ברוסיה סבלתי בעיקר משלושה דברים: רעב, קור ופחד. שנות ילדותי עברו עליי מתוך רעב מתמיד, הלכתי לישון רעב, קמתי בבוקר רעב והלכתי רעב כל היום…" (ר' יחזקאל ברוד)

המקרר, שסובל בדומיה את תלונת ה'אין מה לאכול בבית הזה', יסכים כי הרעב עליו מתלונן המורעב התורן לא מִדּמה לצביטות הקיבה שהיו מנת חלקם של בני הדור הקודם. הרעב היה בן לוויה של ר' יחזקאל גם במעצרו כילד ב'עוון הפלילי' של לימוד בישיבה מחתרתית: "בימי המעצר סבלנו רעב. כמובן שלא טעמנו מתבשילי הכלא. הדבר היחיד שיכולנו לאכול היה לחם, אבל הוא היה יבש וגרוע כל–כך שבתחילה לא רצינו לאכלו. הסוהרים אמרו לנו: 'ילדים, אכלו את הלחם, הוא עוד יחסר לכם'. ואכן, עד מהרה התחלנו לחוש את טעמו של הרעב. בבוקר חילקו פרוסת לחם שבקושי הספיקה לארוחה. בצהריים חילקו מרק טרפה, אותו לא אכלנו וכך נשארנו רעבים. ממש קשה לתאר את עוצמת הרעב שהרגשנו שם…" (מתוך 'אור חסידי בחושך הסובייטי')

80 שנה אחור, ואין מה להשוות לשפע, למגוון, לאיכות ולכמות המזון אותו אנו צורכים. המחשה התחלתית של ימות המשיח!… אולם, למרבה הפלא איננו מסופקים לאורך זמן. האם הגיוני שדור שבע מעדנים ומרובה לעיסה שכזה יתלונן על רעב?… כיצד ייתכן שזמן קצר לאחר הארוחה אנו שוב מסתובבים חסרי מנוחה במטבח? כאן נכנסת לתמונה (ולצלחת…) ההיכרות עם מנגנון הרעב והשובע. כאשר מכירים לעומק כיצד עובד מנגנון פלאי זה, סימני שאלה רבים, המחפשים סיפוק אכיל, מקבלים מענה ולאו דווקא ליד המזווה…

מוכנות? קבלנה עשרה גורמים מפתיעים מדוע אנו רעבים למרות שאכלנו, ולבסוף סיבה נוספת מפתיעה מכולן:

1

תחושת הרעב יכולה להעיד על צורך באנזימים. אם אכלנו ארוחה משופעת בחלבונים ובפחמימות הגוף צריך 'סכינים' שיעזרו לו לפרק את האוכל הכבד הזה. האנזימים – 'סכיני החיתוך' מצויים בשפע בירקות חיים. כל עוד לא סיפקנו אותם, נרגיש תשוקה לעוד… אך מה אנו עושים עם תחושת הרעב? מאביסים את עצמנו בעוד מנה ועוד אחת, במקום להישמע לאיתות העדין: בצלחת חסרים ירקות! חיים! ועדיף בחמישה צבעים…

2

ייתכן ותחושת הרעב מעידה על בעיה במשק הסוכר. אכלנו אוכל עתיר סוכרים? הגוף נזעק לייצר כמויות אינסולין כדי לפרק את המפגע. הוא מצליח, ב"ה, אבל הגוף לא אוהב את נפילות הסוכר, הוא רעב! הוא דורש עוד סוכר דחוף! אנו מספקים את הדחף הזה שוב, והגלגל חוזר על עצמו, עד שהמערכת מצפצפת בחוסר נוחות, או שקורסת בעייפות… באותה מידה, מאכלים עמוסי חומרי טעם וריח יוצרים מיסוך כבד על תחושת השובע הטבעית. משום מה עד שתכולת האריזה לא תסתיים עדיין נחוש רעב… תכל'ס: כאשר מתרגלים לאכילת מזונות טבעיים אין צורך בכמויות עצומות בכדי לשבוע באמת.

3

כמה כוסות שתיתם היום? לחלקכם נראה שאין קשר בין שתיה לאוכל. אולם כדאי לדעת כי מרכז הצמא במוח סמוך למרכז הרעב, והוא מתפקד בדומה אליו. ייתכן שאתם צמאים ומפרשים את התחושה כצורך באוכל נוסף.

4

כולנו יודעים שלקיבה אורכים כעשרים דקות כדי לאותת למוח שהיא הגיעה אל סיפוקה, אך מדוע איננו מיישמים זאת? אוכלים במהירות שיא וכאשר סוף־סוף חולף הזמן הטבעי עד שהקיבה מקבלת את השדר המיוחל, איננו מאמינים: לאן נעלמו כמויות מזון שפעם יכלו לפרנס משפחה שלימה? האם אנחנו היינו אלו שאכלנו כל זאת?!

5

לא רק הקיבה שותפה לתהליך, גם למוח תפקיד חשוב. כאשר קוראים או משוחחים תוך כדי הארוחה, המוח לא 'מחשיב' את כמויות המזון שהקיבה מקבלת אל קרבה (לעוסות למחצה, כי דעתנו הייתה נתונה לענין אחר..) לא מפתיע כלל שהכמות שתשביע אותנו תהיה כאורך העלון שאנו מחזיקים ביד. כל עוד לא הגענו לעמוד האחרון היד תחפש עוד חטיף ועוד נשנוש… ברגע שנקדיש את כל מעיינינו לארוחה, נתבונן בכמות ונלעס באיטיות המוח יבין את המסר ותחושת השובע תחלחל.

