המסע החל לפני כשנה וחצי. בהקמת חוג הידידות של ארגון נשי ובנות חב"ד ע"י יו"ר החוג הגב' שיפי נפתלין, החל מסע רוחני וגשמי גם יחד, מסע שבבסיסו נועד להוות מקור כלכלי עבור הפעילות הקדושה של הארגון. כבר מתחילה שמה לה הגב' נפתלין מטרה להעצים את הפעילות החשובה בארגון, תוך העצמה הדדית של חברות חוג הידידות. כך נסללה הדרך לביקורי הזדהות, תמיכה והעשרה של חברות חוג הידידות במרכזי שליחות שונים בארץ ולביקורים בערש לידתנו כחסידות חב"ד. זה התחיל בביקור המרגש אשתקד בהאדיטש ובניעז'ין, והמשיך השנה במסורת המופלאה במסע לליובאוויטש.

ארגון המסע, הכרוך באתגרים גשמיים ורוחניים כאחד, ארך חודשים רבים, תוך תיאומים לוגיסטיים מורכבים בארץ וברוסיה. למרות קשיי הלוגיסטיקה המורכבים, לא אישה כשיפי תירתע –  וכל מחסום הופך לאתגר, בדרך להצלחה.

מתוך  עיקרון שנקבע עוד במסע הקודם, הוחלט להימנע משימוש בתרומות של חברות חוג הידידות למימון המסעות הקדושים, שעלותם גבוהה ביותר. לפיכך, עמלה יו"ר חוג הידידות לגייס תורמים ונדיבי לב למימון המסע, בזכותם ובמימונם הסתיים הפרויקט בהצלחה רבה.

מהמסע חזרו המשתתפות  רגשות ומוארות. התיישבנו להתוועדות מיוחדת וחמה, עם גב' צפורה וישצקי – יו"ר ארגון נשי ובנות חב"ד, גב' שיפי נפתלין – יו"ר חוג הידידות ומארגנת המסע המיוחד, גב' רינה גרשוביץ מבני ברק, גב' שרונה חונן מראשל"צ, גב' אילנה ישראל מירושלים, גב' מיכל מידן מת"א, גב' רחל רשף מעפולה.

יום ראשון י"ב אלול, מוסקבה. חוויות מרגשות מטעימות את החברות ברצף ההיסטורי המופלא: עבר מר של רדיפות, דיכוי ומסירות נפש, והווה מפואר של יהדות תוססת, גאה. הן ביקרו במוזיאון במרינה רושצ'ה ובמרכז בלשוי ברוניא, בבית הכנסת של הצדיק מלנינגרד – הרב קוגן, וסיימו בבאנקעט החגיגי אותו כיבדו בנוכחותן הרבנית חני לאזאר, והגב' סימונה מישולובין, בתו של הרב קוגן. בבאנקעט, הן פגשו מקרוב את סיפורה של השליחה אלה וורזוב, ונהנו ממופע אמנותי מרטיט, בביצוען של הכנריות גולדה ושרהלה קליינברג והזמרת רוזה סטרקלובה. נוסף למופע, שיתפו גולדה ובתה המחוננת שרהלה בסיפוריהן האישיים המדהימים שנגעו בלבבות.

גב' צפורה וישצקי: לחזור למוסקבה, זו חוויה מלאת עוצמה ורגשות מעורבים. כאן גרו הורי לפני המלחמה. סבי, ה'בוידער רוב', היה רב בית הכנסת מרינה רושצ'ה, עד להלאמתו. גם אני נולדתי ברוסיה, ובהיותי בת שנתיים יצאנו ב'בריחה הגדולה' בשנת תש"ו.  כל סיפורי הילדות שלי ספוגים במסירות נפש של בני המשפחה למען היהדות, והדברים צרובים בתודעתי. הביקור במוסקבה מציף את כל הסיפורים והתחושות, ולצד הכאב והצער, עולות תחושות ניצחון, גאולה.

גב' אילנה ישראל: בזכות מסירות הנפש של החסידים במחתרת בדור קודם, והשליחים בהווה –  החסידות פועלת , בפאר, בגאון, ללא מורא. ניצחון אדיר, מפעים. השליחה והרבנית חני לאזאר , מתארת בפשטות איך השליחות, עם כל קשייה, טבעית לה כל כך, כבת לשליח הראשון לפיטסבורג, שמינה עוד אדמו"ר הריי"צ. אימה, מרת דערן, ששולחת אותה כמובן מאליו לרוסיה אחרי בעלה, כי עושים מה שצריך… בטבעיות.

גב' רינה גרשוביץ: בארץ אויב אכזר,  יד החסידים על העליונה – הקימה הווה מפואר. במקום של רדיפות אכזריות – תחייה בגאווה של קהילות יהודיות.

ממקוואות חשוכים ששרצו עכברים, למקוואות מפוארים המזכים את הרבים.

