מגילת ראש חודש כסלו 

ויהי בימי חג הסוכות בשנת תשל"ח. כבכל שנה, שהו בבית חיינו בחודש השביעי אלפי חסידים מכל קצוי תבל. בחג הסוכות היתה עבודת הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א כסידרה והחסידים היו נאספים מידי ערב להתועדות "שמחת בית השואבה" ו"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

בימים ההם, בימי חוה"מ סוכות ה'תשל"ח היה דבר שלא היה בכל שנה אחרת: שהיה כ"ק אדמו"ר שליט"א עומד על בימת מלכותו כל אימת שנכנס לבית הכנסת, לפני כל תפילה, היה מסתובב אל הקהל ומעודד את השירה בתנועות ידים מפליאות ובמחיאות כפים סוערות, והקהל הענק רקד על מקומו בשמחה גדולה למשך כמה רגעים.

ביום הושענא רבה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א כמנהגו פרוסת "לעקאח" לכל אחד ואחד. מי שבאו לפני ערב יום הכיפורים אז ואלו שבאו בימים שבינתיים זכו לכך היום. וכאז כן עתה בעת החלוקה איחל לכל אחד ואחד: "שנה טובה ומתוקה".

במשך היום התענינה הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה) אצל אחד מבאי ביתה וביקשה לדעת איזה ספר תורה ימסרו בלילה, בעת ה"הקפות" לבעלה – כ"ק אדמו"ר שליט"א. ענה הלה: "הקטן". "וכמה משקלו?" הוסיפה הרבנית לשאול. – "משקלו קל ביותר" ענה הלה. "ועם הכתר שעליו?" שאלה עוד. – "עדיין קל מאוד" ענה. לאחר שהלה פסק בהחלטיות שספר התורה שימסור לרבי יהיה "הקטן" – וכי משקלו קל מאוד – אמרה לו הרבנית, שילך להגיד 'לחיים' שהרבי שליט"א יהיה בריא. ויהי הדבר לפלא. בתוך כך צלצלה הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה) למזכירות – וביקשה לא להכביד היום על בעלה – כ"ק אדמו"ר שליט"א – היות ואינו מרגיש כל כך טוב. לכן גם ביקשה גם לקצר את ה"הקפות" בערב.

חלוקת ה"לעקאח" נמשכה כמה שעות. אחרי כן התפללו תפלת מנחה ואחרי התפילה עמד הרבי לנסוע לביתו לשעה קלה. בצאתו הבחין הרבי שליט"א בשורה חדשה של אנשים העומדים בתוך ומחכים לקבל "לעקאח". הרבי, אוהבם של ישראל, נכנס שוב לסוכה, חילק "לעקאח" עד לאחרון שבהם, ורק אח"כ נסע לביתו.

יודעי דבר חישבו כי מפאת חוסר הזמן לא הספיק הרבי לטעום מאומה בבית. בדקות שנועדו לכך חילק, כנראה, "לעקאח" לאחר תפלת מנחה. אחרי זמן מה, קודם כניסת החג, חוזר הרבי ל"770".

בלילה ההוא, ליל שמיני עצרת, נקרא פסוקי "אתה הורית" לפני ה"הקפות" במהירות [שכן, לפני אמירתם – כך מספרים – ביקש הרבי שיקצרו הערת ב"הקפות"]. אמירת כל הפסוקים שלוש פעמים ארכה רק כחצי שעה. בעת שירת הניגונים, בהפסקות שבין שלוש מחזורי אמירת הפסוקים, הבחינו בעיפות כלשהי על כ"ק אדמו"ר שליט"א, למרות עוצם השמחה שהיתה נסוכה על פניו הק' ומחיאת הכפיים הסוערות שלו.

ב"הקפה" הראשונה רקד הרבי שליט"א יחד עם – להבחל"ח – גיסו הרש"ג (ז"ל), והפעם בהתלהבות גדולה מתמיד. הרי ה"הקפות" בליל שמיני עצרת הן המשך של "שמחת בית השאבה". "סוון סוונטי" היה מלא עד אפס מקום, אלפי חסידים רקדו, פיזזו וכרכרו בכל עוז, הרגלים רקעו בהתלהבות. העיניים ברקו מעוצמת הדביקות. ריקודי ה"הקפות" הראשונות נמשכו שעה ארוכה והשירה בקעה ועלתה כלפי מעלה.

ברם ב"הקפה" השלישית אותה רקד הרבי, כרגיל, על בימתו המיוחדת לו – הופתעו כבר אחדים מהחסידים להבחין כי פני הרבי שליט"א חיוורים מהרגיל, וראו איך – שלא כרגיל כלל – הרבי מנגב במטפחת את זיעת פניו הק'. אבל מרבית החסידים, אז, עדיין לא הבחינו מאומה בשינוי הזה, והשמחה בבית חיינו הלכה והתעצמה. אמנם מיד לאחריה, ב"הקפה" הרביעית שעה שהתחילו לשיר "על הסלע הך" והרבי שליט"א היפנה את פניו לעבר הקהל, תוך כדי מחיאת כפיים – אחזה רעדה בכל הציבור כולו. פניו הק' של הרבי שליט"א לפתע החווירו כסיד; וכאשר מחא כפיים – בקושי נגעו כפיו זו לזו.

המחזה הנוכחי לא ארך זמן רב. כעבור שעה קלה, היפנה הרבי חזרה את פניו הק' מהקהל, נשען בידיו על הסטענדר שלו, ופנה למזכירו הרב יהודה לייב גרונר שליט"א בבקשה לקרב את כיסאו.

בתום ה"הקפה" התיישב הרבי שליט"א בכיסאו, עצם את עיניו הק' – – – לב הקהל החסיר פעימה. כולם היו המומים. בין רגע הפכה המתיחות ההיסטרית שתקפה את כולם לקריאות סערה כמו: "מים!" "חסר אויר!" וצעקות – "להתרחק מהבימה!"… מכל עברי בית הכנסת הגדול נשמעו בכיות ויללות קורעות לב…

המומי התרגשות מבלי לדעת מה מתרחש כאן, עמדו החסידים: "רק לפני 5 דקות היתה כאן שמחה גדולה מאד מאד; כולם ראו איך הרבי עומד על בימתו ומוחא כפיים לכל עבר. ומה קרה כעת ?!…" – – –

פתאום, ללא כל הוראה מוקדמת, התחיל הקהל לצאת בבהלה מבית הכנסת, כדי שיהיה לרבי שליט"א יותר אויר לנשימה. לא עברו דקות ספורות, וביהכנ"ס הענק התרוקן מכל האלפים שגדשו אותו. רק פה ושם עדיין עמדו אי אילו חסידים. הדלתות והחלונות נפרצו כולן, לתת לאויר הקריר והצח מבחוץ "דרך כניסה" פנימה.

בחוץ – עמדו כולם בהולים, אחוזי התרגשות גדולה, מבלי לדעת מה קורה בפנים, בבית הכנסת. אחד הנוכחים סיפר: "כל אחד התבייש להביט בפרצופו של השני ולשוחח על המחזה הנורא. כולם הרגישו את עצמם אשמים, כביכול, בכל מה שקרה וקורה בפנים".

ויבקשו מכ"ק אדמו"ר שליט"א שיעלה לחדרו לנוח מעט; אך הרבי לא שעה להצעה זו, ובו במקום ציווה להמשיך את ה"הקפות – במהירות – עד תומן.

בינתיים מיהר איש ה"הצלה" ר' לייבל ביסטריצקי, והגיע בריצה עם מכשירי החמצן בידיו. כאשר הבחין הרבי בהם, חייך… וישב בלי להתחשב בכל הנעשה סביבו.

רבים צעקו להביא מיד מים, בכוונה לתת לרבי לשתות משהו; אך הרבי שליט"א התנגד לכך, ואמר כי מחוץ לסוכה לא ישתה! גם כאשר המזכיר, הרב בנימין קליין – שישב אפוף התרגשות על הרצפה ליד הרבי – ביקש מהרבי מספר פעמים שיאות לקחת את המים – לא הגיב.

כשתיים שלוש דקות ישב הרבי בכסאו, ומיד קם על רגליו להמשיך את ה"הקפות". בשעה זו היה בית הכנסת -ה"זאל" למטה – כמעט ריק מאדם, ופחות ממאה איש נשארו בו; ביניהם – סקרנים בודדים, ורופאים נטולי עצה שלא הבינו עדיין מה קרה.

התברר שהרבי רוצה כי ימשיכו את עריכת ה"הקפות" כסדרן ועד שלא יעשו זאת לא יצא מבית הכנסת. המשיכו, אם כן, ב"הקפות"… בעת ששרו ב"הקפה" החמישית, מחא הרבי את כפיו בקלות, ולאחריה – התיישב שוב במקומו.

