברוח – כלומר כשרונות שעניינם להשפיע על נפש האדם. למשל, הכשרון לנאום, הכשרון ללמד וכדו'.
כמו כן ישנם כשרונות הפועלים הן בגשמי והן ברוחני. למשל הכשרון לנגן בכלי נגינה מורכב מן היכולת הטכנית לנגן, ומן היכולת הרוחנית לעורר את נפש השומע בתנועה נפשית כפי המנגינה. מי שיש לו את הכשרון הטכני בלבד נקרא 'פועל': צייר פועל או נגן פועל; ומי שיש לו את הכשרון לעורר את הנפש נקרא 'אומן': צייר אומן וכו'.
אחרי חלוקה זו קיימת תת-חלוקה נוספת שאותה אין הרבי מפרט, והיא החלוקה בתוך סוגי הכשרונות הנ"ל. אבל, אומר הרבי, כשם שברור לנו שיש הבדל גדול בין כשרון מסוים הפועל בגשם למשנהו, כמו למשל, השוני בין כשרון הנגינה – לכשרון חרש העץ, שעל אף ששניהם פועלים עם חפצים גשמיים, בכל זאת, אופן התלבשותם (התבטאותם) ואופן השפעתם על העולם שונה בתכלית! כך יש הבדל עצום בין כשרונות שונים הפועלים ברוח, על נפש האדם.
דוגמא לכשרונות שונים בתחום הרוחני מופיעה בפרקי אבות (ב, ט) שם מונה רבן יוחנן בן זכאי את שבחם של תלמידיו: "רבי אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה; רבי יהושע בן חנניה – אשרי יולדתו; רבי יוסי הכהן – חסיד; רבי שמעון בן נתנאל – ירא חטא, ורבי אלעזר בן ערך – כמעיין המתגבר". אצל כל התלמידים מצויינים כשרונות הקשורים בקיום התורה ולימודה, אבל אצל כל אחד יש כישרון שהוא שונה בתכלית משל חברו, וחלקם אף נראים הפוכים זה מזה.
כלי הביטוי שלנו
הכשרונות בהם חנן אותנו ה' הם הכלים באמצעותם אנחנו מממשים את תפקידנו בעולם, ויש הקבלה מלאה בין כשרונותינו לבין השליחות שלנו בעולם. כמו שאומר הרבי בפרק ג': "…האיש החפץ בחיים, המתאימים לשליחות אשר גזרה עליו ההשגחה העליונה, להאיר את העולם באור תורה ונר מצווה, ומיטיבה עימו לכלכלו בכל הדרוש לו במזונותיו הרוחניים לפי העבודה המוטלת עליו."
בשיחת ח"י תשרי, ב' דחול המועד סוכות תשי"ג אומר הרבי מה"מ: "…דבר המותר על פי תורה – דרוש הוא לאדם גם מצד הטבע (דלא כדבר האסור על-פי תורה, שגם מצד הטבע אינו דרוש להאדם), וסוף סוף מתבטא ומתפרץ הדבר באיזה אופן. ובמילא, אם לא מנצלים אותו לקדושה עלול הדבר להתפרץ בעניינים לא רצויים".
בשיחה זו דיבר הרבי על עניין השמחה בפרט, וכאן – על כל עניין שקשור לדברים המותרים על פי תורה ומהווים חלק מצרכיו ונטיות נפשו של האדם. מדוע זה ככה? משום שכל עוד האדם חי – נפשו מתבטאת.
רואים כאן עד כמה חשוב, אם-כן לזהות את כשרונותינו וכשרונות ילדינו, ואם רואים נטייה אצל עצמינו שהיא בבחינת דברים המותרים על פי תורה, ושאנחנו משתמשות בה באופן שצריך תיקון, לא נדכא את הנטייה ולא נתעלם ממנה, אלא נשתמש בה – לקדושה. לדוגמא, אם בדור שלנו יש לנו הנשים כה הרבה אפשרויות ורצון להיראות טוב וכו', בואו נשתמש בזה במקום ובזמן המתאימים, עם מי שמתאים. כמה כוח, קדושה, שלום-בית ושמחה זה יביא! החכמה – לא להתנגד אלא להטות לחיוב, לגלות את המטרה והיעוד האמיתיים.
עניין נוסף שקשור לדורנו, דור הגאולה היא הוראת הרבי מה"מ, שכל דבר צריך להיות חדור בעבודה של הבאת הגאולה בפועל. לכן עלינו להשתמש בכלים, בכשרונות שחנן אותנו בהם ה', כדי למלא את יעודינו-הבאת הגאולה! זו המטרה בשבילה ירדו נשמות הדור הזה לעולם, וניתנו להם דווקא הכשרונות שניתנו.
ובחזרה לדברי הרבי הריי"צ – אחרי שראינו שגם בתחום של הכשרונות הרוחניים יש הבדלים עצומים בין כישרון לכישרון, מסיים הרבי הריי"צ את הפרק במשפט שיוביל אותנו אל הפרק הבא: "דאינו דומה כלל תפיסתו (פירוש-אופן קליטתו אצל הזולת) של הכשרון בחינוך והדרכה לתפיסתו של הכשרון בלימוד והוראה". את ההבדל המהותי הזה מבאר לנו הרבי הריי"צ בפרק ב'.
