-
המסע השנתי של תיכון בית חנה בצפת
ממשיכים לקרטע להאדיטש. הבנות מרוגשות, נוסעים לאדמו"ר הזקן! הבטן כבר מתחילה לזמזם, ביחד עם הרעשים של האוטובוס אבל הנסיעה עוד ארוכה.. ב"ה כשהגענו השלוחים -משפחת סגל מפולטובה (עיירה שעה וחצי מהאדיטש) קיבלו אותנו בצורה מהממת, והכינו עבורינו סעודת מלכים • דיווח וגלריה ראשונה
עמדנו יחד שבעים בנות בתור עליה למטוס, והתרגשנו מאוד! זהו זה, הרגע הגיע! אנחנו טסוווות (סלפי:)). "טיערע ברידער" מתנגן לי בראש, השיר שחזר על עצמו רוב הנסיעה מצפת לשדה, השיר ששרו חסידים ראשונים בדרכם לרבותינו נשיאנו ועכשיו גם אנחנו בדרך.
עלינו למטוס ושאר הנוסעים מסתקרנים לראות קבוצה כה גדולה של בנות ומתחילות השאלות: מאיפה אתם? -מצפת. ולאן אתם טסות? לכמה זמן? -לאוקראינה וצרפת לחמשה ימים. מטעם מה? בית הספר?- כן אנחנו מבית חנה צפת. וזה פרס על מבצע שהיה השנה. מה המבצע? -לימוד על הגאולה. – אהה אז אתם בטח מחב"ד?
אלו היו לרוב השאלות שקיבלנו. עשינו קידוש ה' גדול.
עד שנגיע לאוקראינה אפרט לכם קצת על המבצע. המבצע "להבין לימות המשיח" הוא לכיתות י'-י"ב. במבצע למדנו ענייני גאולה ומשיח שכללו לימוד בע"פ במשך השנה שיחות של הרבי וענינים בחסידות הקשורים לגאולה ומשיח. פעם בשבוע היה לנו שיעור ועליו מבחנים. היו התוועדיות מידי חודשיים, ראינו סרטונים של הרבי ולקחנו החלטות מידי שבוע. כל אלה זיכו אותנו בדולרים ומי שאספה מספיק דולרים (1,580) זכתה לטוס – ולמרות כל העומס לימודים היינו בערך 70 בנות!
—–הודעה ברוסית—- הגענו לאוקראינה!! אז דבר ראשון – סלפי:) ואז נוסעים לניעזין לאדמו"ר האמצעי, אוטובוס מקרטע, מרגיש יותר כמו סוס ועגלה. הדרך לא סלולה ומלאה בורות וקפיצות ואנחנו מרגישות כמו בסיפורים של פעם. בדרך ניגנו את הניגון הא-קפלה (המקהלה של אדמו"ר האמצעי) ונכנסנו לאווירה.
ניעזין.
נטלנו ידיים והתיישבנו לכתוב פ"נ. ניגון ההשתטות מתנגן מהפלפאון… "לכבוד כ"ק אדמו"ר האמצעי"…
דפקנו. נכנסנו. דממה. יחידות. נכון, מסביבך עוד שבעים בנות אבל את, ביחידות. רק את ואדמו"ר האמצעי. האדמו"ר האמצעי שאת מכירה מכל הסיפורים מגיל קטן אך בעצם בכלל לא מכירה… אבל עכשיו, עכשיו אולי את מכירה קצת יותר.
הספקתי לסיים את כל המענה לשון ואת התהילים של כל המשפחה.. וזהו כבר צריך לעזוב. מתי פעם הבאה אני אהיה כאן? לא יודעת. אבל המדרגות היורדות לחדר הקטן עם שתי המצבות הלבנות ואווירה רצינית, חרוט לתמיד בזכרון.
ממשיכים לקרטע להאדיטש. הבנות מרוגשות, נוסעים לאדמו"ר הזקן! הבטן כבר מתחילה לזמזם, ביחד עם הרעשים של האוטובוס אבל הנסיעה עוד ארוכה.. ב"ה כשהגענו השלוחים -משפחת סגל מפולטובה (עיירה שעה וחצי מהאדיטש) קיבלו אותנו בצורה מהממת, והכינו עבורינו סעודת מלכים.