את ה"הקפה" השישית ערכו בשקט. כדי לא לאלץ את הרבי לטרוח ולקום – לא שרו ולא רקדו. [לפי נוסחא אחרת נערכה גם ה"הקפה" החמישית במהירות, ללא שירה וריקודים; ולאחרי ה"הקפה" השישית שוב לא הרגיש הרבי בטוב והתיישב, אך התרומם מיד ל"הקפה" האחרונה].

כאשר הגיעו ל"הקפה" השביעית והאחרונה – אותה נוהג הרבי שליט"א לערוך במעגל המיוחד לו במרכז בית הכנסת – הציעו לרבי לעשות זאת הפעם מעל בימתו הקבועה, בכדי למנוע טרחה מיותרת. אולם כ"ק אדמו"ר שליט"א לא קיבל את ההצעה אלא לקח בידיו הק' את ספר התורה, וצעד לעבר בימת ה"הקפות", במרכז בית הכנסת.

(מאוחד יותר כשהרופאים יקבעו כי הרבי שליט"א היה אז בעיצומה של "התקפת לב" יביעו פליאה עצומה על כך שהרבי המשיך בהקפות באמרם שאין לזה שום אחיזה שהיא בדרך הטבע)…

כאשר התחיל הרבי ללכת, הסתובב תחילה לראות באם גם גיסו הרש"ג, צועד אחריו למקום ה"הקפות" כרגיל. הרש"ג פנה מיד ללכת בעקבות הרבי והחסידים נצלו את העובדה כדי לבקש ממנו לדאוג לכך שהריקוד יהיה קצר ככל האפשר…

במהלך הצעידה עד למרכז בית הכנסת, היו כאלו שנשקו את ספר התורה של הרבי; אך הרי"ל גרונר – שצעד לפני הרבי – בראותו זאת – מנע מהנוכחים לנשק, כדי למהר את סיומן של ה"הקפות".

עם הגיע הרבי שליט"א לבימת ה"הקפות" שר הקהל את "ניגון ההקפות", והרבי רקד כרגיל עם הרש"ג (ז"ל). הריקוד הזה היה איטי וקצר כאשר פניו הק' חיוורות כסיד. הרש"ג, שהבין את המצב, הפסיק מיד את הריקודים לאחרי מספר סיבובים. הרבי חייך אליו כשואל למה הפסיקו את הריקודים…

בתום ה"הקפה" הכניסו את ספרי התורה חזרה לארון הקודש, והרבי שליט"א חזר למקומו. בהגיעו למקומו, מעל בימתו הקבועה – אמרו 'עלינו' ו'קדיש' ואחר כך הכריז הרבי שליט"א כדרכו (אלא הפעם היתה ההכרזה באופן קל): "גוט יום-טוב" שלוש פעמים. בעת ההכרזה עשה הרבי תנועה נלהבת בשתי ידיו הק' כאשר כל גופו הק' מתנענע חזק!

כאשר יצא הרבי שליט"א מבית הכנסת ועלה לחדרו הק' – סגרו מיד את כל הדלתות, וכולם יצאו החוצה. כעת החלו חברי המזכירות להשתלט על המצב אם כי כפי שניתן לשער הם עצמם היו בהולים ונבהלים.

כך מבלי כל ידיעה על המתרחש בפנים, עמדו כולם ברחבה הגדולה שבפתח 770. אלו לא רצו להשבית את השמחה והמשיכו בריקודיהם ברחוב ואלו לעומתם, עמדו פה ושם ובכו בכיות קורעות לב. מחזה נורא ואיום.

בינתיים כאשר נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לחדרו הק' היה עליו להשען על הקיר ומזכירו הרב ח.מ.א חודקוב – שנכנס איתו – נבהל ביותר בראותו זאת. הרבי שליט"א מצידו אמר לו שילך לחדר ה"מרכז" (המזכירות). הרבי דגר את הדלת, והתבודד לבדו בפנים מספר דקות.

הרבי שליט"א לא פתח הדלת לאף אחד, וכשפתח לבסוף התבטא שזה לא כלום "וזהו רק מהתאמצות יתרה, כי כל היום לא אכלתי ועמדתי על הרגליים, וממילא זוהי עייפות יתרה בלבד".

ותקרא המלכה, הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה), מביתה, לבוא מיד אל בעלה – הרבי שליט"א. הרבנית הגיעה מרחוב האחורי "יוניון סטריט", ונכנסה לחדר הרבי שליט"א דרך הדלת הראשית של 770.

בתוך כך הורו לכולם – שעמדו על המדרכה שבפתח 770 – לעבור לצד שממול ולעמוד רחוק יותר כדי שהרעש לא יפריע את מנוחת הרבי. הממונים הקפידו על כך מאוד ולא הניחו לאף אחד להתקרב לעבר 770. כולם, זקנים כצעירים, עמדו שם, והמתח גבר והלך.

חרדה אחזה בכולם כאשר הוצת מנוע האמבולנס של "הצלה" החונה דרך קבע ליד "770" ולידו נראו רופאים רצים הלוך ושוב. וכאשר הציבור הבחין שסוחבים מיטה מהאמבולנס אל תוך הבנין, נתקפו הכל צמרמורת עזה. רבים פרצו בבכי חסר מעצורים מבלי לדעת פשר הדבר… עד אשר כעבור דקות ספורות יצא ר' לייבל ביסטריצקי והרגיע את הבוכים. "את המיטה" – הוא סיפר – "הכניסו עבור ילד שנפצע כאשר רץ בתוך הבהלה הגדולה". הכרוז אכן הרגיע את המצב במעט מה, אך כולם עדיין היו המומים ומתוחים.

הרבי יצא מחדרו הק' ונכנס לסוכה, לבוש מעיל, והרבנית,הרש"ג, הרופאים והמזכיר אחריו. קודם לכן, ביקשו שהרבי יטעם משהו בחדרו, אך הרבי שלל זאת באומרו, שאיננו רוצה לאכול לפני קידוש ומחוץ לסוכה.

הרבי התיישב בסוכה והשעין בקלות את מצח ראשו על ידיו הק'. הביאו לפניו יין ומיץ ענבים לקידוש ואוכל עבור סעודת יום טוב. בתוך המאכלים שהגישו לרבי הפעם – דאגו להכניס גם מידה גדושה של סוכר, כי לפי דעת הרופא ר' א. זליגזון (ז"ל) היה חסר לו סוכר בדמו.

הרבי לא הסכים לעשות קידוש אלא על יין, באומרו: "קידוש' מאכט מען אויף וויין (ניט אויף גרעפ דזשוס) [קידוש עושים על יין (ולא על מיץ ענבים)]".

אחרי ה'קידוש' אכל הרבי 'לעקאח', ואחר כך נטל את ידיו הק' לסעודה, בירך 'המוציא' ואכל פרוסת חלה. את הפרוסה טבל קודם במלח שהיה נתון בכלי (כף) על השולחן. הרבי ביקש להביא לו 'כזית' בשר לכבוד החג, טעם משהו ובירך ברכת המזון.

לשעה קלה ישב הרבי בסוכה. בזמן זה השתפר קצת המצב לטובה, ואחרי הסעודה אף נראה גוון בפניו הק'. גם הרופאים ראו בכך הטבה כלשהי, כי בתחילה היה דופק הלב נמוך ביותר, ואילו בעת מנוחתו וישיבתו בסוכה עלה בהרבה.

בתוך כך יצא הרב יעקב יהודה העכט (ע"ה) מסוכת הרבי שליט"א, והודיע לקהל שעוד מעט והרבי ילך לביתו, כרגיל, וכי זקוק הוא ביותר למעט מנוחה, ומחר בע"ה הכל כבר יהיה בסדר.

אח"כ יצא הרבי מהסוכה ונכנס לחדרו הק'. בשעה זו היו מעטים שכבר נרגעו ופנו הביתה לסעודת יום טוב, אבל רוב רובו של הציבור נשאר עומד בחוץ, מייחל בנשימה עצורה לראות את הרבי שליט"א יוצא מהסוכה וצועד לחדרו.

כאשר יצא הרבי הצהיבו פניו מעט ונראתה עליהן שמחה מסויימת. הוא אף פנה לעבר הקהל בנועת יד נמרצת משהו לאות של עידוד השירה. וכאשר הגיע למדרגות שלפני הפתח, שב ופנה לעבר הציבור וסימן בידיו הק' להגברת השירה.

