"הסתכל בשלשה דברים" – "הסתכל" דייקא, שמורה על העיון וההתבוננות בעמקה יתירה בענין הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי ("שלשה דברים"), מתוך ציפייה והשתוקקות מיוחדת, "אחכה לו בכל יום שיבוא", שיבוא בכל יום, ביום זה ממש, ועל אחת כמה וכמה כשעומדים על סף הגאולה, שההסתכלות בשלשה דברים היא ביתר שאת וביתר עוז…

"ויהי רצון שמההסתכלות (עיון והתבוננות) בעניני הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי ("הסתכל בשלשה דברים"), נזכה תיכף ומיד לראות הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש." (שיחת ש"פ ואתחנן, ט"ז מנחם אב ה'תנש"א)

אור השלהבות מרצד בבית. השלווה השבתית מחלחלת אל תוכך ומנטרלת בעדינות את לחצי השבוע… את מתיישבת על הספה, עיתון "עטרת חיה" בידייך, ושוקעת עמוקות בקריאה. רעש מוזר חודר למוחך ומנסה לתפוס את תשומת ליבך. הוא עולה וגובר, ולא נותרת לך ברירה אלא להרים את ראשך מהעיתון ולבדוק מה קורה כאן. הצופר של הדלקת נרות כבר זעק לפני כרבע שעה הרי. ובכלל, הרעש שונה. רעש רגוע.

המחשבה הראשונה שעולה בך זה משיח, ואת כמעט קופצת וצורחת. אבל פתאום את נבהלת – אולי זה היה בכלל רעם? או אולי דמיינת? בזהירות את פותחת את הדלת ויוצאת. את מביטה לשמיים ומנסה לראות. השמיים מכוסים בעשרות אלפי עננים. הם נראים קצת צבעוניים מלמטה. ולפני שאת מספיקה להתאושש – נוחת לרגלינו ענן צחור. את עולה על הענן מתוך תחושת ערפול. זה באמת קורה? זה באמת אני? על ענן?

ברגע שהגעת לגובה מספיק, את יכולה לראות את הענן הגבוה מכולם, שמוביל את המסלול. נשימתך נעתקת.

סעוון-סעוונטי נמצא שם. כל ההרגשות מתשרי עולים בך פתאום. ואת מתגעגעת כל כך הבייתה. לבית האמיתי האמיתי. להרגשה הזו שהנשמה פשוט משוחררת. ליד סעוון-סעווונטי – בזהב נוצץ, עומד עוד בניין. את מכירה אותו מהציורים. הוא גדול ויפה ומרשים. ובפתח – בין סעוון-סעוונטי למקדש – את רואה אותו.

כל עשרות אלפי הרגעים והשעות שחיכית כל כך לראות אותו, מצטרפים כולם עכשיו ומשתקים אותך. רגש בעוצמות שמעולם לא הכרת ממלא אותך, מטלטל אותך, ואת מתחילה לבכות. את מביטה מרחוק בעיניים פעורות, ולאט לאט חיוך בוקע על פנייך. אז זהו. הגיע הרגע.

ההמראה הסתיימה בין כך ובין כך, ושוב אינך רואה את הענן המרכזי.

כעת את כבר מבחינה בעננים מכל קצוות העולם. ענן אחד משך את תשומת ליבך – היו עליו שלושה עשר בתי חב"ד בקדמת הענן, ומאחוריהם בליל של צבעים וריחות. היה זה הענן מהודו. את כל העננים ריכז דגל משיח ענק, שנושא הקב"ה לקבץ את נדחינו.

מול סעוון סעוונטי חונים רבבות של יהודים. מעולם לא ראית כאלה כמויות. לא בהתוועדות ראש השנה אצל הרבי, ולא בכנסי י"א ניסן. היו שם יהודים ויהודים ויהודים ויהודים. ובצד השני – יהודיות ויהודיות ויהודיות. את מתחילה לראות פרצופים מוכרים, אבל את עדיין מדי מטושטשת בשביל ממש לזהות. כשכל היהודים מסיימים לרדת, נפתחות הדלתות של סעוון-סעוונטי.

שביל ענק ענק נפתח, ושטיח אדום נפרש. לויים עומדים בשני הצדדים ותוקעים בחצוצרות.

כל עם ישראל עוצר את נשמתו.

הוא יוצא מסעוון-סעוונטי. לעומת ההצצה החטופה מהענן. עכשיו את רואה אותו בברור. הוא צועד בשביל שמוביל לבימת ענק. מספר אנשים בקהל התעלפו. ואז – חסיד אחד בעל קול אדיר נעמד והכריז:

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!" קהל האלפים שאג אחריו את ההכרזה שלוש פעמים. ופתאום להכרזה הייתה כל כך הרבה משמעות. אותו חסיד שוב נעמד.

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" שאג.

ברגע שהם מסיימים לברך, כאילו היו קהל האלפים בקבוק של גזים שהשתחרר לפתע… פרץ כל הקהל בשירה אדירה. ממקום לא ברור הופיעו משאיות על גבי משאיות של "סמירנוף" ו"אבסולוט". המעגלים הסתובבו והסתובבו. גם את לפתע מצאת את עצמך במעגל אדיר. את רוקדת ורוקדת כפי שמעולם לא העזת לעשות. שום דבר לא הפריע לך פתאום.

