חסד

במכתבו  של הרבי הריי"צ, חסד זה מסירות. מידת החסד קשורה לאברהם אבינו והיא החשק והרצון הפנימי להשפיע, להעניק. חסד קשור לאהבה. הקירוב והחיבור בין האדם לסביבה מתבטא בנתינה. אם אוהבים מישהו – חפצים להתקשר אליו ולהתחבר עמו. הנתינה היא הביטוי של האהבה הזו.

יש הבדל בין נתינה לבין מסירות. נתינה זו מילה חיצונית. מבחינה  מעשית היא בעלת ערך אבל למען חינוך ילדים בריא ונכון, הנתינה צריכה להיעשות עם הלב. כלומר במסירות.

אמרו מעכשיו: מסירות = נתינה הנובעת מהלב, מהרצון להעניק ולשמח את מי שאוהבים. ההבדל בין נתינה למסירות היא שבמסירות יש את כל כולה של האם, כלומר כוחות הנפש והרגש. נתינה שהיא מפנימיות. כשילד מקבל ארוחה שהיא טכנית – היא לא תשביע אותו כמו ארוחה שבושלה מתוך אהבה ומסירות.

לתת את כל-כולי

כאשר האיכויות הפנימיות שלנו מצויות בתוך המעשה שאנו עושות, איכות המעשה עולה לאין ערוך בשל כך. כדי לקצר תהליכים בחינוך מומלץ לעבוד על איכות. לא תמיד צריך לרוץ מהר, כדאי ללכת נכון. למשל: אם בזמן ההכנות של הבוקר כל מה שמניע אותך כאם זה "העיקר לגמור עם זה", לראות את הילדים צועדים להסעה ולשמוע שקט בבית, הבקרים יהיו ח"ו קשים לכל הצדדים כיוון שיתנהלו מתוך קוצר רוח, מתח ועצבים. מאידך אם ננסה ליהנות גם מהתנהלות של הבוקר, מתוך ההבנה שכל פרט ביום מכיל בתוכו את הקב"ה בעצמו ולכן אין לזלזל בו, נוכל בודאי להתענג מה"מודה אני" של הקטנים, לשמוח מהעזרה של הגדולים, להפנים שהענקת בוקר רגוע ומחויך לילדים הוא נתינת כוחות טובים לכל היום עבורם, ובעצמנו להיות בהבנה שהקב"ה רוצה שנגלה אותו בינינו מרגע פקיחת העיניים ולא רק בכוס הקפה בבית שקט ורגוע.

כשאנחנו נמצאות בקוצר רוח וחוסר סבלנות, ההתנהלות לחוצה ולא נעימה ואילו כשאנו בתנועה נפשית של אהבה וחסד כלפי הילדים, ההתנהלות משתנה ונרגעת.

אנחנו עדים להרבה סיפורי חסידים ולהרבה זיכרונות שכתבו אנשים  בהם הם מספרים שהחוויות הכי משמעותיות בילדותם, החוויות שעיצבו את עתידם, הגיעו דרך מבוגר כלשהו שהתמסר אליהם. שהיה מוכן להתפנות מהעניינים שמטרידים אותו ולהיות מרוכז כל כולו בצרכים של הילד. מבוגר שהיה שם עד הסוף, כלומר נתן את עצמו.

חס(י)ד

המילה חסיד מורכבת מהמילה חסד ומהאות י', כלומר חסד עם עשר כוחות הנפש. כשהילד מקבל את פנימיותה של האמא וחש שהיא פנויה נפשית עבורו ונהנית להיות איתו, הוא מתמסר אליה חזרה. ואז במקום עוינות וכעס ומאבקי כוח בין ההורים לילדים ברגע שצריך לבצע משימה כמו ההתארגנות של הבוקר, נקבל אכפתיות, שיתוף פעולה וזרימה בביצוע המטלות שהחיים דורשים.

ההתמסרות היא נתינה שמתאפשרת בעקבות העבודה שנעשתה בשלבים הקודמים ותוארו בכתבות הקודמות. כלומר שברגע שאמא "נכנסת לנעליים של הילד" כפי שלמדנו בדעת, האהבה מתעוררת ממילא. אם הילדה בוכה על כך שנשברה היד של הבובה שלה, בעיני המבוגר זה לא סיפור גדול, "בסה"כ בובה" אבל עבור הילדה הבובה יקרה מאד וברגע שנשברת לה היד זה כמו שבשביל האם המקרר או המדיח יפסיק לפעול. ברגע שהאמא נכנסת לעולמה של הילדה וקולטת מה עובר על הילדה ברגע כזה, היא תפעל על מנת לעזור לה לחפש פתרון או להרגיע אותה באמת ולא תאמר לה משפט כמו "מה כבר קרה סה"כ בובה, מה את עושה עניין". אם אנחנו מרגישות שקשה לנו להתמסר לילדים, נדרש מאיתנו לחזור אחורה לעבודה על הדעת שבה יש להיכנס לתוך העולם של הילד. שם נמצא המפתח של כל המידות . דרך הדעת הלב נפתח כלפי הזולת ואז אפשר לצאת מעולמנו בכדי להבין ולסייע לילד. מכאן ההתמסרות תגיע.

לצאת פנימה!

ההשתדלות שלנו צריכה להיות בהסכמה שלנו לצאת קצת (או הרבה) מהאוטומטיות שבפעולות שלנו, ולהבין לליבו של השני. נגלה שכשאנו נותנות מעצמנו בכדי להבין ולהרגיש את הזולת ממקומו שלו, נתינתנו עונה על צרכיו ורצונותיו המהותיים והעמוקים ולא רק החיצוניים. זו התמסרות שמעניקה למי שנותן הרבה הנאה ותענוג, כך שיש כאן חסד כפול: כלפי הילד וכלפי עצמי. אמנם ייתכן וייקח זמן עד שנרגיש הנאה מההתמסרות הזו אולם היא תגיע היות ותהליך היציאה מהגלות הפרטית הוא טוב בתכלית.

מדובר כאן בעצם על ההתמסרות למה שקורה כרגע במציאות שלנו מתוך ההבנה שהמשיח הוא נאו. הכל בהשגחה פרטית וכל רגע בו אנו נמצאים מדויק בתכלית הדיוק ומבקש מאתנו להיות בו עם עשר כוחות הנפש, כלומר להתמסר למה שקורה עכשיו ולא לתת יניקת כוחות לחיצוניים של העבר או העתיד. זה מאפשר לטוב האמיתי לצאת החוצה ולהתגלות.