לאחרי שנכנס התחילו פניו הק' שוב להחוויר כסיד, כנראה מהתאמצות היתרה בעת שעודד את השירה בידיו הק' בחוץ. בנתיים, כשהרבי ישב בסוכה, הכניסו לחדר מיטה שהורידו מבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. [לא הייתה זו מיטת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כי הרבי שליט"א לא הסכים לכך].

באמצע פתח הרבי את דלת חדרו וביקש להודיע לקהל: "מ'זאל זיך האלטן רואיג און מ'זאל גיין פראווען שמחת יום טוב". כמו כן הודיע שהלילה לא ילך הביתה [סיפרו, שהרבי אף רצה ללכת הביתה, אך הרבנית סברה שעליו להשאר ב"770"] הרב לייבל גרונר יצא אל הקהל ומסר את דברי הרבי. אח"כ פרסמה המזכירות הודעה בשם הרבי כי "אלו שעשו כבר "הקפות" – ילכו לביתם לסעוד סעודת יו"ט, ואלו שעדיין לא עשו "הקפות" – יכנסו לבית הכנסת לערוך "הקפות" בשמחה". הציבור הממושמע נכנס לבית הכנסת. ואכן מחלל בית הכנסת בקעה ועלתה שירה, אבל בתוך כך הזדחלה האימה בלבבות.

וימאן הקהל להיפרד, ולו לשניה, מבית חיינו; אמנם, חזקה בקשת הרבי שליט"א על הציבור כולו, כמעט, והלכו הביתה לסעוד סעודת חג, אבל אחרי שאכלו וטעמו דבר מה, ללא כל תיאבון כמובן, מיהרו רבים לשוב אל בית המלך , לדעת את שלום הרבי ומה ייעשה לו.

כאשר התקרב הקהל קרוב מידי אל בנין "770", הורו לו שומרי הסף לעמוד במרחק מה, כדי לא לגרום לבהלה ורעש מיותרים. מחוגי השעון הראו כבר על השעה שתיים לפנות בוקר, אך אין איש שישגיח בכך.

במשך כל הזמן זרמו ללא הרף המוני רופאים ל"770". רבים מהם הגיעו במכוניות המשטרה.

בינתיים, זמן מה אחרי שנכנס לחדרו, בשעה אחת אחרי חצות הלילה (לערך) – גילה הרבי – בפעם הראשונה – כי היו לו כאבים בלב. הרבי הסכים שיבואו אליו עוד רופאים מומחים לבדיקות. הוא אמר שמוכן לדבר אתם בתנאי שלא ימסרו את ממצאיהם לאף אחד – גם לא לקרוביו, לקרוביהם או לידידיהם. מיד הזעיקו המזכירים ארבע רופאי לב, ממיטב הרופאים של ניו יורק. באישון לילה נחפזו המומחים ל"770" ובידיהם מכשיריהם המשוכללים.

ארבעת הרופאים בדקו את הרבי ביסודיות. תוך כדי הבדיקה התערב הרבי בדבריהם. הרופאים השתוממו מן הידע העצום שהרבי הפגין בנושא הלב. הם היו המומים כיצד הרבי יודע הכל על פעולות הלב.

את אחד מארבעת הרופאים שאל הרבי: "כאשר מוציאים דם באמצעות מזרק, מה גורם שהדם יצא – המחט (הזריקה) או הריקות שבו ("וואקום"), המושך את הדם מהגידים?" והרופא ענה: "הריקות". "פעם" סיפר לו הרבי, התעניינתי בכך, כי מישהו בא אלי וטען שהוא ריק ואינו שייך לכולם. אמרתי לו: אדרבה, דבר של ריקות מושך לתוכו בכוח חזק יותר; וממילא הוא כלי לכל עניני טוב וקדושה" והרבי סיים: "הרי בשמיני עצרת הרבנים עורכים "סערימאניס" ונאומים, ומכיון שאינני מורשה לדבר, הנני אומר מה שאמרתי ואתה תמסור להשאר".

אחרי הבדיקות האלה, לא הותירו עוד ממצאי הרופאים מקום לספק: הרבי עבר התקף לב חזק ביותר. המצב חמור. אגב", שואל אחד הרופאים, האם הרבי לא נאנק מכאבים?" – "הרבי לא השמיע קול", ענה המזכיר. – "מה זאת אומרת", תמה הרופא, "האם הרבי לא השמיע אנחת כאב? האם לא התפתל מיסורים?" – "הרבי רק התיישב בכיסאו", ענה המזכיר, "אף הגה לא נשמע מפיו. לא תלונה, אף לא אנחה. הוא אפי' המשיך בהקפות כרגיל".

הרופא לא האמין למשמע אוזניו. "עליך לדעת" הסביר הרופא למזכיר, "כי הרבי סבל כאבי תופת. זהו סבל שהוא מעל לכוח הסבל האנושי. אני רופא כבר עשרות שנים ומעולם לא נתקלתי באדם שהגיב לכאבים אלו בצורה שכזו. אינני יכול להבין זאת", מלמל הרופא, " מעולם קודם לכן לא נתקלתי בתופעה כזאת".

הרופאים החליטו מיד לתת לרבי זריקה נגד כאבים. אחד הרופאים ניגש ושאל את הרבי ישירות: "האם לתת לרבי זריקה נגד כאבים?" "לא", ענה הרבי מיד, "אין צורך". אחד מהחסידים שנכח במקום אמר ברוגזה לרופא: "האם לא ברור לך שאם אתה שואל באופן כזה, הרבי בוודאי יסרב. הרי היום יום טוב ולפי ההלכה מותר לעשות זריקה רק בפקודת הרופא". הרופא הבין וחזר לרבי ואמר: "כרופא אני מצווה על הרבי להסכים לזריקה. הזריקה חיונית ביותר כי עוצמת הכאבים מסכנת את חיי הרבי!" הרבי הסכים מיד. אחרי הזריקה, למרות שהיתה במינון גבוה, נח הרבי רק מעט, ויהי הדבר לפלא בעיני הרופאים.

בינתיים התייעצו הרופאים ביניהם ומסקנתם היתה חד משמעית: על הרבי לעבור מיד למחלקה לטיפול נמרץ באחד המרכזים הרפואיים של ניו יורק. במצבו כעת החמור הוא זקוק לציוד המתאים ולהשגחה צמודה.

קולו של הרבי היה חלש מעט, אך תקיף: "איננו זז מכאן. אני נשאר פה". הרבי אמר להם שהחלטתו היא המסקנה הסופית. לא בא בכלל בחשבון שיסע; הוא יישאר בחדרו. "מה היה עושה אדם שנמצא במקום שאין בו בית רופאים?", שאל ענה הרבי לאחד הרופאים; וביקש לתת לו הלילה לנוח ולמחרת יהיה בסדר (כרגיל).

רופא אחר שאל את הרבי, מה היה עונה לחסיד במצב זהה – שהיה שואל האם ללכת לבית רפואה. תשובת הרבי היתה שאיננו מחוייב לענות על 'אילו יצוייר'…

מיד עלה אחד הנוכחים לקומה העליונה ב'770', שם ישבו וחיכו הרבנים. במידה שיצטרכו לברר איזו שאלה הלכתית, ושאלו – ע"פ בקשת הרבי – לברר את חוות דעתם בקשר לבית הרפואה. הרבנים הורו לחיוב. כאשר חזר הלה והודיע זאת לרבי שליט"א קטע הרבי את דבריו, אומר ביקש: "היות ואני יהודי דתי ("א פרומער איד") וצריכים לשמוע בקול הרבנים, ממילא אל תגידו לי את הפסק כדי לא להלצני ללכת, כי אין צורך ללכת לבית הרופאים".

שוב ניסו לבקש מהרבנית הצדקנית שתבקש אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א ללכת לבית הרפואה, אך היא ענתה: "ער ווייסט אליין וואס צו טאן!" [הוא יודע בעצמו מה לעשות]…

כאשר ראו הרופאים שאיש לא יזיז את הרבי מהחלטתו, הסתודדו מספר דקות. לבסוף נענה אחד מהם ואמר לרבי: "אם אין הרבי מדכים לאישפוז – אנו עוזבים מיד ומסירים כל אחריות. אנו רופאים מומחים ועתירי נסיון ואנו אומרים כי יש כאן סכנת נפשות. אם הרבי אינו מסכים להיכנס למרכז רפואי, איננו יכולים להיות אחראים לחיי הרבי" – – –

ויהי כראותם את המצב החמור שנוצר, וימהרו המזכירים, יחד עם מספר חסידים, להביא ציוד ממרכז רפואי יהודי שבברוקלין. וזאת לא לפני שאחד הרופאים ניגש לרבי שליט"א, נגע בידו הק', וביקש לקבל את הסכמתו להביא את כל הציוד האמור לחדרו של הרבי. הרבי הסכים. ואכן מיד הביאו לחדר את כל הציוד המתאים.