בלילה ירדנו לציון. בדרך לציון -הליכה של כחמש דקות- ניגנו קצת את ניגון ההשתטחות. תוך כדי הליכה אמרתי לחברות – תחשבו שפעם את הדרך הזאת עשו חסידים ראשונים – אולי ר' הלל מפאריטש וחסידים נוספים הלכו בדרך זו להשתטח אצל אדמו"ר הזקן. ופתאום הרגשתי זכות, לא בגלל שאנחנו הולכות באותו שביל שהם דרכו בו, אלא כי אנחנו ממשיכי דרכם, החסידים האלה היו בדורות קודמים, עכשיו מי ממשיך אותם? מי מגיע מארץ רחוקה לבקר את הרבי? אנחנו. בדרונו אנחנו החסידים, אנחנו חסידי חבד של היום- כפשוטו. תמיד מסבירים לנו את זה וזה כמו סיסמא, אבל כשמרגישים את זה באמת.. האמת זה קצת מלחיץ. זו אחריות. אבל גם זכות גדולה.
עם המחשבות האלו בראש הגענו לציון, הרגשתי קצת פחד. אני לא מוכנה מספיק. החלטנו ללמוד חברה ואני פרק בתניא לפני שנכנסנו שנהיה קצת יותר מוכנות. כתבנו פ"נ, ואני, קצת רועדת, דופקת ונכנסת שוב ליחידות השניה לאותו יום. הפעם אצל מייסד חסידות חבד! שוב דממה, מתח, אבל שמח, הגענו לסבא שלנו, לאדמו"ר הזקן.
התחלתי לקרוא את המענה לשון.. תוך כדי הבנות התחילו סדר ניגונים ואני חושבת שזה היה השיא. לעמוד אצל אדמור הזקן ולנגן סדר ניגונים. מכיוון שהיה ליל י"ב תמוז שרנו ניגון הכנה וד' בבות..
קשה לתאר ד' בבות בי"ב תמוז אצל אדמו"ר הזקן אבל דמיינו, שבעים בנות עומדות ושרות, וכאן, ממש כאן אתנו נמצא אדמו"ר הזקן… מצמרר. אנחנו שרות ונכנסות עמוק לתוך הניגון ולא רוצות לגמור, לא רוצות לשבור את הרגע הזה, רוצות להישאר כאן לנצח. כאן במקום שנעלמים הספקות והשאלות והכל נראה כ"כ ברור ומואר, כאן במקום שאת מרגישה מחוברת למי שאת באמת, מרגישה קרוב כל כך למקור, לאמת, לאלוקות, לרבי. ממשיכות לנגן ולבקש ולבכות… די אנחנו רוצות גאולה. ממשיכות בסדר ניגונים ומנגנות את הבינוני של אדמו"ר הריי"ץ, היום חג הגאולה שלו, ופתאום אני מרגישה שהוא נמצא אתנו בחדר. עולות לי דמעות לעיניים, אמרתי לו רעבע למה לכל הרעביים יש חג גאולה? חג שהם נגאלו וכל החסידים זכו שוב להתראות עם הרעבע? 27 יום היה המאסר וחסידים לא ראו את הרעבע, מה אתנו?? 24 שנים!! גם אנחנו רוצות חג גאולה. שנוכל סוף סוף להתראות עם הרעבע שלנו!! אנחנו רוצות גאולה! עכשיו!! למדנו, הפנמנו, אנחנו מוכנות. בבקשה גם לדור שלנו מגיע חג גאולה!!
—-
בוקר י"ב תמוז. אחרי אוכל, מקלחות ושינה בהאדיטש. נסיעה ארוכה (שמונה שעות) לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בדרך הספקנו להתפלל, להתוועד, לנגן, להחליט החלטות וללמוד על סנגורם של ישראל אליו אנחנו נוסעות.
אחרי ארוחה והתוועדות מושקעת מהשלוחים משפחת טאלער ונימוי הלכנו לבית החיים, שרובו צמחיה, ובזמן האחרון מגלים שם את המצבות שהוזנחו שנים רבות ואנחנו מתפלאות מהגודל של הקהילה שפעם היתה כאן. הגענו למקום החדש שלא מזמן גילו ששם הציון האמיתי של ר' לוי יצחק. אין הרבה מה לראות רק שטח אדמה שמסביבה גדר, אבל את יודעת שכאן נמצא ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. חילקנו פעמיים את ספר התהילים. רוח נעימה.. ומתבוננות, מהרהרות, נזכרות בסיפורים של ר' לוי יצחק, ומבקשות שוב, שוב בריאות, שוב הצלחה, שוב משיח.