הקרמלין – מקום שדמי אחינו צועק מן האדמה בעיצבון, הפך למקום שיהודים צועדים בו בניצחון. ספרים קדושים נותרו 'מסורבי עלייה', בספריית הרבי אינם מונחים, אך זכינו בידיים רועדות לגעת, ללמוד ולנשק האותיות הקדושות. בתי כנסת שוקקים, במקום שעד לפני כמה שנים הוצאו להורג העוסקים בפעילות יהודית…

מהעבר הקרוב – הן ממשיכות להפליג אל עבר רחוק… נוסעות ונוסעות הרחק במקום ובזמן. לילה שלם של נסיעה לליובאוויטש, אליה הגיעו בבוקר יום שני, י"ג אלול, יום נישואי הרבי הריי"צ שהתקיימו כאן.

גב' רחל רשף: ליובאוויטש… נראה שהזמן עצר מלכת. הצריפים, הבאר, הנהר, סיפורי הצדיקים מספרוני הילדים קמו לתחייה. ההתרגשות ניכרת על פני כולנו, פעימות הלב חזקות והגוף רועד.

לאחר תפילה בהתרגשות וארוחת בוקר כיד המלך, שמנו פעמינו לכיוון בית שניאורסון וביקור בציונים. ככל שהתקרבתי לציון הרגשתי שרגלי לא נושאות אותי. קריאת מענה לשון בדממה מוחלטת שהוסיפה לאווירה ולהתרגשות, סדר ניגונים – ההתרגשות הרקיעה שחקים. תפילה ותחנונים להתגלות משיח צדקנו.   התעוררות עצומה, מעמד מרטיט. הדמעות זרמו כמים…

סעודת האמנים בבית שניאורסון הוסיפה להתרגשות. קול השופר מרעיד לבבות, אנו עם המלך בשדה, בחצר רבותינו.

גב' מיכל מידן: "לא נולדתי בלובאוויטש". זוהי תשובתי לשאלה אם אני חרדית במקור, או שעברתי תהליך, שנהוג לכנותו "תשובה" (הלוואי שאזכה….). השי"ת זיכה אותי, והרבי אימץ אותי לחיקו.

וכעת זכיתי להיות בליובאוויטש, בחסדי ה'…

הגעתי לשם בעייפות גדולה, לאחר לילה ללא שינה וללא מקלחת, ובתנאים גשמיים שלא מפנקים את הנפש הבהמית… חששתי, שמרוב עייפות וכבדות, לא אוכל לחוות את המקום כראוי. והרי לשם כך הגעתי… אך ידעתי, שככה זה צריך להיות. הכול מדויק מאיתו יתברך. למה?– ככה. מי אנחנו שנדע… הרי היכן שיש קדושה רבה, יש עיכובים ומניעות. אך, העייפות הכל-כך רבה, ותחושת חוסר הנוחות הגופנית, נתנו אותותיהם.

והנה, כבמטה קסם, באופן על טבעי לחלוטין, התחושות הגשמיות, נמסו, התפוגגו ולא היו עוד, לאחר נטילת הידיים הראשונה, ובתפילת השחר.

עד סוף התפילה, לא זכרתי שהתחלנו אחרת. פתאום, כלום מכל הנ"ל לא היה קיים עוד.

התחושה הייתה עילאית. לא ניתנת להסבר. עוצמה שאי אפשר לתארה במלים.

הכניסה לציון היוותה את שיא ההתרגשות. לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. רצון עז להישאר עוד…

כשסיימנו את הביקור, ניסיתי לשחזר איך התחיל היום, מספר שעות קודם לכן, אך מכל התחושות שבבוקר לא נשאר אפילו רושם.

קיבלתי תשובה לתהייתי. הרגשתי ממש בגופי, איך ההתעלות הרבה שחוויתי בליובאוויטש, אולי לא היתה נחווית בעוצמה כזו גדולה, אלמלא ה"ביטוש" שעברנו.

מהמקום העייף, הלא נקי,  הנמוך, של נפש בהמית שמתלוננת, במעבר חד, לא מודע, מעל הטבע – למקום הכל-כך גבוה ונקי של התעלות הרוחנית. נפש אלוקית שגוברת על נפש בהמית. באופן כל-כך מוחשי. חוויה מטלטלת. זו הנקודה שנחקקה בי ביותר.

לא נולדתי בליובאוויטש, אך זכיתי, ב"ה, ועוד קליפה שבי, הושלה והתקלפה לה שם בשדה…

גב' אילנה ישראל: התרגשתי במיוחד בציון הרבנית רבקה. תחושה שהיא יותר מכולם יודעת מה זה להיות אמא, ותתחנן לפני ה' על ילדיי. הציון שלה "בחוץ" אך היא היתה כל כך "בפנים", בליובאוויטש, בישלה ודאגה לבחורי הישיבה שקמה בימי בנה הרבי הרש"ב, ובזכות היותה "בעלת שמועה", נשארו לנו זיכרונות הרבי הריי"צ, שכתב מפיה את הספורים ששמע.