אחד מרופאי המרכז עזר בבחירת הציוד והמיכשור. כעבור שעה קלה נהפך חדרו של הרבי לחדר טיפול נמרץ משוכלל וגדוש ציוד. אותו רופא חיבר את הרבי למיכשור המעקב.

הרופאים שנכחו על אתר החליטו להזריק שוב לרבי, אבל הפעם במינון גבוהה יותר ("מורפין"), ולאחריה אכן נח הרבי שליט"א למשך ארבע שעות לערך. מאוחר יותר התבטאה הרבנית, בהקשר לכך, שמעולם לא זכור לה שהרבי אי פעם יישן למשך ארבע שעות!… בשעה חמש וחצי לפנות בוקר הבחין הרופא (מהמרכז), לתדהמתו, שהרבי שליט"א עבר עכשיו התקף קשה, שני; וקשה בהרבה מהראשון.

המזכירים התשושים יצאו מדעתם. לרגעים חששו שליבותיהם שבהם יבגדו בהם. ברור היה להם כי הרבי זקוק לטיפול רפואי מקצועי ומעולה. אך מה בידם לעשות?

באישון לילה ישבו אין אונים, על כיסאותיהם, צמודים לחדרו של הרבי ויגעו את מוחם בשאלה מה יהיה צעדם הבא. הנוכחים, הרופאים והרבנים, התלבטו כעת קשות אם לקחת את הרבי לבית הרפואה (תוך כדי מנוחה שלאחרי זריקה) או לא – אלו לחיוב ואלו לשלילה, וקשתה על כולם ההכרעה. הרבנית ע"ה היא שהכריעה לשלילה באמרה כי חלילה לעשות משהו לרבי שליט"א נגד רצונו. ואז בשעה שש לפנות בוקר, כמו היכה רעם במוחו של הרב יהודה קרינסקי: "ד"ר וייס!", קפץ מכסאו, ד"ר וייס משיקאגו, הוא יעזור!".

ד"ר וייס היה רופא לב ממקורבי חב"ד, ואף ביקר פעם בחצר הרבי. הוא היה אמנם צעיר – אך שמו הלך לפניו כרופא מוכשר ומבטיח. בלא לאבד שנייה התקשר הרב קרינסקי אל ד"ר וייס. הרופא, שנחרד מעט מצלצול הטלפון שהעיר אותו משנתו בשעת בוקר מוקדמת זו של יום טוב, קפץ ואמר: "אני עולה על המטוס הראשון לניו יורק", והניח את השפורפרת.

בינתיים, יצא מישהו מבפנים והודיע לקהל להתחיל לומר תהילים. בשעה שש בבוקר יצאה ברגל קבוצה של 16 אברכים ותמימים – ביניהם הרב יואל כהן, הרב שלום דובער שם טוב והת' דוד פלדמן, ועוד כמה מחשובי התמימים ואנ"ש – אל ציונו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, להתפלל ולומר שם תהילים. מאוחר יותר, בשעה 11 בבוקר, יצאה קבוצה השניה לדרכה, דרך של שש שעות הליכה; וכך במשך כל שעות יממות החג.
ובכל מדינה ומדינה אשר נודע בה מצב בריאותו של הרבי מיהרו כולם לבקש ולהתחנן לפני יושב מרום להחלמתו המהירה; גם באה"ק נודע הדבר חיש מהר, ומיד הלכו להתפלל ליד המקומות הקדושים, רבבות עמדו ליד ה"כותל המערבי" להתפלל לרפואתו הקרובה של הרבי שליט"א.

מאוחר יותר שוב ביקשו הרבנים למסור לרבי, כי, לדעתם, עליו להסכים ללכת לבית הרפואה. הרבי התנגד לכך בצורה חד משמעית, ואמר להם: "את דעתי כבר אמרתי אתמול לא אשנה אותה!" והוסיף : "צריך לשקול את אי הנעימות שתהיה לי בבית הרפואה מול המעלות שבדבר, ולהכריע שטוב יותר עבורי להישאר כאן".

אשה אחת, משרתת בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע – אמרה לרבי, שרצונה לשאול אותו משהו; וענה לה הרבי בחיוב – שיכולה לשאול. היא שאלה: אם אותו מצב היה אצל מישהו אחר והוא היה שואל האם לנסוע לביה"ר מה הרבי היה מייעץ לו? והרבי ענה בשאלה: "וואלט ער מיר געפאלגט?: [האם הוא היה שומע בקולי?] – "כן" היא ענתה. "ממילא", המשיך הרבי, דארף מען מיר איצטער אויך פאלגן" [גם כעת יש לשמוע בקולי].

בשעה עשר בבוקר התכנס "מניין" של זקני החסידים ליד חדרו של הרבי לתפילת שחרית עד קריאת התורה התפלללו ב"גן עדן התחתון" (חדר ההמתנה ליחידות), ולקריאת התורה, נכנסו ל"גן עדן העליון", חדרו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א, וקראו בתורה. כבימה שימש הפעם הסטענדר של הרבי שעמד ליד המיטה.

במשך התפילה וקריאת התורה לא קם הרבי מהמיטה, אבל כאשר נקרא לעלות למפטיר אזר הרבי כוח, התיישב, נשק את ספר התורה ובירך את הברכות. אחרי ה"קריאה" קרא הרבי את ההפטרה בקול ברור ורגיל, עד שאפילו אלו שעמדו בחוץ יכלו לשמוע את ההפטרה.

את תפילת המוסף התפללו, כמו שחרית, ב"גן עדן התחתון". כאשר שרו הנוכחים "הוא אלוקינו" ו"אתה בחרתנו" בחזרת הש"ץ – עודד הרבי את השירה בתנועות קלות.

קהל האלפים שנאסף לתפילה בבית הכנסת הגדול עמד כמעט כולו ברחבת "770" ושוחח על המצב. כך גם הציבור שעמד בפנים. רבים כבר ידעו מפי הרופאים שהרבי עבר התקף לב קשה. בינתיים החלו להתפלל ובאמצע תפילת שחרית ירד מישהו מחדר הרבי לבית הכנסת ובפיו בשורה טובה: הרופאים קבעו שהמצב הולך ומשתפר. הרבי יבריא בע"ה.
[אחד השלוחים שיחיו, הכריז בהתרגשות גדולה שכולנו מקבלים על עצמנו להשתפר, ומבקשים מהקב"ה שישלח בקרוב רפואה שלימה לכ"ק אדמו"ר שליט"א שהיה בריא, ויתן לו אריכות ימים ושנים טובות].

לאחר התפילה בחדרו הק' התחיל הרבי לשיר "ושמחת", והורה שכל אחד מהנוכחים יעבור על ידו לומר "גוט יום טוב". לכולם אמר: "גוט יום טוב" ולכהנים הוסיף והביע: "יישר כוח". כאשר עבר הרב שמריהו גוראריה (מתל אביב) אמר לו שידבר עם הגבאים אודות "מכירת המצוות" בשבת בראשית. עובדה זו העלתה כמובן את המצב רוח אצל כולם, שהיה נתון עד לשעה זו בשפל חסר תקדים.

חלפו כמה שעות והד"ר וייס הגיע בטיסה משיקאגו. הוא אף הביא איתו מבית הרפואה שלו מכשירים משוכללים באמצעותם יוכלו הבדיקות שיבוצעו כאן למסור את התוצאות שם.

לפני כן כאשר הגיע ל"770", פרץ הרופא בבכי מר, באומרו: "תמיד אנחנו יודעים שהרבי מחולל ניסים ונפלאות לחולים וכו', אני בעצמי יודע זאת כי טיפלתי באנשים שהרבי שלחם אלי להתרפאות; וכעת עלי לבוא ולרפאות את הרבי בכבדו ובעצמו…"

כאשר נכנס לחדרו של הרבי, השתנו פניו. הרבי פנה אליו ואמר: "ברצוני שתטפל בי כמו פציינט רגיל". הרופא וייס בדק את הרבי. "קשה לטפל כך בחולה. קשה – אבל אפשרי" , הוא אמר, "איננו רופא גדול, אבל אני יודע מה זה 'רבי'; ולכן אני מקווה בע"ה שאוכל לרפא את הרבי". והמשיך: "אני ישאר כאן כל זמן שיידרש ואטפל ברבי, עד אשר יבריא. והרבי בוודאי יבריא".