כתבות נוספות שיעניינו אותך:
-
הגדלה
היי אשמח לקבל את המקור מאיפה זה
נכון מאד! אפשר למשל ללמוד מקצועות הומניים ולקחת אותם לכיוון של קדושה (שעם מקצועות כאלה זה יותר קל:אמנות,נגינה,וכו')
ובמקצועות ריאליים לכוון לשם שמיים (פרנסה ברווח כדי לעבוד את ה' מתוך רווחה,ותוך כדי כך מתבטאים הכשרונות הריאליים,ז"א האישה חשה מיצוי עצמי וטוב עם עצמה)
ברור שגם כשמפתחים את הכישרונות יש לעשות זאת בקדושה ולשם שמים. לכן אנחנו גם יוצאים לטיולים וכד' כדי להתרענן ולעבוד את ה' ביותר חיות. העניין הוא, שלילדים אין באמת מה לעשות עם הכישרון הזה אחר כך וזה יוצר תחושת תסכול נוראית, של בזבוז וחוסר סיפוק. תכל'ס, אין לנו הרבה מה להציע בתחום התעסוקתי! האפשרויות מוגבלות ביותר וזאת הבעיה. בתור התחלה, חייבים להתחיל להכיר בכך שלא כל הבנות (עם כל הרצון הטוב) מתאימות להוראה. אנחנו שונים אחד מהשני וניחנו בכישרונות שונים. אי אפשר "ליישר" את כולן לפי אותו סרגל.
אני לא מבינה כל כך למה את מתכוונת.
למי אין הרבה מה להציע בתחום התעסוקתי?
דווקא לאחרונה התחום התעסוקתי ממש מתפתח ויש מלא מכללות חרדיות עם מלאא מקצועות לא רק הוראה.. יש אינספור אפשרויות ותחומים.
אולי התכוונת בחבד עצמה?
כי התכוונתי למכללות חרדיות לאו דווקא של חבד
קורל מורן, (מעצבן שאי אפשר להגיב לתגובה….) נכון, יש הרבה מכללות חרדיות ולאחרונה הנושא התפתח מאוד אבל עדיין, רוב המקצועות שם הם ריאליים ובכלל יש פה קצת סתירה כי זה לכאורה לא שאיפת השאיפות (האוירה הכללית היא כזאת) להיות נניח "מוזיקאית" או כל דבר אחר חוץ ממורה (להכחיש את זה זה להתמם). מבינה למה אני מתכוונת? יש פה קצת קונפליקט. חוץ מזה, ידוע שכל מי שמעזה להוציא את האף מהסמינר וללכת ללמוד מקצוע אחר (אפילו במכללה חרדית) כבר מתחילים עם הסטיגמות וכבר בעיות בשידוכים וכו'. אני מכירה אישית מישהי שלמדה שנה אחת במכללה ואח"כ הלכה ללמוד מקצוע שהיא באמת אוהבת ובשידוכים לא הסכימו אפילו לשמוע עליה כי היא "לא בסמינר". אז היא פשוט נאלצה לחזור לסמינר בשביל להתחתן…נראה לי קצת אבסורדי.
לא שיש לי כוונה לסתור מאמר של הרבי חלילה, אבל מה זה באמת שווה? מאז ומתמיד התחבטתי בקונפליקט. מצד אחד לעודד את הילדים לגלות את כישרונותיהם ונטיותיהם, ומצד שני החברה החרדית בכלליות כל כך מצומצמת ומוגבלת בכל הנוגע לכישרונות ולאפשרויות תעסוקה שונים. אז אולי כשהילד או הילדה קטנים אין בעיה שינגנו בפסנתר, ירקדו וישירו ככל שיחפצו (וגם זה בערבון מוגבל, כי בואו נודה בזה, אף אמא לא ממש תשמח שביתה הקטנה תצא בהצהרות על כך שכשתגדל תרצה להיות "זמרת" או "רקדנית" או "מוזיקאית" וכד') אבל מה יעשו כשיהיו גדולים? הבנות ילכו להיות מורות (כי חייבים ללכת לסמינר) והבנים ילכו לישיבה ולקבוצה וכו'. אז מפתחים ומפתחים ואז אומרים להם: עד כאן! סתם צחקנו, לא באמת התכוונו שתלכו עד הסוף עם הכישרון, לקחתם את זה קשה מידי?! כמה שזה נשמע אומלל, זאת המציאות…
מסכימה איתך!…
הרבי בליקוטי שיחות בסוף חלק א' פרשת יתרו (הבאתי בכוונה את המקור כדי שתוכלי לעיין) כותב שם על אחת הרבניות הצדקניות(שכחתי את שמה) שהייתה נוהגת לא לאכול לפני התפילה . אלא להתפלל ואז לאכול. ומצבה הגופני היה חלש והיא הייתה חולה אז הרופא אמר לה שהיא צריכה מיד בקומה לאכול משהו! ואז מה היא עשתה? היא קמה יותר מוקדם, התפללה ואז אכלה… ואז אמר לה אחד הרביים (לא זוכרת מי בדיוק , סליחה) שעדיף לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול. והרבי פה מסביר עניין חשוב בחינוך עצמי וחינוך הילדים שעל האם היהודייה להתנהג באופן של לאכול בשביל להתפלל היינו לאפשר לצרכים הגשמיים להתממש על מנת לעבוד את השם, וכך גם ללמד את הילדים.
לדוגמא- הולכים לישון- כדי שיהיה לנו כוח מחר לקום לעבודת הבורא וכו'.
אני חושבת שאפשר לשייך את זה גם עם מה שכתוב פה לגבי הכשרונות … אין בעיה לפתח לילדים את הכישרונות שלהם אבל יש לשים דגש שהכל זה לשם שמיים ולעשות את זה בקדושה…
יפה מאוד!
מסכימה עם כל מילה!!!