שום שמחה מזמן הגלות לא דומה לשמחה הזו.

והוא עומד על הבימה, ומעודד בחיוך רחב. רחב יותר מהחיוך של 'לראות את מלכנו'. ועם ישראל רוקד ורוקד ורוקד.

מזווית העין את שמה לב שחברה שלך מוציאה מהתיק תוף. וצביטת קנאה עולה בך. אם רק היית מוכנה מספיק…

אחרי ריקודים ושירה בלתי פוסקת של כמה שעות לפחות. נעמד הקהל הענק דום. הוא פתח בשיחה. והקול הזה מוכר לך כל כך, בדיוק כמו בוידיאו, אבל הרבה הרבה יותר. את מרגישה שאת שומעת את מה שהוא אומר לא רק דרך האוזניים, אלא כל כולך. פתאום את קולטת שזהו זה – זו ה"תורה חדשה מאתי תצא" שדיברנו עליה אז… פעם-פעם… בגלות.

משלחת צבאית עם סמל הבית הלבן מפלסת את דרכה בינות לקהל. נשיא ארצות הברית יוצא לבמה ומשתחווה בפישוט ידיים ורגלים. חייליו מצדיעים אף הם, ונושאים לבימה את מתנתם למלך המשיח. המתנה ארוזה בדגלי האו"ם, לומר כי היא באה בשם כל המעצמות. ומבפנים מגיח יהודי. את נזכרת פתאום שקראת את הסיפור הזה.

כן, זה ממש מובן. מה הם יביאו לו? זהב? זה צחוק. הכל-הכל שלו. העולם הגדול נברא רק בשבילו…

טקס ההכתרה אורך מספר ימים, אך הזמן פה הוא לא מה שהוא היה בגלות. הכל כל כך שונה.

בסיומם של החגיגות, נוסעים כולם לכפר חב"ד. מספר ימים נוספים לוקחים רק כדי לצאת מירושלים, שכעת הפכה גדולה-גדולה, אבל שוב, הזמן פה זה משהו אחר. בינות לקהל האלפים את מתחילה להסתכל סביבך. פתאום את מרגישה שאת כל כך אוהבת את כולם. אבל כל כך! את תופסת איזו מישהי לידך ומחבקת אותה. פשוט כי היא יהודיה וזו המעלה הכי גדולה שלכן.

קבוצה של נשים לצידך הגיעו מקראון הייטס. אחת מהן מספרת על ההתגלות בסעוון-סעוונטי. הכל התחיל שם בעצם. היא מספרת שמכוניות המשטרה הסתובבו ברחובות והכריזו באנגלית שמשיח הגיע.

מישהי שם קצת מוכרת לך. אוי לא. זו ההיא מהאוטובוס. כשהיית בדרך הביתה, בנסיעה האחרונה שלך בגלות, היא התיישבה לידך ושיגעה אותך כל הדרך עם השירים שבקעו ממכשירה. עכשיו היא מסתכלת עלייך במבט מאשים משהו. למה לא סיפרת לה? למה לא גילית לה שזה מה שהולך לקרות? הרי את ידעת!

הצעדה ממשיכה את דרכה לכיוון הכפר של הרבי. את תוהה לרגע לשם מה. מישהי יודעת דבר לצידך סוברת שפנינו אל הארמון. ואכן, ברגע שמגיעים לכפר את רואה אותו – מזדקר מעל כל הבתים והשכונה. הוא מלכותי ומפואר, בדיוק כמו שראוי לארמון של מלך המשיח.

הקהל מתחיל להיעמד בשורות. ארוכות – ארוכות – ארוכות. הרבה יותר מכל חלוקת דולרים שראית ושלא ראית. והשורות מתארכות ומתארכות ומגיעות כמעט עד צפת של זמן הגלות.

לאט-לאט התור מתקדם, וחולף על פני הארמון. פתאום עולה בך הקטע ההוא שלמדת לאחרונה בענייני גאולה ומשיח. היית קצת רדומה, אבל היה כתוב שם שכל יהודי יעבור ויאמר שלום למלך המשיח.

את רוצה בכל מאודך להיהפך לאבק. לפרוח לחלל האוויר, להיעלם. להתאדות.

אני? אני יעמוד מולו? מול ממש? רק אני!

קהל אלפים מתחיל בניגון ארבע בבות, ואת מצטרפת באימה, חשה לפתע מה שהיית אמורה להרגיש כל יום לפני התפילה – כעומד לפני המלך…

מתחילה להעביר במוחך את כל השנים שלך. איך אפשר שהוא יסתכל עלי? עשיתי באמת הכל?!…

ביחד עם הפחד והבושה המשתקת, את מרגישה גם רגש הפוך. תשוקה עזה עולה בך לפגוש אותו כבר. לראות אותו רק את. חיכית לזה כל כך.

וכן, את כן עשית מה שיכולת. זה הוא שהתעכב כל כך… לא?