מאז שד"ר וייס נכנס לחדר, אמר שהמצב משתפר והולך ומשתפר. בכלל, תמיד כשעשו בדיקות היו מראים את הממצאים לרבי שליט"א, והוא היה אומר מה עליהם לעשות. "כל מה שהרבי אומר – כן הוא בדיוק", התבטאו הרופאים.

הרבי ביקש מהרופאים שאם ישתנה, ח"ו, המצב – שלא יפרסמו זאת. הרופאים שאלוהו: "אם כן – מדוע לא שוחח הרבי על כך עד עכשיו?" והשיב הרבי: "בכל פעם שהיה לי כאב – טיפלתי בעצמי במקום של הלב והכאב עבר". ושוב אמר להם, שידע כל הזמן שהיה לו התקף לב, אבל לא רצה לגלות את זה.

כל הרופאים היו המומים מכך שלפי כל הסימנים עבר הרבי את ההתקף הקשה בעת ה"הקפות", ולמרות זאת צעד הרבי להקפה השביעית, חזר לבימה לסיום התפילה, ועלה מבית הכנסת לחדרו למעלה – במדריגות! הרופאים התבטאו פה אחד שאלו היו כוחות על אנושיים. "אי אפשר להאמין שאחר התקפת לב כזו יוכל אדם לעלות במדריגות וללכת לאכול בסוכה!" אמרו.

אחד הרופאים סיפר: "ראיתי פעם ספר, שמלך אף פעם לא נופל לפני בני עמו, מכיוון שאין זה לכבוד, וכמו כן, הרבי", אמר, "לא נפל על בימתו בבית הכנסת בשעת ההתקפה; כי הרבי דומה למלך!"…

אחרי התפילה הודיעו, שכ"ק אדמו"ר אמר (להרב יהודה לייב גרונר) – "מען זאל ניט פארגעסן גיין משמח זיין אידן בבית הכנסת וכו' און מ'זאל גיין מיט א שטורעם, וכן תפילת ערבית וה"הקפות" (בערב) יהיו בשמחה, און אזוי אויך מארגן, און דער עיקר – מיט א שטורעם!" [=שלא ישכחו ללכת לשמח יהודים בבתי הכנסת, וכן גם מחר, והעיקר – שילכו ב'סערה'!] כמו כן אמר ש"אלו שרוצים לגרום להטבת בריאותי – שילכו לשמח!"

רופא אחד מעיר קליוולנד, 'בעל תשובה', כאשר נכנס אצל הרבי שליט"א – וראה כל כך הרבה רופאים על אתר – אמר, שחושב שחילל את יום טוב בזה שהגיע באמצע החג, כי ספק גדול הוא אם יקבלו את חוות דעתו. וענה הרבי: "זהו כמו בעדות לקידוש החודש – שאומרים לעדים שיבואו ומחללים שבת ויום טוב על כך, למרות שיש ספק גדול אם עדותם תתקבל; וכך גם כאן", אמר הרבי "בכדי לרפאות יהודי מחללים יום טוב על הספק".

לפנות ערב נכנס הרב ש.א. קזרנובסקי (יחד עם הרב י.ל. גרונר) אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובעיניים זולגות דמעות איחל לרבי שליט"א "רפואה שלימה". הרבי הגיב על כך: "סאיז דאך א סתירה צו 'ושמחת בחגך'; מ'וויל דאך אז מיר זאל צוקומען אין בריאות – איז דאס דווקא דורך מרבה זיין בשמחה. בכיות", אמר, "איז נגד רצוני!". [זה הרי סתירה ל'ושמחת בחגך'; רוצים שיתווסף לי בבריאות – אז זה דווקא ע"י שירבו בשמחה. בכיות – זה נגד רצוני!].

ביום ההוא נתן הרבי שליט"א להרב קזרנובסקי שני בקבוקי 'משקה' (שהכניסו אליו לפני החג), ואמר לו: זהו בכדי לחלק לכאו"א בעת ההתוועדות שלפני ה"הקפות" – שבוודאי יארגנו – ובוודאי לא יחסרו בה דברי התורה, ההתעוררות והשמחה. ואחר כך יערכו את ה"הקפות" ושתהיינה בשמחה, ושלא יגרע משמחת החג". כמו כן אמר, שישתו מה'משקה' עוד במשך היום, שלא יהיה כמכין מהיום למחר.

אחר כך נכנס הרש"ג (ז"ל) לכ"ק אדמו"ר שליט"א, והרבי אמר לו כי הוא עושה אתו לשליח בנוגע לפסוקי "אתה הראית", ושימכרו את הפסוקים – לטובת ישיבת תומכי-תמימים – כרגיל, ובלי שינויים; את השתתפותו – אמר הרבי – יתן בדולרים יחידים, וכל מי שיקנה פסוק יקבל דולר (של כ"ק אדמו"ר שליט"א). לפנות ערב התבטא הרבי שליט"א שבעת ההתוועדות ובהליכה ל"הקפות" יציירו "אז דער וואס זיצט אויפן בענקל – פעלט ניט!" [= שזה שיושב על הכיסא – לא חסר!…].

בשעה תשע בערב, לפני ה"הקפות", התיישב הקהל הגדול להתועדות עם זיקני החסידים. כסאו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א היה מונח במקומו, כרגיל… חילקו לכאו"א מה'משקה' שהרבי שלח במיוחד עבור ההתוועדות.

בליל שמחת תורה שאל הרבי שליט"א להרב י.ל. גרונר: "האם הלכו לשמח בבתי כנסת?" וענה: "כן". שוב שאלו הרבי: "וואס טוט זיך אונטן (בביהכנ"ס)? [מה קורה למטה בביהכנ"ס?] וענה: "מתוועדים משעה תשע". הרבי המשיך להתעניין: "מיט א שטורעם? תמסור להם" אמר, שאמרתי שיהיה מיט א גרויסען שטורעם!".

אחר ההתוועדות הלכו כולם לערוך את ה"הקפות" בבית הכנסת הגדול. ה"הקפות" נערכו בשמחה גדולה ועצומה מאוד, עד שגם "למעלה" נשמעו השירים והריקודים. בעת הריקודים ניגנו, במשך שעה ארוכה, את הניגון "זאל שוין זיין די גאולה", אך הפעם החליםו את מילותיו ב"דער רבי זאל געזונט זיין", ומאוחר יותר – "דער רבי וועט געזונט זיין" ומאוחר יותר "דער רבי איז געזונט", כאשר כל מי שנכח בבית הכנסת לא ישכח כל ימי חייו את סערת הריקוד הזה שמצד אחד נרקד בשמחה רבה ומצד שני עם דמעות בעיני כל אחד.

אחד הרופאים התבטא אחר כך שאילו ידע הקהל כמה נחת אוח גורם ניגון זה לרבי שליט"א – היו מנגנים אותו כל הזמן ללא הרף!

מספרים, שבאותה שעה – כאשר שמע הרבי שליט"א ששרים "דער רבי איז געזונט" – ירד הרבי שליט"א ממיטתו ועמד על רגליו הק' [בכדי שהריל"ג יוכל למסור לקהל – כך אמר – שהוא "מרגיש טוב באופן גלוי"], ואף התבטא באוזני הרופא, כשחיוך רחב נסוך על פניו הק': "דאס איז חסידים"… וכאשר שאלוהו אם השירים והניגונים למטה לא מפריעים וטורדים את המנוחה המוחלטת שהוא זקוק לה – ענה: "ס'איז א געשמאקע מוזיק!"…

בינתיים, בשעה אחת שתיים אחר חצות הלילה, נכנס "מנין" ל"גן עדן התחתון" והתפללו תפילת ערבית, כאשר הרבי יושב על מיטתו. גם את ה"הקפות" ערך הרבי תוך כדי ישיבה על המיטה, וספר התורה בידו הק'.

אחר התפילה וה"הקפות" אצל הרבי, יצא הרב י.ל. גרונר מהחדר וסיפר שהרבי אמר לו שיתוועדו גם למחרת כרגיל, ושכולם יטלו ידיים לסעודה; וכי את ה'משקה' שהכניסו אליו לפני יום טוב יחלקו בעת ההתוועדות. ושוב אמר הרבי: "ברצוני שהשמחה שהיתה ביום שמיני עצרת – תיהיה ביום שמחת תורה בכפליים!" [אומרים, שהרבי התבטא: "וויפיל מען האט זיך געפילט היינט; אפילו א מיליאן מאל בעסער ווי נעכטן – איז דעם צוויטן טאג (מארגן) קען מען נאך אלץ פילן בעסער!"].