גב' שיפי נפתלין: לא היינו מצליחות להתחבר כראוי לשורשי העבר, לולא השילוב עם ההווה – האירוח הנפלא של שלוחי הרבי בסמולנסק, הרב לוי ורעייתו הרבנית חני מונדשיין, שדאגו  לארוחת בוקר כיד המלך בליובאוויטש, ולאחר מכן אירחו אותנו להתוועדות מרוממת בבית חב"ד בסמולנסק, לצד ארוחה עשירה תוצרת בית חב"ד… הלבבות התעוררו מסיפורי השליחות המדהימים.

תמו יומיים עמוסים… למחרת,  שעות נסיעה הארוכות בחזור, עוברות בחטף בזכות ההתוועדות על גלגלים: הניגונים, הסיפורים אישיים, מתוך דיבוק חברות, לימוד המאמר המאלף מפי הגב' ציפורה וישצקי, ולימוד השיחה המעצים מפי הגב' רחל בולטון,

גב' צפורה וישצקי: מרגש מאוד להתאחד יחד עם נשים כה איכותיות. כל אחת שונה בסגנונה, וכולן שוות בנקודה פנימית של התקשרות,  רצון לגרום נחת רוח לרבי, ויחס מייקר ונאמן לארגון נשי ובנות חב"ד.

על הנקודה הפנימית שמתגלה, למדנו בדרך: הרבי מדבר על שלוש בחינות ביהודים, בחינת מדבר,  שדה ועיר. מדבר הוא מקום הקליפה, שדה גם הוא אינו מקום ישוב, העיר היא מקום ישוב בני אדם. כשהמלך יוצא לשדה כולם יכולים לפגוש אותו, גם אנשי המדבר, גם אנשי השדה, אך אדמו"ר הזקן במשל אינו נוקט בלשון 'שדה', ו'מדבר', ומדבר רק על אנשי העיר. הסוד בזה, מסביר הרבי, כי הקדוש ברוך רואה בכל יהודי את ה'עיר' שבו, את הפנימיות. בחיצוניות יכול להיות מדבר או שדה, אך בפנימיות כל יהודי הוא מ'אנשי העיר', ישראל = י'- שר- קל, כל יהודי שר של הקב"ה, חלק אלוקה ממעל.

במבט חיצוני – נסענו שעות ארוכות במסע כדי להגיע למקום נידח. אך במבט פנימי – חזרנו אל השורשים החסידיים, מהם נשאב כוח לעשייה ולשליחות, עד לגאולה.

גב' שרונה חונן: אכן, מסע פנימי. אל עצמנו, אל עומק נשמתנו ולבנו, לשורשינו – מסע הביתה. מסע מטלטל מכל הבחינות… לחוות מקרוב את הקדושה מול היפך הקדושה, מציאות של זה לעומת זה: מגלות לגאולה, חושך ואור, מתבוסה לתקומה וניצחון, מגאווה לענווה והתבטלות לה׳, מכפירה לאמונה וביטחון, משנאה לאהבה.

התקבצנו ובאנו נשים מכל קצות הארץ, קבוצה הטרוגנית ומגוונת אשר המשותף להן הוא בעיקר גודל הכרת התודה על כל אשר קבלנו בזכות האדמו"רים, חסידות חב"ד, וארגון נשי ובנות חב"ד…

הגשמתי חלום בזכות הארגון, להגיע לליובאוויטש, עיר האהבה, המקום בו הכל התחיל…

חזרתי הביתה תרתי משמע, למדתי שאהבה אמיתית היא לקבל ולאהוב את עצמנו, את המציאות ואת האחר, כפי שהם, וכך כלפי בני משפחתי שעדיין במסעם הפרטי בדרכם לקבלת עול תורה ומצוות. לכל אחד המסע והנתיב שלו להתקרב לה׳, לחזור הביתה…

גב' מיכל מידן: לעד ייזכר בלבי המסע, כעוד פסיעה חשובה בדרך העולה, במשעול שחרש עבורנו הרבי, בדרך אל התשובה, אל עצמי.

גב' צפורה וישצקי: התודה והברכה לגב' שיפי נפתלין שטרחה ועמלה בארגון המסע, במסירות ובאופן מושלם.

גב' שיפי נפתלין: אחרי חודשים ארוכים של עבודה קשה, מתח וציפייה, לראות את ההשתטחות ואמירת התהילים המרגשת, את עריכת סדר הניגונים פותח הלבבות, את ההתרגשות המשותפת ואחוות הנשים בעזרה הדדית, בתפילה אחת על רעותה, הדרישה לגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד לא יכולה להיות חזקה ומשמעותית יותר. אני תקווה, שהמסורת שהתחילה אשתקד והמשיכה ביתר שאת השנה, תמשיך גם הלאה עד לביאת משיח תיכף ומיד.

תודה להנהלת הארגון על התמיכה, לחברות השורה הראשונה – חוג הידידות, אלה שהשתתפו במסע ואלה שנבצר מהן להגיע.

לתורמים המכובדים, שמימנו בתרומתם את המסע הקדוש, אנו מתפללות שזכות המסע וזכות תרומות הידידות תעמוד להם ולכל משפחתם לברכה והצלחה בכול.

צילום: שמחה דיל