6

תחושת הרעב יכולה לרמוז על אלרגן מסוים במזוננו, שאיננו מודעים לכך שאנו רגישים לו. כאשר הגוף נדרש להתמודד עם אלרגן הוא מפריש בתגובת שרשרת היסטמין, אנדרלין וקורטיזון, כדי להתמודד עם המטרד. כחלק מהתהליך נרשמת עלייה מתונה ברמת הסוכר. וכך, עד כמה שזה אבסורדי, אכילה של מזון לא מתאים נרשמת במוח כמזון הגורם להרגשה טובה! בזכות העלייה ברמת הסוכר אנו 'נמשכים' לאותו מאכל, אך שוב נחוש רעב (כמפורט בסיבה השניה)… במקום זאת, נוציא את האלרגן מהתפריט (מוצרי חלב, חיטה, בוטנים, פירות מסוימים ועוד ועוד, כל אחד כפי שה' קבע לגופו) והנה – הפלא ופלא, תחושת הרעב נרגעת כי לגוף אין עם מה להתמודד…

7

טוב, הבנו! לעסנו את המזון באיטיות,  לא הסחנו את הדעת ולא אכלנו מאכלים שחשודים כרגישים עבורנו. מדוע הרגליים מוליכות אותנו שוב־ושוב אל אזור הבישולים? מדוע הידיים פותחות חזור ופתוח את הארונות? ובכן, הכרות עם מנגנון פיזיולוגי נוסף יכולה כנראה לפתור את החידה. בקיבה יש שני סוגרים, האחראים על פתיחתה וסגירתה. כאשר הקיבה סיימה את עבודתה היא משחררת דרך ה'שוער' התחתון את השאריות אל עבר המעיים, ומשם החוצה. בתנועה לא רצונית, עדינה ביותר, יפתח גם ה'שוער' העליון והוא כאילו מאותת שהקיבה מחכה לאוכל, אך רגע! זהו סימן שבעצם עלינו להתפנות… אם נשים לב לכך, נראה כי טוב. באורח פלא הרעב ישקוט, ללא שהאבסנו את עצמנו בארוחת ביניים עשירית ליום זה…

8

עבדת עד השעות הקטנות של הלילה? מלאת סיפוק מההספק? רשמי לעצמך בונוס נוסף: מחר תהיי רעבה יותר… הורמון הגרלין האחראי על תחושת הרעב מגביר את פעילותו כאשר לא ישנים מספיק…. עוד סיבה לישון שמונה שעות בלילה!

9

על מבחן התפוח שמעת? אם תוקף אותך צורך באוכל, בדקי האם תרצי לאכול תפוח. אם אין לך חשק לאוכלו, כנראה מה שמציק לך היא אחת הסיבות המנויות לעיל. זהו רעב ל'אוכל זבל'. מתוך כבוד לא נתייחס לגופנו כמו לפח אשפה. אם באמת את חשה רצון לאכול תפוח, אות הוא שיש כאן רעב אמיתי. או שתאכלי תפוח או שתמצאי מזון (מזין!) אחר.

10

זהו סעיף מוכר, אבל חשובה מידי פעם תזכורת: אז נכון שהיה יום קשה, וסוף־סוף הילדים נרדמו… מה בדיוק את מחפשת במטבח? דלק כנראה. זהו רעב רגשי. אם אינך מעוניינת בקילוגרמים מיותרים נא חפשי תעסוקה אחרת. המוח הוא 'ילד טוב', לאחר שנרגיל אותו מספר הפעמים שהצורך הנפשי יסופק בדרך שונה, או שהעייפות תקבל מענה טבעי (ללא חפיסת שוקולד או כוס קפה), הוא מעצמו כבר ידיר את רגלינו מהמטבח…

אם גם את מנסה לעבוד על המידות (תרתי משמע), אולי אחת מהסיבות לעיל תגרום לך להבין מדוע אנו מתקשים לגבור על הרעב ובפועל אוכלים יותר ממה שאנו באמת צריכים. מעבר לאורח חיים בריא יותר לא רק אמור לפתור את בעיית הרעב התמידי, אלא גם יפנה לנו זמן ויטעין אותנו בכוח! 'פתאום' מגלים כמה אנו עסוקים סביב האוכל. מתאפקים ומתאפקים, ולבסוף 'אוכלים את עצמנו' על מה שאכלנו… תחושת שובע טבעית תותיר אותנו עם קלילות מיוחדת ועם עתודות כוח. כוח שלא בוזבז על מערכת עיכול מסכנה, הנאלצת להתמודד עם המסות שנדחסו לתוכה. (לאחר כשבועיים–שלוש של תשומת לב לאוכל ולכמות המתאימים לנו, נקבל איתותים עדינים מתי המערכת מגיעה לשובע אמיתי (שלוש–רבעי קיבה כדברי הרמב"ם) מבלי להגיע לתחושת 'פיצוץ'… נהיה רעננים, ממוקדים ושמחים יותר, בעז"ה.

להכנת הכתבה נעזרתי במקורות המקצועיים הבאים: רק לא דיאטה, ל. רזינקוביץ. לבריאות – מדע התזונה לפי הרמב"ם, ר. יהלום. לחיות עד מאה ועשרים – שאלה של החלטה, ד"ר סדובסקי. חיים בריאים כהלכה, י. אסחייק. מאמריו של ד"ר יוסף גיל שחר.