הרב גרונר הוסיף וסיפר, שהרבי אף מסר על ידו תוכן מ"שיחה" שיהיה עליו לחזור עליה בעת ההתוועדות, והורה לו להתדבר בעניין ("דורכרעדן") עם ה"חוזר" הרב יואל כהן, שיוסיף לדבר "מראי מקומות" וכו'…

ביום שמחת תורה בבוקר התפללו "מנין" אנשים ב"גן עדן התחתון". הרבי שליט"א סגר את דלת חדרו באומרו שהוא נמצא למטה, היינו בבית הכנסת הגדול עם כל הקהל…

לפני ה"הקפות" נפתחה הדלת ואמרו את פסוקי "אתה הראית" כרגיל; את הפסוק הראשון והאחרון אמר הרבי שליט"א בעצמו, והשאר – ה"מניין" שעמד בחוץ. אחרי התפילה נערכו ה"הקפות" בחדרו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א. בשני ספרי תורה הקיפו את הסטענדר. הרבי בעצמו ישב על המיטה והחזיק ספר תורה בידיו הק'; וכאשר עשו את ה"הקפות" הקיף את ספר התורה בידיו הק' מסביב לסידורו שהיה מונח לפניו על השולחן…

אחרי הצהרים, בשעה חמש לערך, שאל הרבי שליט"א את הרב י.ל. גרונר: מה נעשה למטה (בביהכנ"ס)? וענה: הקהל בשמחה גדולה. "זאג דעם עולם", הגיב הרבי, "אז אויף ווייטער זאל זיין מיט נאכמער שטורעם!" [אמור ל'עולם' שבהמשך תהיה שמחה עוד יותר סוערת!]

ויהי כי נטו צללי ערב, סמוך לעת השקיעה, הסבו הכל להתוועדות. כמו אמש לפני ההקפות. בית הכנסת היה ערוך כתמיד. מאום לא נעדר. ורק על הציבור שבמצוות הרבי שרוי היה בשמחת החג ניכרת תוגה על כך שאין המלך גלוי לעמו בשעה זו.

בפתח ההתוועדות מסר הרב י.ל. גרונר את הדברים שהורה לו הרבי לחזור בהתוועדות זו והרי "נקודת" העניין:
"כאשר ישנו באיזשהו ענין – חסרון, יכול הדבר להתבטא בשני אופנים: (א) שכל הדבר (העניין) חסר; (ב) שחסר בעניין. כלומר, שהדבר קיים אבל איננו שלם אלא חסר ואז יש הכרח בתוספת והתגברות. דוגמא לדבר – משאיבת הדם: כשמוציאים דם מאדם פועלת הזריקה שיהיה מקום חלל; ועל ידי שהאוויר יוצא – מתמלא החלל הזה בדם. כלומר, שהחלל ממשיך לתוכו תוספת. ורואים מזה שדבר שהיה חסר – איננו חסרון אלא גורם לתוספת.

"והרבי סיפר", המשיך, "שפעם אמר לו מישהו ב'יחידות' שהוא ריק מענייני תורה ומצוות, וממילא אין כל טעם לדבר איתו על כך. והרבי ענה לו: אדרבה, מכיוון שהוא כלי ריק – הוא שואב יותר כוחות מנשמתו, וביכולתו לקבל על עצמו את התורה והמצוות.

"וכמו כן הוא בעניין הצמצום – שלצורך התהוות העולמות הרי הצמצום וההסתר הכריח את גילוי אור ה'קו'. והרבי הוסיף: כיוון שישנו עניין של "יפקד מושבך" – לא צריך להיגרם על ידי זה גרעון; אלא אדרבה".

הרב גרונר סיים ואז הרב יואל כהן שליט"א ביאר את העניין בארוכה, כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א.

זקני החסידים התוועדו וניגנו במשך זמן רב. הרב מרדכי מענטליק (ז"ל) אמר, שכאשר שמים לב לשיחת י"ג תשרי (השנה), רואים שהרבי "האט שוין אלעס דעמאלט באווארנט" וצפה הכל מראש [ראה "שיחות קודש" תשל"ח ח"א עמוד 133, ע"ד מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ועוד].

בשעה אחת עשרה בלילה, הביא הרב יהודה לייב גרונר את כוסו של כ"ק אדמו"ר שליט"א ומעט היין שבתוכו, וכן את הבקבוק שממנו לקח הרבי יין ל'הבדלה', ואמר, שהרבי שלח את היין ל'כוס של ברכה'. כמו כן אמר, שהרבי ציווה לו להכריז "הכרזה", אך הרבי הוסיף – "דאס זאלסטו זיי זאגן נאך זייער מעריב, פאר הבדלה". שמחת הציבור גדלה ואליה הצטרפה הציפייה לשמוע מהי ההכרזה שעתידה להתפרסם בעוד דקות אחדות.

התפללו תפילת ערבית ואז הרב גרונר גילה את הבשורה: כ"ק אדמו"ר שליט"א יאמר שיחה בחדרו הק', וכולם ישמעו אותה, ע"י ה"מייק" (מיקרופון) למטה בבית הכנסת!

שמחת הנוכחים לא ידעה גבול. פרץ של שירה אדירה – ניגון ההקפות של הרבי שליט"א – פרץ ספונטנית בבת אחת. כולם היו עדיין נבהלים וחרדים מפני אירועי 48 השעות האחרונות והנה הבשורה הטובה. הציבור לא האמין למשמע אוזניו. רק ארבעים ושמונה שעות חלפו מאז הרבי קיבל התקף לב קשה ל"ע ול"ע והנה – "שיחה"!

בחצות הלילה, לאחר שביקש לקבל את האבנט שלו, פתח הרבי שליט"א את דבריו: אזוי ווי מצד א סיבה רעדט מען נאך הבדלה"… ודיבר בהתרגשות קלה על ההתאחדות המיוחדת שנפעלת ע"י "שידור" והקשר עם שמח"ת – "התאחדות אמיתית פון כל אחד מבני ישראל, ניט קוקענדיק אויף זייער התחלקות אין אנדערע ענינים, כמבואר בארוכה אין תניא פרק ל"ב…".

הרבי אף השמיע מאמר ד"ה 'להבין עניין שמחת תורה'. בסיום השיחה, שפע הרבי ברכות ובקטע זה נקטע דיבורו מידי פעם בבכי.. וגם אחרי השיחה בכה זמן מה. כאשר שאלו הרופאים, אחרי השיחה – על מה דיבר בעת שבכה – ענה, שבירך את החסידים ודיבר על משיח…

התוכלנה מילים לתאר את סערת הרגשות של החסידים, את השמחה? את התרוממות הרוח? ומאידך גיסא, האם יוכל מישהו מן הרופאים להסביר את הנס הרפואי שקרה?

מאוחר יותר נודע כי הרופאים התירו לרבי לדבר חמש דקות בלבד, ושיחת הק' נמשכה קרוב לעשרים וחמש דקות!

אחרי השיחה הודה הרבי לרופא על שלא עצרו באמצע, ונתן לו לדבר הרבה יותר מכפי המתוכנן, ואמר, שאחרי שאמר את מה שרצה הוטב לו בהרבה. [ואכן גם הרופאים העידו שהכול עבר בטוב, ולא היתה לאמירת השיחה כל השפעה על הלב]. שאלו הרופא, האם הספיק לומר בשעה קלה את כל מה שרצה; וענה: "אם זה תלוי במה שאני רוצה – הרי אין כל שיעור לזמן הדיבור"…

ויבקש הרבי שליט"א שיביאו לפניו את כל החומר שהתקבל בדואר בימים אלו. בשני ימי החג הצטברו מאות רבות של מכתבים. הרבי חלש, אחרי התקפת לב קשה, אך יהודים הרי מחכים בקוצר רוח לתשובותיו, ולכן אין הוא מתיייחס למצב לבו ולבריאותו ועוד באותו לילה התחיל לענות עליהם.

הרופא תמה מאוד על כך ואמר: "אולי כדאי שהרבי ינוח קודם כל במשך כשבועיים לפחות, ואחר כל יתחיל לענות על המכתבים?" הרבי ענה בפליאה: האם יהודי שכתב לי עכשיו זקוק לעזרה פחות מזה שיכתוב בעוד כמה ימים?!" הרבי גם הוסיף הסבר פשוט להחלטתו. באם ימתין שבועיים, אמר, הרי במשך הזמן יצטברו עוד מכתבים רבים והעבודה תהיה קשה עוד יותר… כיון שכך הציע הרופא שאחד המזכירים יקרא את כל המכתבים וימסור לרבי דו"ח כללי על מהמתרחש – אמר לו הרבי: "זהו בדוגמת פיקוח נפש שיבוא אליו חולה שהוא ישלח אותו לאדם אחר, והשני ידווח לו על מצב החולה באופן כללי… מובן שהרופא לא יסתפק בכך, וכך גם בעניננו".