ושוב נוסעים- מקפצים, הפעם למעז'יבוז', העיירה החסידית הראשונה. כבר מאוחר בלילה, מותשות, עייפות אבל גם מרוגשות. הבעש"ט! ממנו הכל התחיל! הגענו וקודם כל הלכנו למלא בקבוקי מים וקצת לשתות מהמעיין של הבעש"ט. אחר כך נכנסנו לציון, רוב הזמן היינו לבד רק הקבוצה וניגנו ניגונים… שוב הרגשה מיוחדת ושוב מתבוננות, מבקשות וממלמלות תהילים.. ולאט לאט המקום מתרוקן ואני נשארת כמעט לבד, ממשיכה להתבונן, לבקש. ניגשתי אל הקבר, ובשקט לחשתי לבעש"ט – אמרת לכשיפוצו מעיינותך חוצה אז יבוא משיח. אז אני רוצה לומר לך שהפצנו. חב"ד בכל העולם הפיצו. זיהו הופצו המעיינות. בבקשה תלך להיכלו של משיח ותודיע לו שגמרנו. אנחנו מוכנים. בבקשה.. שוב ושוב אמרתי לו זיהו כבר מתאיים שנה אנחנו מפיצים, עשינו את העבודה. וחיכתי.. חיכתי שיבוא המשיח, ועדיין מחכה…
השעה התאחרה ועלינו לאוטובוסים בדרכינו לשדה התעופה. ישנו באוטובוס, רק פעם אחת נתקענו בבור בדרך וב"ה הגענו בשלום לשדה.
י"ג – י"ד תמוז. המרנו לצרפת. לחוות את מהפכת הרבי בצרפת מקרוב. ביקרנו במוסדות חב"ד בפריז שמונים קרוב לאלפיים תלמידים. זה המחיש לנו את האמרה שאמרה הרבנית לשלוחים בפריז "אנחנו זרענו ואתם קוצרים".
ביקרנו בבית כנסת שמקובל שביקרו בו האדמו"ר המהר"ש, הרש"ב, הריי"ץ וכמובן הרבי. ביקרנו בעוד בית כנסת ששם הרבי התפלל כל יום במשך השנים שהתגורר בפריז. שם הוא גם מסר שיעור גמרא, מסופר שלא היה לא את הגמרא המסוימת שאותה לימד אז הוא לקח גמרא אחרת וכאילו הקריא מתוכו למרות שבעצם לימד הכל מהזיכרון. שם רקד בשמחת תורה שעות לניגון אחד – "על הסלע הך הך". נכנסנו לחדר קטן מלא ספרים בו היה הרבי לומד. אוויר של קדושה. היינו ברובע היהודי ומחוץ לבית בו התגוררה הרבנית חנה במשך שלושה חודשים.
ישנו בצרפת שני לילות – בסמינר בברינוא. כאן בצרפת היה גם גשמיות, התקלחנו (גם כשהיה חושך ומים קפואים, אבל זה חלק מהחוויה) אכלנו, טיילנו, ונהננו מאוד (הספקנו גם קצת לישון). היינו במגדל אייפל ועשינו שייט בנהר בפריז, היינו בקניות ובפראק יפה והכל היה מהמם וכמובן הסלפים חגגו מתמיד.. למרות הכל כולן הסכימו שצרפת נראתה אחרת אחרי תחילת המסע המרומם באוקראינה, התפלאנו מעצמנו שמגדל אייפל לא כל כך הלהיב אותנו (לפחות לא כמו שצפינו). וגם כאן המשכנו ללמוד ולהתוועד.
בלילה האחרון היתה התוועדות סיום מהממת. תוך כדי הרב סיפר לנו סיפורים על דולרים שלו מהרבי שנתן לאנשים. כמובן שאחרי זה לא נתנו לו לצאת בלי לתת לנו דולר. אז היה לנו שם הגרלה על דולר. סיום מרגש למסע מרגש. ולמחרת ט"ו תמוז כבר יצאנו לשדה, חוזרות לארץ.. המסע מאחורינו אבל נשאר עמוק בלב, רגעים שלעולם לא נשכח. ובעזרת השם בזכות הלימוד שלנו לגאולה, הבקשות שלנו והפצת המעיינות, נזכה ממש עכשיו להתראות עם הבעש"ט, המגיד וכל הרביים. ונזכה לחגוג את חג הגאולה האמיתית והשלימה!!
כתבות נוספות שיעניינו אותך:
חני גרינברג נשמהההההה
we love we love naale!!
למה רק לצפת???
למי שכתבה את התיאור:
ריגשת אותי מממש!!!הרגשתי שאני נמצאת במה שתיארת!
ולקרוא איך נערה פשוט מרגישה דברים בצורה ככ יפה ומרגשת ובוגרת זה מדהים!
משיח נאו 🙂
מושקיי זנווו דסי וחיילהההההההההה
מתגעגעתתתת
תהלוש
נחמייייי (אוטינסקי) טוב לראות אותך……
ככה? לא מעדכנים את האחיינית הכי חמודה בעולם שנסעת? אני כמעט נעלבת…..
טוב, תהני לך המווווון!
ניפגש בבוא משיח…
אודיה