בבוקר של יום חמישי, כ"ד תשרי, אסרו חג – פירסמה המזכירות הודעה בשם הרבי כי יש להמשיך לכתוב מכתבים כרגיל מקודם, וב"ה המצב משתפר. החלטתו של הרבי הפתיעה את החסידים ואת הרופאים כאחד ואם לא די בכך באה באותו יום הפתעה נוספת: הרבי הורה למזכיר הרב גרונר להודיע לציבור שהיום – באסרו חג – בערב תתקיים "יחידות" לאורחים שהגיעו לחג. בתחילה הביעו הרופאים התנגדות נמרצת, אך לאחר שערכו בדיקה נוספת שהוכיחה כי ת"ל המצב הולך ומשתפר במהירות ולמראה רצונו העז של הרבי להתראות עם החסידים שבאו ממרחקים – הסכימו לכך.

ואכן בערב התקיימה "יחידות" לכל האורחים שעמדו לנסוע עד יום ראשון. הרבי ישב בכסא כשסביבו פועלים המכשירים הרפואיים הנחוצים והאורחים עברו על פניו בזה אחר זה. כל אחד מסר לרבי את "פתקו"; הרבי לא קראו באותה הזדמנות (כפי שנהוג ב'יחידות") וכמעט שלא השיב על שאלות ובקשות פרטיות. במקום זאת היה נוסח ברכה שווה לכל: "נסיעה טובה, שנת הצלחה בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות גם יחד, ויעקב הלך לדרכו בכל העניינים". היה מחזה מאוד מעודד מצד אחד, כאשר גם נושא ה"יחידות" לא נגרע מעבודת הק' של הרבי למרות מה שאירע ומצד שני היה מראה כואב ומצער.. רבים לא עצרו בעד התרגשותם והזילו דמעות.

בימים ההם, בערב שבת קודש "שבת בראשית", יצאו לאור השיחה והמאמר שהשמיע הרבי במוצאי שמחת תורה – מוגהים על ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א.

במשך היום קיבל ה"פארטיזן", ר' זושא ווילימובסקי, מענה מהרבי על מכתבו: עש"ק בראשית – בטח מכינים התוועדות ביום זה כמתאים ל"השלמה ותוספת אור כי טוב" – כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר ופשוט שכוונתי לכ"מ [לכל מקום] שנמצאים בנ"י [בני ישראל] שם ותהיינה בהצלחה רבה".

בשבת התוועדו, איפוא, החסידים בינם לבין עצמם ובמוצאי שבת, שוב השמיע הרבי שיחה ו'מאמר' בחדרו הק' והדברים שודרו לבית הכנסת ולכל העולם כולו.

ביום ראשון, כ"ז בתשרי, התקיימה שוב "יחידות", עבור האורחים שנשארו. כל אחד עבר ליד הרבי, נתן את פתקו והרבי הכניסו לתוך קופסה מיוחדת שעמדה לידו. אחר כך נתן הרבי לאורח העובר דולר לצדקה, ואיחל: "שנת הצלחה בגשמיות וברוחניות".

מספרים, שזקני החסידים נכנסו לרבי שליט"א וביקשו ממנו שלא יכביד עליו את העבודה, כמו קבלת אנשים ליחידות וכו'. והרבי ענה להם: "ברענגן משיח איז נאך שווערער!"… [להביא את משיח זה עוד יותר קשה…].

הרבי שאל את הרופא אם יוכל בערב ראש חודש (חשון) לנסוע ל"אוהל", כמנהגו, ולהיות שם לפחות חצי שעה. "דו ביסט א חסיד?" שאל הרבי את הרופא וייס, והמשיך: "א חסיד דארף פאלגן!"… [אתה חסיד? חסיד צריך לציית…]

בערב ראש חודש שאל הרופא את כ"ק אדמו"ר שליט"א איך הוא מרגיש היום "פיזיקלי (בגשמיות)", ענה לו הרבי "מרגיש טוב אבל 'מענטעלי' (ברוח) אינו מרגיש כל כך טוב. היה זה, אולי מכיון שבפועל לא נסע אותו יום ל"אוהל" כמנהגו בכל ערב ר"ח. תגובתו של הרופא היתה כי על הרבי להזהר ולשמור על בריאותו כי ב25% מן המקרים התקף לב חוזר ח"ו. הרבי לא הגיב על ההערה האמורה, והמשיך להתייחס למצבו באופטימיות המיוחדת לו "האם שמע הרבי את מה שאמרתי?" שאל הרופא. "כן" ענה הרבי, "גם אם איננו שומר על בריאותי – יש אפשרות של 75% שלא יחזור!"…

כל תקופת הבראתו של הרבי, היה ד"ר וויס צמוד אליו. יום ולילה לא מש מחדרו. טלפונים בהולים הגיעו מעמיתיו משיקאגו שבקשו כי יחזור מיד לשיקאגו, כי המרפאה מתמוטטת. אך ד"ר וייס ביטל את כל התוכניות, את כל הפגישות, ואת כל ההרצאות שלו. "לא אזוז מכאן עד שהרבי יבריא" אמר.

גם אשתו בקשה מבעלה הרופא לחזור הביתה, אך הוא לא הסכים.כאשר סיפר על זה לרבי, אמר לו: “תשמע אליה כי היא עקרת הבית, וכמו ששמעתי לאשתי, עקרת הבית שלי, בנוגע לנסיעה ל’אוהל’; שאני רציתי לנסוע ואמרה לי לא לנסוע, והסכמתי לה”.

לאור הוראת הרבי ניאות איפוא ד”ר וייס ונסע חזרה לשיקאגו. אחריו, מילא את מקומו הד”ר רזניק, שזכה גם הוא לקירוב מיוחד מצד הרבי.

ביום השני של ראש חודש, בשעות הצהרים, פורסם בשם הרבי, כי יש להסיר את כל המחסומים מפתח הבית; לפתוח דלתות ה’זאל’ הקטן למעלה, כדי שהתלמידים יוכלו ללמוד שם כרגיל, כי רצונו לשמוע “קול תורה”. ואכן מיד בחרו בקבוצה מצומצמת של בחורים, שלמדו ב’זאל’ למעלה כרגיל. וכאשר הרופא שאל: “אולי הרעש מפריע למנוחת הרבי?” ענה הרבי: “קול תורה אינו מפריע!”…

רבבות יהודים לא הרפו להתפלל, כל אותה העת, להחלמתו המהירה והשלימה של הרבי שליט”א. החסידים היו נוסעים מידי בוקר לציונו של כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע לומר תהילים, ומכל העולם זרמו אל הרבי מכתבי ברכות איחולים לרפואתו הקרובה. הרבי ענה במכתב מיוחד (ראה מסגרת).

אגב, במהלך התקופה הזאת, בה נבצר מהרבי שליט”א לנסוע ל”אוהל”, נהג לענות על בקשות ברכה וכו’ – לא בנוסח הרגיל “אזכיר על הציון”, אלא – “אזכירו בעת רצון”.

במשך כמה שבועות נשאר הרבי בחדרו ב”770” והמשיך בעבודתו הק’.שיחות ומאמרים, שודרו מחדר הרבי בכל מוצאי שבת, ויצאו לאור, סמוך לאמירתם מוגהים על ידי כ”ק אדמו”ר שליט”א. כעבור חמישה שבועות – שגם בהם עבד במלא המרץ – חזר הרבי למסלול עבודתו הרגיל.

בחודש השלישי (לחודשי החורף) הוא חודש כסלו, ביום אחד בו, יצא כ”ק אדמו”ר שליט”א מחדרו, ובפעם הראשונה – מאז אותו לילה – נסע לביתו. ציבור גדול של חסידים ותמימים מ”770” התכנסו בפתח “770”, ובשעה שבע וחצי בלילה, ליל ראש חודש, הופיע הרבי במלוא הדרו בפתח בית חיינו…

מה נאדר היה מראה כהן גדול בצאתו מן הקודש; ובאופן ספונטני פצחו כולם בשירה אדירה שבקעה ועלתה אל-על, כאשר הרבי מעודד אותה בידיו הק’… וכך נסע הביתה. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

חיש מהר התפשטה הידיעה בכל קצווי תבל, ליבות החסידים מלאו שמחה וגיל וכולם איחלו “לחיים” איש לרעהו אפופים שבח והודאה לא-ל ההודאות, “אשרינו מה טוב חלקינו”…

ואם בכל העולם כך – בדל”ת אמותיו של הרבי, על אחת כמה וכמה. במשך שעות ארוכות רקד הציבור בשמחה בל תתואר כשכולם ‘דואגים’ להשלים היום את שמחת ה”הקפות” של שמיני עצרת ו’משקה’ כמובן נשפך כמים…

מצב הרוח של הקהל באותה שעה היה כל כך מרומם והשמחה והאושר הגיעו למידה כזו עד שהרבנית התבטאה, שעד אז לא העריכה בעצמה – עד כמה עזה היא אהבת החסידים לרבי…

כך הלך מצב בריאותו והשתפר מיום ליום, ות”ל הרבי חזר לאיתנו, לשמחת לב קהל החסידים. בחג הגאולה י”ט כסלו התוועד הרבי שעות עם החסידים. מאוחר יותר סיפר ד”ר וייס על “תגליתו” הפלאית שגילה במהלך התוועדות זו עם הרבי. “בגלל המצב והתנאים”, סיפר, “היה על הרבי להיות מחובר באופן תמידי למכשיר הלב (”קאג”) שעמדו בחדר הרבי. בעת ההתועדות, לפתע, הבחנתי שבמכשיר הסתמן סימן של הפסקה בפעילות הלב: הלב לא פועל! אין צורך לתאר כמה נבהלתי, ומיד רצתי בבהלה לבית הכנסת למטה,, והנה אני רואה ושומע את הרבי מדבר!… לא הבנתי מה קורה כאן. כאשר גמר הרבי לדבר הבחנתי פתאום שהכל התחיל לפעול כרגיל! אח”כ התברר לי שבאותה השעה שהלב הפסיק לתפקד, אמר הרבי מאמר – דברי אלוקים חיים!… ויהי לפלא!

בחנוכה היו מספר שיחות קודש, כשלאחריהן חילק הרבי “צדקה” לכל הנוכחים. ביום שני של חנוכה, כאשר חילק “דולרים”, והיה מי שרצה לעצור את התור בגלל הטרחה – הקפיד הרבי מאוד על כך, ואף רמז למזכירים שלא לעמוד כאן ולהתערב באומרו: “היינט איז אן הגבלות!”…

באחד מימי החנוכה כאשר ניגנו “הנרות הללו” והגיעו לקטע “על נסיך”, עודד את השירה בידיו הק’, ואח”כ רמז שכל הקהל יצא בריקוד נלהב. אחר כך בדרכו חזרה לחדרו – התחיל הרבי לפתע לשיר בעצמו “על נסיך…”, תוך שהוא מעודד את השירה בתנועות ידיו הק’ לעבר הקהל.

בראש חודש טבת התקיימה מסיבה מיוחדת לילדים, וכ”ק אדמו”ר שליט”א השמיע לפניהם שיחה. למחרת, ב”זאת חנוכה”, נכנס הרב יעקב יהודה העכט (ז”ל) – שניהל את המסיבה לילדים – אל כ”ק אדמו”ר שליט”א, והרבי הודה לו על המסיבה, ואמר, שהדבר גרם לו נחת רוח רבה.

ויוסף הרבי ויאמר עוד אל הרב העכט בחיוך לאמר: “איך זוך א בעל מרץ און א בעל סוד, און איך האב דיר געפונען. איך וויל מאכן א פארבריינגן (נאך מנחה), און פאר דערויף וואשען זיך, און דערנאך טיילן כוס של ברכה, און אויסטיילן (פאר די שלוחים) “בקבוקים” (’משקה’). [אני מחפש בעל מרץ ובעל סוד, ומצאתי אותך. ברצוני לערוך התוועדות (לאחר מנחה), לפני זה ליטול ידיים ולאחר מכן לחלק כוס של ברכה, ולחלק (לשלוחים) ‘בקבוקים’].

והרבי המשיך: “איך וויל ניט אז מ’זאל דאס מפרסם זיין, בכדי עס זאל ניט שטערן קיינעם פון דער ארבעט, ווי די גמרא זאגט בנוגע די קריאות פון ימי החול (שקצרו בזה)“. [איננו רוצה שזה יפורסם, כדי לא להפריע לאף אחד בעבודתו, כי שהגמרא אומרת בקשר לקריאות של ימי החול].

הרב העכט שאל: “אפשר לספר ל’מרכז’?” “לא”, ענה הרבי. “ולמשרד השידורים (בכדי שידעו על כך מבעוד מועד)?” לא, השיב, “ובכלל לא נוגע הפירסום, שהרי יכולים לקנות את ה’טייפ’ מיד אחרי ההתוועדות”. “ולתלמידי הישיבה כאן?” לספר לתלמידי הישיבה (כאן) – אמר הרבי – הרי זה כזה פירסום, כמו עד לאוסטרליה!”…

שוב שאל הרב העכט, אם יכול לספר על כך לבנו הנמצא במוריסטאון? וענה הרבי, שיעשה בדיוק כמו שעושה עם שאר מוסדותיו, כלומר, שיאמר להם (אם רוצה) שיהיו כאן. אחר כך אמר לו הרבי שביכולתו לספר על כך לאחיו שיחיו.

“כ”ק מו”ח אדמו”ר”, המשיך הרבי, “סיפר פעם שיש שלוש סוגים ב”בעל סוד”: (א) הוא מספר מיד (לאחרי פיתוי קל), (ב) מבחינים עליו שיש לו סוד אבל הוא לא מגלה את הסוד, (ג) שבכלל לא מבחינים עליו שיש לו סוד”. וסיים: “בוודאי תבחר לך את הדרך הנכונה בזה”. כמו כן ביקש ממנו הרבי שאת המצרכים שיקנה להתוועדות יכניס לבית הכנסת כך שאיש לא יכיר בכך. הרבי שליט”א אף רצה לתת לו כסף עבור ההוצאות, אך הרב העכט לא לקח באומרו שיש לו.

וכך, רק בשעה שלוש ורבע, לפני תפילת מנחה, התפרסם שאחרי התפילה תתקיים התוועדות עם נטילת ידיים לסעודה. אחר תפילת מנחה נכנס הרבי לביהכנ”ס הגדול וישב להתוועד. בראש דבריו אמר כי (בהתאם למה שדובר בהתוועדות הקודמת), רצונו שכולם יטלו ידיהם לסעודה, ולכל אלו שאכן יעשו כן תבוא עליהם ברכה – “כוס של ברכה”, וימשיכו את ה”ברכה” הזאת גם לאלו ש(מאיזו סיבה) לא יטלו ידיהם לסעודה.

הרבי נטל את ידיו הק’ לסעודה. כשראה את שתי החלות הגדולות – “לחם משנה” – שהכינו, חייך… [למחרת אמר להרב העכט, כי בפעם הבא לא יביא שתי חלות כדי שלא יחשבו שגם בחול צריך “לחם משנה”]. אחר טעימת “המוציא” מהחלות, אמר: “די וואס האבן זיך געוואשען און די וואס רעכענען זיך גיין וואשען – זאלן נעמען פון די חלה”. [אלו שנטלו ידיים ואלו המתכננים ליטול ידיים שיקחו מהחלה הזאת]. וכאשר כולם עלו בבת אחת “לחטוף” מהחלות הוסיף הרבי: “לאו דווקא בבת אחת”. ונתן לנוכחים את החלה השלימה ומחצית מהחלה השניה. והוסיף עוד: “שיקחו רק חתיכה”.

ההתוועדות ארכה כשעה ועשרים דקות לערך. הרבי השמיע ‘מאמר’, ד”ה “נר חנוכה מצוותה משתשקע כו’”. באחת השיחות ביאר את הקשר המיוחד שבין “זאת חנוכה” לשמיני עצרת, ששניהם הם ביום השמיני והאחרון של החג. בסיום ההתוועדות הכין הרבי את עצמו לברכת המזון, וקודם לכן טבל עוד הפעם את חתיכת החלה במלח. בנוסח הזימון התחיל תיכף בתיבת “נברך” ולא הקדים “ברשות” כרגיל. גם הניגון שחתם בו את הברכות היה שונה במקצת.

אחרי ברכת המזון החלה חלוקת “כוס של ברכה” ממקום מושבו של הרבי בעת ההתועדות – כאשר עבר הרב יעקב יהודה העכט ואמר, שמילא את הבקשה – ענה לו הרבי שליט”א: זאך זיין כפליים לתושיה”. [שיהיה כפליים לתושיה] אחרי החלוקה, אמר: “כיוון שזה כבר “משתשקע החמה” של “זאת חנוכה” – שיתחילו דווקא עכשיו להוסיף ב”נר מצווה ותורה אור”, באופן דמהדרין מן המהדרין, ובהצלחה רבה ומופלגה – עד ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, וגם לאחר מכן”.